מלאכת שלמה על פסחים ד
<< · מלאכת שלמה · על פסחים · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
מקום שנהגו: פ"ק דיבמות דף י"ג. אבל מחצות ולמעלה בכל מקום אסור וטעמ' מפ' בירוש' דזמן הקרבת הפסח מחצות ואילך. וכתב עליו הרב המאירי ז"ל ואע"פ שהפסח בא אחר התמיד ותמיד אינו נשחט אלא משש שעות ומחצה ולמעלה מ"מ כל ששחטו משש שעות ולמעלה אפי' קודם תמיד כשר ומאחר שהוא כשר אף הוא קרוי זמן הפסח ע"כ. ואף יחיד קאמר התם בירוש' דבשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה ופריך א"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן ומשני התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו ראוי להקריבו אלא אחר חצות כדנפקא לן מבין הערבים ופריך א"כ קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום יהא בכל יום אסור במלאכה ומשני שאני תמיד שהתורה הוציאה מן הכלל דכתיב ואספת דגנך ואם כל ישראל יושבים ובטלים מי יאסוף להם דגן ומשמע התם דמדאורייתא אסור ואפשר דמדרבנן אלא דאסמכוה מקראי וכתבו תוס' והרא"ש והר"ן ז"ל ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם ע"כ. ובגמ' מאי אריא ערבי פסחים פי' דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור למה לי למיתני עד חצות לאשמועי' הך הא כל ערבי ימים טובים אסירי דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה פי' משש שעות ומחצה שהיא מנחה גדולה (הגהה אבל בפי' רש"י ז"ל מן המנחה תשע שעות סמוך למנחה קודם לכן ע"כ ועיין על לשונו זה ז"ל בבית יוסף א"ח סימן רנ"א) אינו רואה סימן ברכה לעולם ומשני התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא הכא מחצות א"נ התם סימן ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתינן ליה הכא שמותי נמי משמתינן ליה. ופי' הר"ן ז"ל מאי אריא ערבי פסחים וכו' כלומר ודאי מנהגא דאיסורא לא אסר מידי אלא במקום שיש עיקר איסורא מדאורייתא אי מדרבנן והם רוצין להחמיר יותר כדי ליזהר מן העבירה ומשום דע"פ מחצות ולמעלה איכא איסורא מהני מנהגא למיסר טפי ולהאי מילתא מאי אריא ע"פ אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי אית בהו עיקר איסורא ומשום הכי ה"ל למכללינהו בהדי ע"פ דהאי מנהגא אסר בהו ומשני דלא אפשר למכללינהו דל"ד והא עדיפא ליה למיתני אי משום דקדים איסוריה דהוי מחצות אי משום דחמיר דמשמתינן עליה אבל אפשר דאי נהוג נמי איסורא בערבי שבתות וערבי י"ט מקמי זמן איסוריה ודאי מהני כיון שיש בהן עיקר איסורא א"נ דכיון דלא חמיר איסורייהו דלא משמתינן עלייהו אי נהוג מקמי הכי לאו כלום היא וכך נראה לי דכיון דבזמן איסורא לא משמתינן ליה אלא דאינו רואה סימן ברכה לעולם לא חמיר לאקבועי מנהגא טפי מיניהו ראיה לדבר ממוצאי שבת דאמרי' ביה דאינו רואה סימן ברכה ואפ"ה אמרי' בירוש' דאי נהוג נשי דלא למיעבד עבידתא טפי משיעורא דאתפני סדרא אינו מנהג עכ"ל ז"ל: (הגהה כתב הרב ר' אליה מזרחי בחדושיו שעל הסמ"ג בדף רנ"א וז"ל מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ואי קשיא במאי קמיירי אי בטועין בו באיסור מאי אין עושין דקאמר דמשמע אפי' אחר שנודע להם שטעו הא קיימא לן כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו שאומרי' לו מותר אתה ואינו צריך לא שאלת חכם ולא חרטה. ואי בידעי היתרו ואפי' הכי נהגו בו איסור מאי אריא ערבי פסחים אפי' ימים דעלמא נמי דאע"ג דבטלה דעתן אצל כל אדם כדתניא בפ"ק דפסחים מאימתי אסור בעשיית מלאכה משעת האור ופי' רש"י ז"ל אבל קודם לכן אפי' נהגו בטלה דעתן אצל כל אדם ה"מ לאחריני אבל לדידהו לא דלא גרע מנדר. י"ל לעולס בדידעי היתרו ונהגו בו איסור והא דנקט ערבי פסחים משום אחריני דאזלי התם נקט לה לאשמועי' דהאי מנהגא דערבי פסחים עד חצות מנהג של עיקר הוא ולא אמרי' ביה בטלה דעתן אצל כל אדם וכל ההולך שם נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אבל בשאר ימים דוקא אינהו גופייהו אסירי מידי דהוו כשאר נודרין דעלמא אבל לאחריני לא משום דבטלה דעתן אצל כל אדם ודוקא מהנץ החמה אבל קודם לכן פליגי בה ר' אליעזר בן יעקב ורבינו יהודה למר בטלה דעתן אצל כל אדם ולמר לא בטלה אלא קודם אור י"ד בלבד דייקא נמי דקתני מקום שנהגו למכור בהמה דקה מקום שנהגו לאכול צלי מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב ולא כיילינהו לכולהו לומר מקום שנהגו בו מנהג אחר עושין ש"מ לפרושי מנהגי דאית בהו עיקר אתא לאשמועי' דהני מנהגי מנהג של עיקר הן וחיייבי' לנהוג בם כל הבאים באותו מקום ולא אמרי' בהו בטלה דעתן אצל כל אדם עכ"ל ז"ל): ומתני' מייתי לה פ"ק דיבמות דף י"ד. ומאי דפריך עלה התם פריך בירוש' נמי ומשני: ואיתא נמי בפ"ק דחילין דף י"ח:
ואל ישנה אדם מפני המחלוקת: כדפי' רעז"ל מפ' לה רבא בגמ' ובירוש'. ואביי קאמר דארישא קאי אהולך ממקום שעושין למקום שאין עושין. וכתב הר"א אזכרי ז"ל דבירוש' משני נמי ר' יוחנן דלעולם מתני כפשטה דאף ממקום שאין עושין למקום שעושין אל ישנה ויעשה קאמ' ולא קשיא רישא אסיפא דרישא מיירי בסתם בני אדם דליכא מקלוקת אם יבטל כמנהג מקומו דיתלו לומר מלאכה הוא דלית ליה ואינו משנה מנהגנו וסיפא מיירי במתמיה כלומ' באיש עסקן מאד שלעולם אינו בטל וזה אל ישנה ליבטל אלא יעשה מלאכה ואין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מפני המחלוקת אע"ג דבדעתו לחזור מיירי מתני' כדפי' הר"ן ז"ל ומדינא יש לו לעשות כמנהג מקומו כיון דכתי' וכל נתיבותיה שלום וי"ל דמעיקרא לא קבלו היכא דנפיק חורבא דמחלוקת ולקמן בירוש' גבי ט' באב אמרי' נמי במתמיה ומוכרח לפרש כן ע"כ. ועיין בתשובו' הרשב"א ז"ל סי' של"ז שפירש שם מתניתין ובטור א"ח סי' תס"ח:
משנה ב עריכה
המוליך פירות שביעית וכו': ביד פ"ז מהל' שמיטה ויובל סימן י"ב:
ר' יהורה אומר וכו': גמ' למימרא דלית ליה לר' יהודה הא דתנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ומוקי רב אשי לפלוגתייהו בפלוגתא דר"ג ורבנן דבפ"ט דמסכת שביעית וכמו שפי' רעז"ל. ואיכא נמי אוקמתי אחריני טובא ופסק הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דלא כר' יהודה וכן פסק שם בהלכות שמטה ויובל. וק"ק דהא ר' יהודה נמי ס"ל דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם כדמוכח ממה שהעתקתי קצת מלשון הגמרא. ושמא משום דלאיזו אוקמתא מאוקמתי דאיכא בגמ' כמו שאכתוב בסמוך בס"ד הוי ר' יהודה לקולא מש"ה בפי' המשנה כתבו ואין הלכה כר' יהודה ושם ביד ג"כ סתם דבריו ונקט לחומרא כפשטיה דלישנא דת"ק אבל רעז"ל נראה שבתר באוקמתיה דרב אשי שהיא הלכתא אליבא דכ"ע. ירושלמי כלו מטבריא ולא כלו מצפורין אומר לו מצפורין הבאתים אם אין אתה מאמינני צא והבא לך אף אתה. ר' חנניא ור' פנחס ר' יהודה ור' יוסי שניהם אמרו דבר אחד דתנינן תמן בשביעית פ"ט אוכלין על המובקר אבל לא על השמור ר' יוסי אומר אף על השמור אומר לו מן השמור הבאתים ואם אין אתה מאמינני הרי שדה פלוני משומרת לפיכך צא והבא לך אף אתה. משמע ממנו וגם מאוקמתא קמייתא דבגמ' דילן דלא גרסי' במתני' אומרי' לו אלא ה"ג ר' יהודה אומ' צא והבא לך אף אתה דהא אוקי לה רב שישא ברי דרב אידי באוקמתא קמייתא ומפ' דצא והבא לך אף אתה שזה המוציא הפירות הוא האומר לבני עירו ומקומו שיצא משם אני איני משנה ממנהגכם דהא הולכתים למקום שלא כלו וצא והבא לך משם ותוכל למצוא הרבה וס"ל דלקולא אמרה ר' יהודה למילתיה ולאוקמתא אחרינא גם לדאביי הוא דהוי ר' יהודה לחומרא והם האומרים וכן לדרב אשי שהעתיק רעז"ל. אכן במשנה משמע קצת דלא גרסי' לא אומר לו צא ולא אומרים לו צא רק ה"ג ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה וכן בירושלמי ליתיה וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחק מלות אומרים לו:
משנה ג עריכה
מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו': ביד פ' כ' דהל' שבת סי' ג' ד' ה' ובפ"ק דע"ז היא שנויה ועיין מה שכתבתי שם סי' ז':
מקום שנהגו שלא למכור אין וכו': כצ"ל:
ר' יהודה מתיר בשבורה: ירוש' לא א"ר יהודה אלא בשבורה שאינה יכולה להתרפאות א"ל והרי מביאין לה זכר ונרבעת ממנו א"ל אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר שאינו יכול להתרפאות אמרו לו והרי מביאין לו נקבה והוא רובעה והיא יולדת ר' אבין בשם רבנין דתמן זאת אומרת שאסור להמציא להן זרע:
בן בתירא מתיר בסוס: לא א"ר יהודה בן בתירא אלא בסוס זכר שהוא הורג בעליו במלחמה י"א שהוא רץ אחר נקבה וי"א שהוא עומד ומשתין מה נפיק ביניהון הסריס מאן דמר שהוא רץ אחר נקבה זה אינו רץ אחר נקבה מאן דמר שהוא עומד ומשתין אף זה עומד ומשתין ע"כ. אבל בירוש' כתיבת יד לא אמר בן בתירא גרסי' וכן היא ג"כ בדפוס בע"ז ואין שם מלות ר' יהודה. אבל החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל כתב ידע התלמוד בקבלה דר' יהודה בן בתירא ולא ר' יהושע אחיו ע"כ. ואני הדיוט נלע"ד דסתם בן בתירא בכוליה תלמודא הוא ר' יהודה ולא ר' יהושע או שמעון אחיו: וכתב עוד החכם הנזכר ז"ל דדייק תלמודא מדקאמר בסוס ולא אמר בסיסים והיה כולל זכרים ונקבות כדנקט ת"ק עגלים וסייחים א"נ הכי גמירי ע"כ. ובבבלי שם פ' המצניע (שבת דף צ"ד) מוכח דאפי' סוס המיוחד להניח עליו עופות כגון נץ ומיני' לצוד בהן עופות אחרים מתיר בן בתירא דס"ל כר' נתן דאמר בהמה חיה ועוף חיים הם נושאים את עצמן וכ"ש אדם חי דנושא את עצמו ורבנן פליגי עלייהו וסברי דאדם חי גרידא הוא דנושא עצמו אבל לא שאר בעלי חיים וגזרו סוסים דלרכיבה אע"ג דאדם חי נושא עצמו משום סוס המיוחד לעופות ע"כ וכן הוא בירוש' בפירקין ובפ"ק דע"ז:
משנה ד עריכה
מקום שנהגו לאכול צלי: פי' דוקא בגדי שאינו מקולס ואין חוששין שמא הרואה יאמר שמקולס עשאו ונמצא אוכל פסח בח"ל ומקום שנהגו שלא לאכול משום חששא זו אינו אוכל ומ"מ במקולס לכ"ע אסור דכל כי האי ודאי מיחזי כאוכל קדשים בח"ל. ומה שכתוב בלשון הר"ן ובלשון רעז"ל בחוצה לארץ לאו דוקא אלא כלומר חוץ לירושלם כמו שהוא בפי' רש"י כאוכל פסח בחוץ. וביד פ' ח' דהל' חו"מ סי' י"א ובטור א"ח סי' תע"ג ירוש' ר' בא בעא קומי ר' אמי אפי' בשר עגל א"ל אפי' בשר עגל אפי' בשר עוף א"ל אפי' בשר עוף סבירין מימר אפי' ביצה אפי' קולקס א"ר יודן בר חנן ובלבד מן השחיטה:
מקום שנהגו להדליק וכו': דרש רבא ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו להפריש ממשכבי אשה:
ומדליקין בבתי כנסיות וכו': כתב הר"א אזכרי ז"ל דמדלא קתני הכא ובכל מקום מדליקין כדקתני במתני' דלעיל ובכל מקום אין מוכרין דייק בירוש' דה"פ דמתני' דבכל מקום אפי' שנהגו שלא להדליק באלו שרי כיון דלא שכיח בהו יחוד אבל חיוב להדליק ליכא אפי' בבתי כנסיות דלא פלוג רבנן שלא יבוא לידי קלקול אפי' בדרך רחוקה ע"כ. ובגמ' תני תנא קמיה דר' יוחנן ר"ש בן אלעזר אומר יוה"כ שחל להיות בשבת אף במקום שאמרו שלא להדליק מדליקין מפני כבוד השבת עני ר' יוחנן בתריה וחכמים אוסרין ופסק הרמב"ם ז"ל הלכה כרשב"א וכן משמע בירוש': וביד ספ"ג דהל' שביתת עשור ובטור א"ח סי' תר"י:
משנה ה עריכה
מקום שגהנו לעשות בט' באב עושין: אע"פ שיום אבלות הוא ואבל אסור במלאכה לא אסרו מלאכה לאבל אלא באבלות חדשה אבל באבלות ישנה לא ומ"מ יש שהיו נוהגין בו איסור מלאכה מתורת מנהג ומתוך כך מקום שנהגו וכו':
ובכל מקום חכמים בטלים בו: שהם הראויין להכיר בחסרון המקום הנכבד יותר מכולן עכ"ל הרב המאירי ז"ל: ובטור א"ח סי' תקנ"ד ואיתא בס"פ בתרא דתענית:
רשב"ג אומ' לעולם יעשה וכו': הרב יהוסף ז"ל הגיה יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים. ובגמ' למימרא דרשב"ג סבר לא חיישי' ליוהרא ורבנן סברי חיישי' והא אפכא שמעינן להו דתנן בס"פ היה קורא חתן אם רצה לקרות ק"ש בלילה הראשון קורא רשבג"א לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמיחזי כיוהרא ומחינן בידיה א"ר יוחנן מוחלפת השיטה פי' התנא שסדרן טעה באחת מהן והחליף שיטתו רב שישא בריה דרב אידי אמר לא תיפוך כו' ובפרק בתרא דתעניות תניא רבן גמליאל אומר כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וכך הנוסחא שם בטור אלא שבגמרות שלפנינו הנוסחא שם ר' עקיבא אומר כל העושה וכו'. וכתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דהא דקתני מתני' דמקום שנהגו לעשות עושין ואינו רשאי ליבטל מפני המחלוקת מפרש בירוש' דלא תיקשי והרי אין כאן מחלוקת דכמה בטלני איכא בשוקא דמתני' מיירי במתמיה כלומר באיש שלעולם אינו בטל שהוא עסקן גדול וכל הרואין אותו היום בטל יתמהו ובהכרח יאמרו שהוא משנה מנהג העיר לימנע מלעשות מלאכה בט"ב אבל בשאר בני אדם ודאי רשאין ליבטל ות"ח הנהנים מיגיעם אף אותם שלעולם אינם בטלים השעות הקבועות להם למלאכתם ביום בטלים בט' באב דאין כאן מחלוקת דלהם נאה ורשב"ג ס"ל כיון דת"ח בטלים יש רשות לכל מי שירצה ליבטל דאין כאן תו מחלוקת אלא יתלו הדבר לומר דלא גזרו איסור אלא מעיקרא תלי הדבר ברצון כל אדם הרוצה יעשה הרוצה ימנע ע"כ:
וחכמים אומרים ביהודה וכו': קשה קצת לע"ד דאמאי שבק עד השתא מלאשמועינן פלוגתא דחכמים את"ק דריש פירקין ומה שנראה לומר דרך פשט הוא משום דבעא לסיומינהו לכולהו מקום שנהגו זה אחר זה והשתא הדר למילתיה קמייתא דערבי פסחים עד חצות. ושמא אפשר לומר עוד דרצה התנא לאשמועינן בסמיכות מילתייהו דחכמים הכא לענין מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב משום להשמיענו דבתרתי פליגי ר' יהודה דהיינו חכמים דמתני' אר"מ דהיינו ת"ק דריש פירקין כמו שמפורש בגמ' כמו שנכתוב בסמוך חדא דר"מ סבר דבמנהגא תליא מילתא ור' יהודה סבר דבאיסורא תליא מילתא וחדא דר"מ סבר דאל ישנה אדם מפני המחלוקת אפי' שיהא ת"ח ור' יהודה סבר דאם הוא ת"ח מותר לשנות כגון להיות בטל ממלאכה ע"פ אפי' בחצות היום הראשון כמו שאתה ר"מ מודה לי דבט' באב בכל מקום ת"ח בטלים ויש להם על מה שיסמוכו דהא אנשי גליל אוסרין מן הדין לעשות מלאכה כל עיקר אפי' חצות היום הראשון ואפי' עמי הארץ א"כ דין הוא שבשאר מקומות לכל הפחות ת"ח יהיו בטלין ובזה ידוקדק מלות כל עיקר דקתני מתני' דנראה שהן מלות יתירות ועוד אפשר לומר דמלות כל עיקר היתירות אתו לאשמועי' אפי' מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד וגם אפי' שלש אומניות דוק. ובגמ' מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא דקתני ב"ש אוסרין דמשמע בכל מקום א"ר יוחנן לא קשיא הא ר"מ הא ר' יהודה דתניא א"ר יהודה ביהודה היו עושין מלאכה בע"פ עד חצות ובגליל אינם עושין כל עיקר א"ל ר"מ מה ראיה יהודה וגליל לכאן אף כל מקום שנהגו היתר היתר נהגו איסור איסור מדקאמר ר"מ מנהגא מכלל דר' יהודה איסורא קאמר דבני יהודה מתירין ובני גליל אוסרין דאי מנהגא קאמר מאי פלוגתיה דר"מ הא ר' יהודה הכי הוה אמר בגליל היו נוהגין בו איסור שהחמירו על עצמן וביהודה נוהגין בו היתר וכתבו תוס' ז"ל אמתני' ליכא למידק הכי מדקאמר ת"ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי דאמתני' איכא למימר דתרוייהו סברי מנהגא וה"ק ליה חכמים לת"ק למה אתה סותם דבריך והלא אתה יכול לפרש דבריך ולבאר דבגליל אין עושין וביהודה עושין ובברייתא לא שייך לפ' כן ע"כ נראה שרוצים לומר דבברייתא לא שייך לפרש כן מפני שר' יהודה הוא שדבר ברישא. ונלע"ד דמשום הכי נמי רש"י ז"ל פירש ולבסוף תני איסורא דקתני ב"ש אוסרין דמשמע בכל מקום כלומר אבל מרישא דקתני וחכמים אומרים וכו' ליכא למידק הכי. וכתבו עוד תוס' והרא"ש ז"ל ומתני' דריש פירקין ר"מ ומתני' דהכא ר' יהודה ופלוגתא דב"ש וב"ה בלילה ובגליל ואליבא דר' יהודה ולר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דליכא איסורא אלא מנהגא ובמנהגא לא שייך פלוגתא דליחזי היכי נהוג ע"כ. ולפי' זה רבינו עובדיה ז"ל שפירש הלילה ליל ארבעה עשר לאנשי גליל וכו' לפי המסקנא פירש ואליבא דר' יהודה כדכתבינן. ואע"ג דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה כתבו שם דיראה דהלכה כר"מ בהא דסתם משנה דריש פירקין עדיף מדברי חכמים ע"כ ובגמ' פריך וסבר ר' יהודה י"ד מותר בעשיית מלאכה דקאמר בני יהודה מתירין והתניא ר' יהודה אומר המנכש בי"ג וכו' מנכש בי"ג קתני מנכש בי"ד לא קתני ומ"ט נקט י"ג ולא נקט י"ד אי משום דלא מיקלטא לפני העומר הקרב בט"ז מכדי שמעי' ליה דאמר בפ' שני דשביעית כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת. ואי י"ד מותר במלאכה נמי נינקוט ארביסר נמי דהא איכא מקצת ארביסר וחמיסר כולו ומקצת שיתסר עד שעת הקרבתו ותירץ דבגלילא שנו שלא היו עושין מלאכה כל עיקר בי"ד ובהן נשנית משנה זו רבינא אמר לעולם ביהודה ודקא קשיא לך ליתני י"ר בהשרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן תרי לא אמרינן ע"כ ובירוש' נמי תרצו בשם ר' יוחנן שני תלמידים שנו אותה כדמשני בבבלי. ואיתא תו התם תלתא תנאי אינון חד אמר אסור וחד אמר מותר וחד אמר מנהג:
והלילה ב"ש וכו': ס"א ובלילה ואיתא בפ"ק דיבמות דף י"ג:
משנה ו עריכה
ר"מ אמר כל מלאכה וכו': כתב הרא"ש ז"ל ויראה דהא דשרי ר"מ לגמור במקום שלא נהגו היינו דוקא עד חצות כו' וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח דהלכות י"ט סי' י"ט דלא שרי ר"מ אלא עד חצות: ובטור א"ח סי' תס"ח. וכתוב בסמ"ג מל"ת סוף סי' ע"ה ואפי' במקום שנהגו לעשות לא יתחיל לעשות בתחלה בי"ד אע"פ שיכול לגומרה קודם חצות אלא ג' אומניות בלבד הן שמתחילין במקום שנהגו לעשות ועושים עד חצות ואלו הן וכו' וכתב עליו הרב רבינו אליה מזרחי ז"ל וז"ל ואפי' במקום שנהגו אין לפרש לא מיבעי' במקום שלא נהגו דאגמורי מגמרי' אתחולי לא מתחלינן אלא אפי' במקום שנהגו נמי אגמורי אין אתחולי לא דא"כ מתני' דפ' מקום שנהגו דקתני ר"מ אומר כל מלאכה וכו' צ"ל דמיירי אפי' בלא נהגו וא"כ חכמים דפליגי עליה ושרו לאתחולי בג' אומניות על כרחנו לומר אפי' בלא נהגו וזה סותר דבריו דקאמר אלא ג' אומניות בלבד הם שמתחילין במקום שנהגו נהגו אין לא נהגו לא אלא ה"ק ל"מ במקום שלא נהגו דהתם אגמורי נמי לא מגמרי' וכ"ש דלא מתחלינן אלא אפי' במקום שנהגו דמגמרינן אתחולי לא מתחלינן ע"כ. ודעת הרמב"ם ז"ל שאפי' אלו השלשה לא יתחילו אלא במקום שנהגו לעשות וכן שאר אומניות שאנו אומרים אם התחילו מאתמול גומרין עד חצות דוקא במקום שנהגו לעשות ואין כן דעת הראב"ד ז"ל ולשון הרא"ש ז"ל שכתבתי. והר"ן וגם רש"י ז"ל משמע בפירושו בגמ' כדעת הראב"ד ז"ל. ובודאי דר"מ וחכמים לא פליגי ותרווייהו הלכתא נינהו וז"ל הראב"ד ז"ל בהשגות בסוף הלכות י"ט דמדאמרי ג' אומניות עושין ש"מ דלהתיר באו ולא לאסור באחרים שלא לגמרם דא"כ הל"ל וחכמים אומרי' אין עושין אלא שלש אומניות ע"כ:
שלש אומנויות: צ"ע אי גרסי' בשורק בנון כמו מן מלכות מלכיות ומן גלות גלויות דכן משמע קצת שפירש רבינו דוד קמחי ז"ל בשרש מלך אלא שנראה שנפל שם טעות ועיין בספרי מכלל יופי בדניאל סי' ח': וז"ל ספר המכלול לרד"ק ז"ל בחלק הדקדוק עלה נ"ב ובקבוץ לשון לרבים ארבע מלכיות ולפי שפעמים רבות הויו תמורת ה"א באה היו"ד תמורת התי"ו כמו שדרכה לבוא תמורת ס"א וכן אמרו במשנה מן אומנות שלש אומנויות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ע"כ. אבל קשה דהא תנן אין פוחתין מעשרה מלכיות וכן בברכת תקע בשופר גדול לחירותינו ושא נס לקבץ גליותנו ולא ראינו מי שפצה פה לצפצף ולערער וכיון שכן יש לדחות ולומר שודאי אין כונת רד"ק ז"ל רק להשוותם לענין קבוץ הרבים של שלשת המלות שהן ביוד אלא שאין פשט דבריו מורין כן: ומתני' מייתי לה בפ' מי שהפך (מועד קטן דף י"ג) והגרסא בירוש' שלש אומניות עושין מלאכה בע"פ החייטין וכו' וכן הוגה במשנתו של החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ואם לגרסא בלבד נקבל אבל לפירוש המשנה ודאי שאינו אלא עד חצות:
הסַפַרים: כתב הרב המאירי ז"ל תיקון כליהם שאילו הגלוח לא הוצרך להתיר וכתב עליו החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל ולא היא דהואיל וכעין י"ט היא צריכא וצריכא:
ר' יוסי ב"ר יהודה אומר את הרצענים: כצ"ל ופסק כמותו הכל בו בסוף סימן מ"ח וגם ספר הרוקח בסימן רס"ט. ונ"ל מתוך דברי הכל בו דס"ל דר' יוסי ב"ר יהודה מפ' דברי חכמים הוא ע"ש: ומן הנוסחא ג"כ בירוש' ובהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל:
משנה ז עריכה
מושיבין וכו': ביד ספ"ח דהל' י"ט ובטור א"ח סי' תס"ח וסי' תקל"ו ופי' רש"י ז"ל כשנותנין ביצים תחת תרנגולת להתחמם לגדל אפרוחים קרי מושיבין שובכין ל"א הכי כתיב בסדר משנה מושיבין שובכין ותרנגולת כלומר שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין לגדל אפרוחין והכי מסתברא דשובך לא שייך אלא ביונים עכ"ל ז"ל וכן נראה דגריס ר"ע ז"ל: וכתב המאירי ז"ל מושיבין שובכין דוקא עד חצות אף במקום שלא לעשות אבל הטור שם בסימן תס"ח פסק כל היום. ותוס' י"ט נראה דלא דק שהטור כתב כל היום גבי מושיבין שובכין:
תרנגולת שברחה: גמ' אמר רב הונא לא שנו דאף במועד מחזירין אלא תוך שלש פי' שעדיין לא עברו ג' ימים שברחה מעליהם ולאחר ג' לישיבתה פי' שכבר ישבה עליהם ג' ימים קודם שעמדה מעליהם וכבר נשתנו הביצים ואם לא תחזור הרי הן אובדין דאין ראויין שוב לאכילה אבל לאחר ג' לבריחתה דפרח לה צמרא מינה או תוך ג' לישיבתה דאכתי לא פסידי ביעי לגמרי לא מהדרינן ר' אמי אמר אפי' תוך ג' לישיבתה מהדרינן ורב הונא סבר להפסד מועט שמוכרן בזול למי שדעתו יפה לא חששו ולהפסד מרובה חששו ור' אמי סבר להפסד מועט נמי חששו:
גורפין זבל מתחת רגלי בהמה בי"ד: כתב המאירי ז"ל מפרשים לה אף מחצות ולמעלה. ואיני מבין למה ושמא מפני שנראה כמנקה ביתו לצורך י"ט וגריפה זו פירושה אף משם לאשפה והיינו דקאמר בתר הכי ובמועד מסלקין לצדדין כלומר דבמועד לא שרי להוציאו לאשפה אלא לסלקו לצדדין. ובטור א"ח סי' תס"ח ותקל"ה פסק בשניהם בשוה דיסלקנו לצדדין ואם נתרבה בחצר יוציאנו לאשפה. וכתב שם בית יוסף ז"ל ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה ואני הדיוט תמה ג"כ מנא ליה לרב בעל הטורים ז"ל להשוות י"ד לחולו של מועד לענין דאם נתרבה דוקא הוא דיוציאנו לאשפה הא רבא הוא דאוקי רישא דברייתא וסופה בחולו של מועד משמע הא בי"ד דע"פ אפי' אחר חצות ואפי' שלא נתרבה מוציאין אותו לאשפה וכן משמע שפוסק הרמב"ם ז"ל שם ספ"ח דהלכות י"ט שזה לשונו מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בי"ד אחר חצות אע"פ שאינם לצורך המועד וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה ומוציאין אותן לאשפה ומושיבין שובכין לתרנגולים ע"כ וכן היא הנוסחא העיקרית כמו שכתב הרב המגיד ז"ל וגם בית יוסף עצמו ומשמע דמאי דקאמר ומוציאין אותו לאשפה קאי ארישא דמילתיה דקאמר אחר חצות וא"כ ש"מ דבי"ד בין לאביי דמוקי רישא דברייתא בחש"מ וסיפא בי"ד בין לרבא דאוקי תרוייהו בחש"מ יום י"ד דערב פסח מותר כל היום כולו להוציא הזבל לאשפה אע"פ שלא נתרבה אלא דלרב בעל הטורים ז"ל י"ל דהוא ס"ל דה"ק רבא הא והא בחש"מ פי' אפי' בחש"מ אם נתרבה מותר וה"ה בי"ד דע"פ דדוקא אם נתרבה הוא דמותר אפי' אחר חצות וכן משמע דמוכרחין אנו ג"כ לפ' לדעתן דהרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו הדברים סתומין על הברייתא כאוקימתיה דרבא ומ"מ ק"ק לדעת הרמב"ם ז"ל שלא פירש כלל דין זה דאם תרבה זבל בחצר בחש"מ ונראה דזו היא ג"כ עיקר תמיהת מהרי"ק ז"ל:
מוליכין ומביאין כלים וכו': אף זו מפרשים אף לאחר חצות וקאמר דבי"ד מוליכין לכתחלה לבית האומן כדי לתקנן אף שלא לצורך המועד אלא שיתקנם לו לאחר המועד וכן אם היו בבית האומן מתוקנים מביאן לאחר חצות אע"פ שאין צריכין לו במועד ע"כ. ובגמ' אמר רב פפא בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן וכו' ורמינהי דתנן בפ' שני דמועד קטן אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להן מפנן לחצר אחרת ומשנינן לא קשיא כאן בי"ד כאן בחולו של מועד. ומייתי לה נמי התם. וכתב הרב רבינו אליה מזרחי ז"ל בחדושיו שבסוף ספר סמ"ג בדף רנ"ב וז"ל מוליכין ומביאין זו ואין צריך לומר זו קתני אבל ליכא למימר דאע"פ שאינו לצורך המועד דקתני בסיפא אמביאין קאי אבל במוליכין לצורך אין שלא לצורך לא דא"כ הא דפריך בגמ' תרצת מביאין מוליכין מא"ל הו"ל לשנויי כאן בלצורך כאן בשלא לצורך ע"כ:
משנה ח עריכה
ששה דברים עשו אנשי יריחו: אגב דאמ' בהאי מתני' דאנשי יריחו היו מרכיבין אילנות כל יום י"ד אף מחצות ולמעלה אייתי לה לכולה מתני' מן המאירי ז"ל: ובפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ע"א איתא ברייתא וכתב בעל הערוך ז"ל בערך ניסן יתברך שם בורא כל העולם כרצונו כך ברא את הדקלים זכר ונקבה ובלעדי השני האחד לא יצליח והאיך הוא מעשיהם בהגיע זמן הדקל הנקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרים הם כעדשים מביאין הכפניות ומסבבין (צ"ל ומסביכין וכ"ה בערוך השלם) בעיקץ ידה מהן (כו' עי' בתוי"ט) ואם יצטרכו הדקלים הרכבה יום י"ד בניסן על שהקב"ה חס על ממונם של ישראל והדבר ידוע שצריכין הרכבה באותו יום י"ד וידוע שאם יעבור זמן אפי' יום אחד יופסדו לפיכך אלופנו הירונו במאירת עינים מרכיבין דקלים כל היום יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור וזהו טעמו בתוספת זבחים (צ"ל דפסחים ספ"ג) מרכיבין דקלים בערבי פסחים כל היום ע"כ:
וכורכין את שמע: כלומר שהיו מדבקין כל הקרייה ולא היו מוסיפין לומר בשכמל"ו. וי"מ שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע היום על לבבך ולא מחר על לבבך. ובירוש' איכא מאן דמפ' שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה דבפסוק שמע ישראל ובטור א"ח סי' ס"א:
וקוצרין: כתב החכם הר"א אזכרי ז"ל רש"י ז"ל לא גריס במתני' וקוצרין דאי הכי ד' הויין והיכי תני ושלשה לא מיחו בידם וברייתא מייתי הבבלי דתני קוצרין וגודשין ומגיה סמי מכאן קצירה אבל גרסת הירוש' במשנתנו קוצרין וגודשין ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל וקוצרין לא גרסי' דהא היתר גמור הוא דקיימא לן ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ותבואת יריחו של עמקים היא ואינה כשרה למנחות דתנן במנחות פ' כל קרבנות אין מביאין סולת למנחה לא מבית השלחין ולא מבית העמקים ולהכי אינה כשרה לעומר דאין מנחות באות ממנו דבעינן משבח ארץ ישראל דילפי' התם ג"ש ארץ ארץ ע"כ. וז"ל הירוש' מאן תנא קוצרין ר"מ ומאן תנא גודשין ר' יהודה א"ר יעקב כ"ע מודו שקוצרין וכ"ע מודו שאין גודשין וכמה בהרכבת דקלים ר"מ אומר מרכיבין דקלים כל היום וברצון חכמים היו עושין ר' יהודה אומר לא היו עושין ברצון חכמים ופי' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דס"ל דמאי קשיא לך דקא חשיב ד' לאו קושיא היא דחדא קתני כלומר והשלישית שלא מיחו היינו שגודשין אחר הקצירה המותרת ומשום דלא שייך גדישה רק אחר הקצירה נקט קוצרין וגודשין וכן יש מי שפירש בבבלי בברייתא דקתני תרווייהו ומתרץ תלמודא סמי מכאן קצירה כלומר כאילו לא נזכרה דכדי נסבה ע"כ:
לפני העומר: עיין במ"ש בפ"ק דחלה:
ולא מיחו בידם חכמים ואלו שמיחו בידם: פי' וכולן שלא ברצון חכמים ומתני' ר' יהודה היא דלר"מ שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים:
מתירין גמזיות: סברי לה כמ"ד אין מעילה בגדולין ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא:
בפי' ר"ע ז"ל ואית דגרסי מתיזין גמזיות וכו' ותמהתי שמצאתי כתוב בספר תוספת י"ט ואית ספרים דגרסי מתזיר ונדחק לפרש שהוא לשון זירין ואני נלע"ד שאע"פ שבדפוס משניות של הרמב"ם ור"ע ז"ל ג"כ כתוב מתזיר בהדיא גם שם ודאי נדפס בטעות וצ"ל מתיזין. ובירושלמי א"ל אי אתם מודים לנו בגדולי הקדש שהן אסורין א"ל דבריכם אמת בסתם מקדיש אבל אבותינו מעיקרא לא הקדישו אלא הקורות בלבד מפני בעלי אגרופים שהיו באין ונוטלין אותן בזרוע וחכמים הכחישום שהם שמעו בזמן אבותיהם של אנשי יריחו שקורות ופירות הקדישו ולא הקדישום מחמת בעלי אגרופים אלא בסתמא הקדישום כשהן קצוצין ואפי' תימא כדבריהם כן הוא והודו להן אפ"ה סברי רבנן כיון שהקורות קדש כל הגדל מהם ממילא הוי קדש:
ואוכלין מתחת הנשרים בשבת: גמ' כי אתא רבין אר"ש בן לקיש מחלוקת בשל בין כפים דהיינו שנשרו כבר דרבנן סברי מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם ואנשי יריחו סברי מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אבל בשל בין מכבדות פי' כפות תמרים שבראש הדקל וכשהתמרים נופלים הן מקבלות אותן דברי הכל אסור גזרה שמא יעלה ויתלוש מן המחוברות דהוי אב מלאכה. וכתב הר"א אזכרי ז"ל ובירוש' ריש מסכת ביצה ספק היום נשרו ספק מאתמול נשרו פלוגתא דר"ג ורבנן כדאיתא בריש אין צדין בבבלי ובירושלמי ור"ג דשרי התם כאנשי יריחו ורבנן דהתם כרבנן דהכא ע"כ:
ונותנין פאה לירק: גמרא ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן בפ"ק דפאה כלל אמרו בפאה כל שהוא וכו' ומכניסו לקיום פרט לירק אמר רב יהודה אמר רב הב"ע בראשי לפתות ובמכניסו לקיום ע"י דבר אחר קמיפלגי:
משנה ט עריכה
ששה דברים עשה חזקיהו מלך יהודה וכו': נראה דברייתא היא וכן בירוש' ליתה. ומייתי לה לקמן ר"פ מי שהיה טמא ובפ' הנודר מן המבושל ובפ"ק דסנהדרין ובגמ' בפירקין וגם בברכות פ"ק דף י' מייתי לה וגם הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב שהיא תוספתא. ואע"פ שמצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שם בברכות תנן התם במקום תנו רבנן אין משם ראיה שהיא משנה שהרי בכמה מקומות אשכחן בתלמוד דקאמר תנן התם אע"פ שאינה משנה בשום מקום וכמו שכתבתי בפ"ק דחלה סי' ג'. ונראה דלא גרסינן גיחון העליון אלא גיחון סתם והכי הוא התם. וכן הר"י ז"ל מחק מלת העליון. והתם בברכות פי' רש"י ז"ל גיחון לא זהו גיחון הנהר הגדול דההוא לאו בארץ ישראל הוא אלא מעין קטן סמוך לירושלם קרוי שלוח שנאמר והורדתם אותו אל גיחון ומתרגמינן לשלוחא:
גירר עצמות אביו: לפי שהיה רשע בזהו ולא נהג כבוד בקבורתו להוציאו במטת זהב וכסף עכ"ל ז"ל שם: (הגהה כתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סוף סימן תי"ד והסתכל שאמרו כתת נחש הנחשת וגנז ספר רפואות ולא שרפו ע"כ). קִצַץ הקו"ף בחירק והצד"י בפתח כדכתיב בקרא:
ושגרן למלך אשור ולא הודו לו: שהיה לו לבטוח בהש"י שיש בידו להצילו:
סתם מי גיחון: כדכתיב למה יבואו מלכי אשור וימצאו מים לשתות ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בהקב"ה שנא' וגנותי על העיר הזאת להושיעה:
עיבר ניסן בניסן: לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשה אדר שני כדכתיב ויועץ המלך לעשות פסח בחדש השני וגו' כי מרבית העם רבים אשר לא הטהרו עדיין מטומאות שהחזיקו בימי אחז אביו הרשע רש"י ז"ל. אחר ומן רב מצאתי מוגה בנוסח המשנה או התוספתא הלזו כן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על ג' הודו לו ועל שלשה לא הודו לו אלו שהודו לו גנז ספר רפואות והודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו. כיתת נחש הנחשת והודו לו. ואלו שלא הודו לו סתם מי גיחון ולא הודו לו. קיצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו. עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו. גם אחר זמן ראיתי שגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כן. ועיין ברש"ל ז"ל שהאריך להביא נוסחא אחרינא שבפירושי רש"י ז"ל. ואיתא בפ"ק דסנהדרין דף י"ב ברייתא דר"ש הוא דאמר שעיבר ניסן בניסן פי' שלאחר שקדשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר זהו חטאו אבל חכמים אומרים שהחטא הוא שעיבר את השנה מפני הטומאה שלא כדת ור"ש בן יהודה אומר משום ר"ש לא עיבר כלל אלא השיאן לעשות פסח שני שלא כדין וכדמפרש לה התם ולפיכך בקש רחמים על עצמו. ביד פ"ד דהלכות קדוש החדש סי' י"ד וספ"ד דהלכות ביאת מקדש. ובאבות דר' נתן פ' שני גרסינן ד' דברים עשה חזקיה והסכימה דעתו לדעת המקום שנאמר סתם מי גיחון וגו' ויצלח בכל מעשהו ע"כ: