מהרש"ל על הש"ס/פסחים/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הרמב"ן | הריטב"א | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נ עמוד בעריכה

רש"י בד"ה מן המנחה ט' שעות ומחצה כצ"ל. ונ"ב ותימה לפי זה למאי צ"ל התם מן המנחה הוא דאסור סמוך לא הלא ג' שעות וחצי מותר קודם המנחה וזה לא נקרא סמוך אלא חצי שעה מקודם כדלקמן בריש פ' ע"פ ועוד מאי סלקא דעתא דמקשה דפריך מאי איריא ערב פסח אפי' ערבי שבתות וי"ט כו' הלא ערב שבת ועי"ט מן המנחה הוא דאסירי שהוא ג' שעות ומחצה אחר חצות ע"כ נראה בעיני לפרש שטעות סופר הוא ומן המנחה פירושו סמוך למנחה גדולה שהוא חצי שעה אחר חצות והמקשה סבר דבחצי שעה לא דקדק כ"כ התנא ולא איירי ביה עד דמשני דאיכא חילוק חצי שעה בין חצות ובין המנחה ודו"ק וכן מצאתי בס"א. (עיין במהרש"א):

בד"ה אגרתא שכר רחים שמשכירין כו' כצ"ל:


דף נא עמוד אעריכה

גמ' קאתו ואמרי ליה לאביי כו'. נ"ב ברי"ף גריס אתו ואמרו ליה לאבוה והר"ן כתב אבוה דשמואל ועכ"פ אביי ט"ס הוא וק"ל:

שם אמר להו שווינכו ככותאי. נ"ב נ"ל לפרש דה"ק שווינכו ככותאי כלומר כמו שאסור להקל בפני הכותי שלא יקל יותר כך הוא מתיירא להקל בפניכם שמא תקבלו ותבאו להקל עוד יותר באיסור חלב מרוב חריפותכם ופלפולכם ודוגמא לזו בריש סנהדרין גבי רבי חייא ורב כשאמר לו לרבי בן אחותי ירד לבבל יורה יורה כו' ע"ש ודו"ק:

רש"י בד"ה רוחצין כו' דנימא מתוך שמצויין יחד כו'. נ"ב תימה אמאי צריך לטעמא הלא משמיע לנו דלא גזרינן אטו בעל אחותו כמו שגזרו אנשי כבול לקמן וצ"ל דס"ל דלא שייך למיתני היתר במה שלא גזרינן דמניין לנו לגזור גזירה מעצמנו אם לא שנמצא בדברי התנאים ומאנשי כבול אין ראיה שהחמירו על עצמן והוה מנהג שאינו חשוב וגם לא היו בעלי תורה כו' על כן מפרש רש"י דלא תימא לאיסור משום הרהור משכב זכר ודו"ק:

תוס' בד"ה עבדינן כוותייהו. לא עבדי כוותייהו כו'. נ"ב בס"א עבדי כוותייהו הל"ל כו' וכן ברבינו ניסים להדיא ע"ש:


דף נא עמוד בעריכה

תוס' בד"ה כל הספיחים כו' בפ"ק דמנחות מה למנחת העומר כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש דבעי למילף מק"ו שטריפה אסורה לגבוה וקרא דמן הבהמה להוציא את הטריפה ל"ל ומשני מנחת העומר יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה ופריך מה לעומר שכן מתיר חדש ומשני בשביעית ופריך הלא מתיר ספיחים ומשני כר"ע כו':

בא"ד ותרווייהו אליבא דר"ע ורבנן כו'. נ"ב פי' דמשמע הא לרבנן דר"ע ליכא איסור דפליגי והא בודאי ל"פ אקרא דכלה כו':

בא"ד אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו כו' כצ"ל. ונ"ב פי' כך רבנן מפרשי הקרא וכי תאמרו מה נאכל וגו' שכך אומרים ישראל להקב"ה אמרת לנו כו' וק"ל:

בא"ד ונשתהו עד לאחר הביעור. נ"ב פי' בשנה הח' והנראה בעיני שהוא מדברי התוס' והם הוסיפו על דברי רבינו נסים כי מוכרחים לפרש כך דאי איירי קודם הביעור למה ספיחי כרוב אסורים דהא ליכא איסור שביעית לגבייהו דדמי לאילן כדלעיל אלא דוקא אחר הביעור כו' אבל רבינו נסים גופיה דמפרש לקמן נמי האי שמעתא דאיירי בשביעית שנכנסת לח' ואינו מפרש כפשוטו כר"ת אלמא דס"ל דאי איירי בשביעית אף ספיחי כרוב אסורין ולית ליה האי סברא משום דדמי לאילן א"כ לא צריך לפרש דאיירי כשנשתהו עד לאחר הביעור א"נ הוא מדברי רבינו נסים ומשום הכי מוקי בנשתהו כו' כדי לאוקמיה דברי ר"ש דהתם אפילו אליבא דרבנן דפליגי אר"ע ודו"ק:

בא"ד והך דשמעתין איירי בשביעית כו'. נ"ב הוא מדברי התוס' וק"ל:

בא"ד דאסורין מדרבנן עד כדי שיעשו כו' ספיחי כרוב שאין כיוצא כו' כצ"ל:

בא"ד ולא משמע הכי. נ"ב הוא מדברי התוס':

בא"ד אטו איסורא וכולן אסורין ובגמ' דדמאי כו' כצ"ל:

בא"ד דפליגי עליה ליכא למיגזר. נ"ב ואע"פ דאיכא למיגזר נמי לרבנן משום שאר ספיחים דלאחר הביעור דאסירי אף לרבנן מ"מ י"ל דאיירי שלא הגיע עדיין זמן ביעור דזמן ביעור מושך בשנה שמינית במקצת פירות זמן ארוך יותר מחצי שנה אי נמי משום פירות דלית בהו ביעור כדלעיל לוף השוטה כו' והכי קתני כל הספיחים אסורים ומשום הכי בעינן לאוקמי כר"ע ולפי מה שפירשתי לעיל דאפשר מה שפירשו התוס' לעיל ונשתהו עד אחר הביעור אינו מדברי רבינו נסים אינו קשה כ"כ דשמא רבינו נסים ס"ל דליכא למיגזר אחר הביעור משום אתי לאחלופי דהכל יודעים שלאחר הביעור אסור הכל אלא אתי בקודם ביעור ומשום גזירת ספיחים ודו"ק. (עי' במהרש"א):

בא"ד פטור מן המעשר וכן הביעור. נ"ב פטור מן הביעור דאזלינן בתר חנטה ונחנט בששית ופטור מן המעשר משום דבשביעית יד הכל ממשמשין בה והוי כהפקר והפקר פטור מן המעשר גמרא פ"ק דר"ה:


דף נב עמוד אעריכה

רש"י בד"ה אלא איפוך כו' לא נאסרו רבי יהודה כו' הד"א:

תוס' בד"ה הכובש כו' ורבן גמליאל סבר ממשות כו'. נ"ב אפשר דרבן גמליאל לא דריש קרא כלל אי נמי דריש משום דאי לאו קרא הוה אמינא שהטעם היה אוסר כמו שאר איסורין משום הכי כתב קרא להיתר דדוקא מה שכלה אסור אבל מה שיש בשדה עדיין שרי אף שבלע טעם איסור וק"ל:


דף נב עמוד בעריכה

רש"י בד"ה רבי יהודה כו' דהוה נמי בההוא דרא. נ"ב פי' מדאמר בהאי לישנא רבי יהודה ולא אמר רב יהודה או רבי יהודה נשיאה אלא שמע מינה דדייק ואמר לישנא דמשתמע רב יהודה ומשתמע רבי יהודה וכן מצאתי להדיא בפי' ישן ודומה לזה בפ"ק דחולין דף י"ח גבי רב יהודה דספיקא דגברא גריס ובפ' אין עומדין פירש"י וז"ל כרחבה שהיה מדקדק בלשון רבו ואמר סטיו כפול היה ואע"פ שבלשון משנה קוראו איצטבא בפסחים וסוכה על גבי איצטבא הוא דקדק בלשון רבו ולא אמר איצטבא כפולה היתה ויש פותרין הא דרחבה מדאמר רבי יהודה דדייק ספיקא דרבוותא אי מדרב יהודה אי מדרבי יהודה וקשיא ליה בגוה טובא חדא דרחבה לא ראה רבי יהודה מימיו לא רבי יהודה בר אלעאי ולא רבי יהודה נשיאה ועוד כולהו אמוראי דייקי נמי לומר דבר בשם אומרו ועוד ל"ל מהא דדייק לישנא דשמעתא אלא ספיקי דרבוותא עכ"ל וצ"ע:

תוס' בד"ה עד שיכלה כו' עד שיכלה אחרון שבהר. נ"ב פי' וג' ארצות היינו הר ועמק ושפלה וק"ל:

בא"ד אלא ביהודה גרידא. נ"ב פי' לר"ש וק"ל:


דף נג עמוד אעריכה

בד"ה תקוע כו' תקועה אלפא לשמן כו'. נ"ב פי' ראשונה להביא ממנה שמן למנחות כמו אלפא שהיא ראשונה לאותיות של יון ערוך:

בד"ה מקולסין כו' כלי זיינו בצדו. נ"ב ובריש פרק כיצד צולין פי' רש"י מבואר יפה:


דף נג עמוד בעריכה

גמרא אמר ליה ההוא סבא ואיתימא כו'. נ"ב לפי מסקנת הסוגיא צריך לומר דהאי ואיתימא כו' הכי קאמר ומקצת בני אדם אמרו בשם רבה בר בר חנה כלומר טעו וסברו שרבה בר בר חנה אמר ישר וכן אמר רבי יוחנן משום שרבה בר בר חנה אמר דבר בשם רבי יוחנן דקצת שייך לזה וטעו כו' וק"ל:

רש"י בד"ה ר"ש דפוטר כו' ולא חייבי' משום כו' כצ"ל:

בד"ה זה עולא כו'. נ"ב בס"א אינו כל זה אלא עיקר מעלתו במה שהיה חושד לרבה בר בר חנה ואפילו הכי לא רצה לגלות לו בפני רבים וחזא בי' בישות וזהו מים עמוקים ונ"ל להגיה קצת לפי פי' שלנו והכי הוה שהבין מדבריו של רבי אבא ברבה בב"ח טעות וחזא ביה בישות כו' ודו"ק. תוס' בד"ה רבי שמעון כו' כדאמרי' במנחות והנסכים. נ"ב פי' אפי' הכי אמרי' לרבי שמעון דבטליה לדבריו הראשונים מאחר שאף בגמר דבריו הוא נתפס וק"ל:


דף נד עמוד אעריכה

תוס' בד"ה אלא בני כו' בבן אשתו של שעיר כתב קרא כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש והעולם היו סוברים שהיה בן של שעיר מאחר שאשתו הולידה ומ"מ לא יתכן שיכתב הקרא בן שעיר ולא היה בינו ונמצא דברי תורה פלסתר ח"ו אלא משום דבני בנים הרי כן כבנים ואשתכח דהוה בנו של שעיר ודו"ק:


דף נד עמוד בעריכה

גמ' על המטבע שיצא. נ"ב ס"א שאל"כ במה היו ענים מתפרנסין שאין להם עבודת שדה וכרם ע"כ:

רש"י אחר ד"ה מלכות חייבת צ"ל ד"ה ברייתא זו מצאתיה בבראשית רבה ולא כתיב בה ומלכות בית דוד מתי תחזור אלא במקום זה כתוב שם ואין יודע מה בעבורה של אשה והכי מסתבר וכולהו מפרש שם מקראי יום המיתה דכתיב כי לא ידע האדם את עתו יום הנחמה לעתיד שבן דוד בא דכתיב אני ה' בעתה אחישנה עומק הדין דכתיב כי המשפט לאלהים הוא שהרוב טועים בעומק הדין ואין לעמוד על בוריו ואין אדם יודע במה משתכר דכתיב זו מתת אלהים היא ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו דכתיב אני ה' חוקר לב בוחן כליות ואין אדם יודע מה בעיבורה של אשה דכתיב כעצמים בבטן המלאה כן הוא בס"א:

בד"ה לא למלאכה של יום עצמו משתחשך ואשמעינן ת"צ אסור ובט' באב שרי כצ"ל. ונ"ב משתחשך ותימה הא ת"צ גופיה אינו אסור במלאכה אלא ביום ולא בלילה ואולי ט"ס הוא משתחשך ואם אינו טעות יש ליישב דלענין ט"ב אם היה אסור במלאכה אף בלילה היה אסור דדוקא לענין תענית צבור הוא דדרשינן קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים דדוקא מזמן אסיפה הוא דאסור והיינו ביום אבל ט"ב שהוא מנביאים ואינו בכלל קדשו צום ואספו זקנים לא ודו"ק:

בד"ה רב פפא אמר לעולם כו' קאמר וה"ק כו' משחשיכה אלא כאחרונות כו' כצ"ל והד"א:


דף נה עמוד אעריכה

תוס' בד"ה כל הרכבה כו' יותר מג' ימים. נ"ב פירוש והא דקאמר שוב אינו קולטת היינו במקום הטיט וק"ל:


דף נה עמוד בעריכה

גמרא מקום שנהגו אין לא נהגו כו'. נ"ב לכאורה יראה דבמקום שלא נהגו לעשות מלאכה הכל אסור ואף במקום שנהגו אינו שרי אלא לצורך המועד ולגמור אבל הרא"ש סבר דדוקא במקום שנהגו הוא דבעינן לצורך המועד אבל במקום שלא נהגו הכל שרי וכן פסק הר"ן ופי' הר"ן מקום שנהגו אין כלומר שנהגו שלא לעשות מלאכה כו' והלשון מגומגם וצ"ע:

רש"י בד"ה גומרה כו' שלא נהגו לעשות מלאכה. נ"ב פירוש לעשות מלאכה לכתחלה וק"ל:


דף נו עמוד אעריכה

גמ' דברי ר"מ ר' יהודה כו'. נ"ב ותימה א"כ רבא אתי דלא כמאן ודו"ק:

רש"י בד"ה עיבר ניסן בניסן כו'. נ"ב בס"א של פירש"י עיבר ניסן בניסן לאחר שנכנס ניסן עשה אותו ניסן עיבור לשנה וקראו אדר השני ולאייר קראו ניסן והאי ניסן לא משמע שהניסן עיבורו עיבור מל' יום כמו עיברוה לאלול אלא הכי משמע מניסן עשה עיבור לשנה כמו אין מעברין את השנה אלא אחר כו' דהיינו נמי כי האי לישנא וכ"כ למה שהרי בשנה ראשונה למלכותו שלח בכל גבול ישראל שיעשו תשובה ויבאו לעשות פסח והלא הכהנים טמאין היו שעד ימיו לא נטהרו ישראל מטומאה שהוחזקו בה בימי אחז אביו הרשע ועיבר השנה כדי שיהא להם פנאי לכהנים זורקי הדם לטהר ושהות לרחוקים להגיע לירושלים כדכתיב ויועץ המלך ושריו בירושלים לעשות הפסח בחודש השני שלא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא נטהרו למדי והעם לא נאספו לירושלים ומתוך שהפסח היה בטל באותן הימים היה נוח לו לקדש הכהנים לכך ולאסוף כל ישראל לשמחן ואחר כך ביקש רחמים על שהיה מדחהו לפסח ממקומו שלא לצורך דמשום טומאת רבים אין נדחה דאמרינן במועדו ואפילו בטומאה דאיש נדחה ואין ציבור נדחים ואפילו בכהנים טהורין אלא שכלי שרת טמאין יעשה בטומאה כדאמרי' בפסחים גם לאסיפת העם אין לחוש דדרך רחוקה אמר רחמנא והיינו דכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל חזקיה עליהם ויאמר ה' הטוב יכפר בעד והוא מדעת עשה משום חבובי מצוה לזרז ישראל ולא הודו לו על מה שקרא את החדש אדר אחר שנכנס ניסן דהא אמרי' בברכות ובסנהדרין החודש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן:

בד"ה רבי יהודה כו' מוסיפין ואית דגרסי שהיו אומרים בשכמל"ו כצ"ל והד"א. ונ"ב פי' שהיו אומרים אותו בקול רם כדלקמן:

בד"ה ציקי קדירה כו'. נ"ב מין מאכל ששמו ציקי קדירה ארשדור"א בלע"ז רש"י פרק השוכר את הפועלים. ורבי' יונה פירש בברכות כלומר הדברים שמתקנין ומבשמין את הקדירה:


דף נו עמוד בעריכה

רש"י בד"ה קיצה וויישר"א. נ"ב עיין בריש פרק כלל גדול:

תוס' בד"ה מחלוקת בשל כו' וליכא לאוקמי בפחות מג' טפחים כו' נ"ב פירש כדי לתרץ קושיא דמחובר על כיפין דשרי לדברי הכל ודו"ק בד"ה דתנן כו' היינו שעומד לאכילת אדם כו' כצ"ל:

בד"ה מוכן לעורבים כו' משום גזירה שמא יעלה ויתלוש. נ"ב פי' שמפרש טעמא לביצה שנולדה ביו"ט דאסירא משום פירות שנשרו ואי הוי פירות שנשרו משום מוקצה אז לא הוי ראוי לגזור גבי ביצה דלא שייך איסור מוקצה אבל מאחר שיש איסור דאורייתא בפירות שנשרו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש אע"ג דלא שייך האי טעמא גבי ביצה מ"מ גזרינן הכל משום פירות הנושרים שלא יעלה ויתלוש שהוא דאורייתא והוי הכל כחדא גזירה כדאיתא התם ודו"ק:


דף נז עמוד אעריכה

רש"י בד"ה אין נותנין כו' דהפקר פטור ממעשר כו'. נ"ב פי' לכל העניים אף ללוי וק"ל:

בד"ה בייתוס כ"ג היה וכן כולן והיו להן עבדים חמסנין וחובטין את העם. כן הוא בס"א: