ויקיטקסט

רי"ף על הש"ס/פסחים/פרק ד

< רי"ף על הש"ס | פסחים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ד

עריכה

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאינן עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה מפני המחלוקת:

גמ' מאי איריא דתני ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות ועי"ט נמי דתניא כל העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה שרי הכא מחצות אי נמי התם סימן ברכה הוא דאינו רואה הא שמותי לא משמתינן ליה הכא שמותי נמי משמתינן ליה תניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי י"ט מן המנחה ולמעלה ובמוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים ובכל מקום שיש נדנוד עבירה לאתויי תענית צבור אינו רואה סימן ברכה לעולם רבא רמי כתיב (תהלים קח) כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב (תהלים נז) (דף רי"ף יז.) כי גדול עד שמים חסדך הא כיצד כאן לעושין לשמה וכאן לעושין שלא לשמה כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה בני בישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצידן במעלי שבתא אתו בנייהו לקמיה דרבי יוחנן אמרו ליה אבהתין הוי אפשר להו דלא למיתי ולא אתו אנן לא אפשר לן מאי אמר להו כבר קבלו עליהן אבותיכם וכתיב (משלי א) שמע בני מוסר אביך וגו' תניא דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אמר רב חסדא בכותאי מאי טעמא משום דמסרכי ומדמו מילתא למילתא ואתו למישרי איסורא ולאו כותאי בלחוד הוא דאסיר למישרי להו אלא כל מקום שאינן בני תורה כדתניא רוחצין שני אחים כאחד ואין רוחצין שני אחים כאחד בכבול ומעשה ביהודה והלל בניו של ר"ג שרחצו שניהם כאחד בכבול ולעזה עליהם כל המדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר להם מותרין אתם דתניא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אחותו ר' יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו ותאנא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר ירושלמי רבי אלעזר ברבי בון אומר כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור ונשאל מתירין לו וכל דבר שיודע בו שמותר ונהג בו באיסור ונשאל אין מתירין לו כל הדברים תלו אותן במנהג נשיא דנהגן דלא למעבד עובדא בריש ירחא מנהג ודלא למעבד באפוקי שבתא עד דתתפני סידרא מנהג ובשני ובחמישי עד דתתפני (דף רי"ף יז:) תעניתא מנהג:

כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא פירש שני מקומות הן בחלב שעל גבי הקבה אחד בקשת וא' ביתר שעל הקשת אסור ושעל היתר איכא מאן דנהג ביה איסורא ואיכא מאן דנהג ביה התירא ובבבל נהגו בו איסור וכי אתא רבה בר בר חנה מארץ ישראל לבבל אכל חלב דאייתרא כמנהג מקומו עול לגביה רב אויא ורבה בר חנין כיון דחזנהו כסייה אתו ואמרו ליה לאבוה דשמואל אמר להו שוינכו ככותאי ורבה בר בר חנה לית ליה אנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם אמר אביי הני סילי מבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל אי נמי מבבל לארץ ישראל אבל מארץ ישראל לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותיהו רב אשי אמר אפי' תימא מארץ ישראל לבבל הני מילי היכי שאין דעתו לחזור רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה וקיימא לן כרב אשי דהוה בתרא:

רב נתן אסיא אתא מבי רב לפומבדיתא ביום טוב שני דעצרת שמתיה רב יוסף איכא דאמרי נגדיה רב יוסף אמר ליה אביי ולישמתיה מר שמותי דהא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על שני ימים טובים של גליות א"ל הני מילי בשאר אינשי אבל הכא צורבא מרבנן הוא דטבא ליה עבדי ליה דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא פירש מימנו אנגידא מתקבצין אצל הרב ואין מלקין אותו עד שיסכימו כולם להלקותו ולא מימנו אשמתא משום דאין משמתין אלא על דבר חמור ובדבר חמור אין חולקין כבוד לרב אלא משמתין אותו מיד לפיכך השמתא חמורה יותר מן המלקות וגרסי' בפרק ואלו מגלחין (דף יז.) מאי שמתא אמר רב שם מיתה:

מתני' מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח הוא מפני שנראה כמקדיש בהמתו בחוצה לארץ ונראה כאוכל קדשים בחוץ אמר רב פפא דוקא בשר אבל חיטי ושערי לא דעבידי אינשי דמנטרי לפיסחא וגדי מקולס אף על גב דלא פריש ואמר זה לפסחא אסור דתניא אמר רבי יוסי תודוס איש רומי הנהיג את בני (דף רי"ף יח.) רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים שלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ ותודוס איש רומי גברא רבה הוה ועוד מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים הוה דא"ר יוחנן כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר (קהלת, ז) כי בצל החכמה בצל הכסף:

גרסינן בסוף שני דייני גזירות (כתובות קיא, ב) כתיב (דברים, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' וכי אפשר לו לאדם שידבק בשכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ח"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ת"ר אי זהו גדי מקולס כל שצלאו כולו כאחת נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר אין זה גדי מקולס:

מקום שנהגו להדליק את הנר: תאנא בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לא נתכונו אלא לדבר אחד פירש תשמיש המטה:

מתני' מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין מקום שנהנו שלא לעשות אינן עושין ובכל מקום ת"ח בטלין בו רשב"ג אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם וחכמים אומרים ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושין כל עיקר והלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין עד הנץ החמה ר"מ אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בארבעה עשר אבל לא יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר אע"פ שהוא יכול לגומרה וחכמים אומרים שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות החייטין והספרין והכובסין ר' יוסי בר יהודה אומר אף הרצענין:

גמ' איבעיא להו לצורך המועד תנן אבל שלא לצורך המועד אפילו למגמר נמי לא או דילמא שלא לצורך המועד תנן אבל לצורך המועד אתחולי נמי מתחילינן או דלמא בין לצורך בין שלא לצורך מיגמר אין אתחולי לא תא שמע ר"מ אומר כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בארבעה עשר ושלא לצורך המועד לא יגמור ועושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות מקום שנהגו ש"מ נהגו אין לא נהגו לא וש"מ לצורך המועד אין שלא לצורך המועד לא:

מתני' מושיבין שובכין לתרנגולין בארבעה עשר תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה:

גמ' השתא אותבי אותבינן אהרורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתא לחול המועד אמר רב הונא לא שנו אלא תוך ג' למרדה דאכתי לא פרחה צימרה מינה ואחר ג' לישיבתה דקא פסדי בצים לגמרי אבל לאחר ג' למרדה דפרחה לה צימרה מינה או תוך ג' לישיבתה דלא פסדי בצים לגמרי לא הדרינן:

מתני' גורפין זבל מתחת רגלי הבהמה בי"ד ובמועד מסלקין לצדדין מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינן לצורך המועד:

גמ' ת"ר הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין ואם נעשית חצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינן לצורך המועד אמר רב פפא בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ואע"פ שאינן לצורך המועד ורמינהו אין מביאין כלים מבית האומן ואם חשש להן שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת ושנינן לה לא קשיא הא בארבעה עשר והא בחולו של מועד בארבעה עשר מביאין ובחולו של מועד אין מביאין אלא אם כן הן לצורך המועד וכן הלכה:

הדרן עלך מקום שנהגו
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רי%22ף_על_הש%22ס/פסחים/פרק_ד"