משנה פאה ה ו

(הופנה מהדף משנה פיאה ה ו)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ה · משנה ו | >>

המוכר את שדהו, המוכר מותר והלוקח אסור.

לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו.

מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ואחד לא, או שהוא מסייע את אחד מהן, הרי זה גוזל את העניים.

על זה נאמר (משלי כב): אל תסג גבול עולים.

הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר.

לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו.

מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים.

עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב): "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים".

המוכר את שדהו -

המוכר - מותר; והלוקח - אסור.
לא ישכור אדם את הפועל, על מנת שילקט בנו אחריו.
מי שאינו מניח את העניים ללקט,
או שהוא מניח את אחד ואת אחד לאו,
או שסייע את אחד מהן - הרי זה גוזל את העניים.
על זה נאמר: "אל תסג גבול עולים" (ראה משלי כב כח משלי כג י).

עניין זה, שמכר השדה כולה ותבואתה. והמוכר ההוא שנשאר עני – מותר בלקט שכחה ופאה; והלוקח אסור בלקט שכחה ופאה, ואפילו לא נתן הכסף, או אפילו לווה דמיה.

וכשישכור הפועל עצמו, על מנת שילקוט בנו עמו, הוא גוזל העניים.

ומה שאמר עולים, והפסוק אמר "עולם", לא יקשה בעיניך, שזה על דרך דרש. ומעיקרי לשון הקודש, כי אותיות המשך והנוח, יתחלפו קצתם עם קצתם, והם נופלות מן הכתיבה להקל.

ורוצה לומר בעולים - עולי מצרים, כלומר: המצוות והחוקים אשר צווה האל ליוצאי מצרים:

והמוכר. מותר בלקט ירו' (הל' ה) מתני' בשמכר לו שדה וקמתה אבל מכר לו קמה ושייר לו שדה אצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך:

על מנת שילקט בנו אחריו והא דתניא בפרק שנים אוחזין (דף י"ב.) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו התם בסתם אבל הכא דהתנה פוחת לו הפועל משכרו בשביל בנו שמלקט אחריו:

ירושלמי (שם) בעל הבית שעשה כן הרי זה גוזל את העניים פועל שעשה כן גוזל לבעל הבית ולעניים פירוש בעה"ב מוכר חלקו של עניים שהפועל מנכה לו משכרו והפועל מוציא לבנו יותר מדין לקט לפיכך קרי ליה גוזל בעה"ב ולעניים:

גבול עולים. ירושל' (שם) רבי ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו יוצאי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהם לסמיא צווחי סגי נהיר פי' עולים דרשו בלשון עליה וקרי ליה ליורד מנכסיו עולים בל' כבוד כמו שמכנים לסומא סגי נהור בלשון כבוד:

המוכר שדהו - שמכר לו שדה וקמתה. אבל מכר את הקמה בלבד ושייר השדה לעצמו, שניהם אסורים בלקט שכחה ופאה, שאצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך:

המוכר מותר - בלקט שכחה ופאה אם הוא עני:

על מנת שילקט בנו אחריו - שע"י כן הפועל מנכה לו מן השכירות, ונמצא פורע חובו משל עניים:

אל תסג גבול עולים - כלומר אל תקרי עולם אלא עולים יז, אית דמפרשי אלו עולי מצרים שלא תשנה האזהרות שבתורה שנתנה ליוצאי מצרים יח, ואית דמפרשי עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם, וקרי להו עולים לשון כבוד, כדרך שקורין לעור סגי נהור יט:

אל תסג גבול עולים. לשון הר"ב אל תקרי עולם אלא עולים. וכתב הרמב"ם וזה על דרך הדרש ומעיקרי לשון הקדש כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם והם נופלות מן הכתיבה להקל ע"כ. וכתב בעל יפה מראה שהוזקקו רז"ל לזה משום דק"ל מאי קמ"ל מצוה המפורשת בתורה לא תסיג גבול (דברים יט) אמנם לפי זה ניחא שהודיענו שלא ישנה ממה שגבלו רבותינו על פי הקבלה איזהו לקט ואיזהו אינו ע"כ. ומ"ש עוד הר"ב וי"מ עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם. שני הפירושים פליגי בהו אמוראי בירושלמי ונ"ל פלוגתייהו משום דתרי קראי כתיבי במשלי חד בסי' כ"ב וחד בסי' כ"ג ומאן דדריש פי' קמא נסיב לקרא קמא דסיומיה אשר עשו אבותיך והיינו עולי מצרים ומאן דדריש פירוש תניין נסיב לקרא תניין דסיומיה ובשדי יתומים אל תבא. ויתומים עניים קרויין בכתוב כדכתיב לגר וליתום וכמו שאפרש בס"ד בפרק ו' משנה ה':

(יז) (על הברטנורא) והוזקקו רז"ל לזה משום דקשה ליה מאי קמ"ל מצוה המפורשת בתורה לא תסיג גבול (דברים יט) אמנם לפי זה ניחא שהודיענו שלא ישנה ממה שגבלו רבותינו על פי הקבלה איזהו לקט ואיזהו אינו. יפה מראה:

(יח) (על הברטנורא) וקשה אם כן על כל מצות שבתורה יש לדרוש כן. ונ"ל דכאן אינו רוצה לגזול העניים או לעקור המצוה רק שרוצה להחכים על ציווי הקב"ה דמעשר עני רשות לבעל הבית לחלוק כמ"ש הר"ב בפרק ח' משנה ד' אבל בלקט כו' כתיב תעזוב אותם שהם יטלו והוא אינו מבין הטעם לחלק ביניהם לכן אמר עולי מצרים כשם שיציאת מצרים היה חוץ לטבע כן מצות הקב"ה. ת"ח:

(יט) (על הברטנורא) שני הפירושים פליגי בהו אמוראי בירו' וצ"ל פלוגתייהו משום דתרי קראי כתיבי במשלי א' בסי' כ"ב והב' בסימן כ"ג, ומאן דדריש קמא נסיב לסיומיה אשר עשו אבותיך והיינו עולי מצרים. ומאן דאמר פירוש תניין סיומיה ובשדי יתומים אל תבוא. ויתומים עניין קרויין כדכתיב ולגר וליתום. תוי"ט:

המוכר כו':    פי' הרמב"ם ז"ל והלוקח אסור ואפי' לא נתן הכסף או אפי' לוה דמיה. אבל הרש"ש ז"ל פי' דגם במוכר מותר אשמעי' תנא רבותא דלא תימא דלאפקועי מתנות עניים קא זבין וליגזור ביה רבנן קמ"ל דלא גזור ע"כ: עוד פי' ז"ל למאן דמפ' עולם אלו עולי מצרים המ"ם של עולם היא מ"ם הרבים בשקל דורם עושם. עולה שלהם. משה מצד הקב"ה מעלם מים ומארץ מצרים ע"כ. וע' בס' קרבן אהרן ספ"ב דפ' קדושים:

יכין

המוכר את שדהו:    עם הקמה:

המוכר מותר:    בלקט שכחה ופאה שבה. אבל במכר קמה לבד שניהן אסורים דבזה קרינן שדך ובזה קצירך:

לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו:    של פועל. ולא אחר. ונ"ל דאפי' אין הבן סמוך על שולחן אביו ואפי' בהתנה על אדם בעלמא אסור. רק אורחא דמלתא נקט:

מי שאינו מניח את העניים ללקוט:    אלא רוצה ללקטן בעצמו ולחלק לעניים:

אל תסג גבול עולים:    ר"ל אל תסיג גבול דהיינו אזהרות שנצטוו עולי מצרים. שתתעקש בדעתך לומר שלא נצטוו על כך. והרי הם ידעו הציווי בבירור. וכך נמסר לך מפה לפה. ויש אומרים דעולים. רצה לומר יורדים שהם העניים. ע"ד סגי נהור:

בועז

פירושים נוספים