מלאכת שלמה על פאה ה
<< · מלאכת שלמה · על פאה · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
כל הנוגעות בארץ כו': הא דלא אמר הכא כמו בסיפא מפ' בירושלמי דקנסו רבנן משום שהגדיש על הלקט כמו שפי' ר"ע ז"ל ואפי' גדשו אחרים שלא מדעתו ואפי' קרא לעניים ולא באו קנסוהו ליתן לעניים כל הנוגעות בארץ ופטרוהו ממעשר ובירושל' מוקי לה ריש לקיש כב"ש דאמרי הפקר לעניים הפקר ור' יוחנן מוקי לה כב"ה ופטור ממעשר משום דהפקר ב"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה והא דפטור ממעשרות מהא דתניא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עברוה מעוברת אלמא אע"פ שהוסיף חדש א' שלא כדין כל מעשיהן קיימין ופטור ממעשר כל אותו חדש שהוסיפו על שנת השביעית הרא"ש ז"ל:
כדי נפילה: ראיתי שה"ר יהוסף ז"ל הגיה כאן וגם בפרק המקבל סי' ה' ניפלה ביו"ד אחר הנו"ן:
משנה ב עריכה
שבלת שבקציר וכו': כתב הרש"ש ז"ל דמשמע מהרמב"ם ז"ל דלענין לקט מיתנייא האי בבא שבלת שבקציר שהרי הביאה שם בפ"ד שבאותו פרק כתב כל דיני לקט ובפ"ה כתב כל דיני שכחה ולדעתו אפי' הניחה ברצון נמי ועוד שהוא ז"ל כתב וכו' עד ונ"ל לפרש שהביאו לרב לפרש כן משום דהני מתני' מאיזהו לקט ואילך בלקט מיירו ומתני' דשבלת שנתערבה בגדיש דבתרה בשבלת של לקט מיירי. ודינין דשכחה לא מפרש להו מתני' אלא מבבא דהעומר ששכחוהו פועלים ואילך ע"כ. והקשה הוא ז"ל על פי' הרמב"ם ז"ל עשרה קושיות ולבסוף הכריח דודאי לענין שכחה מתנייא ששכח מלקוצרה ותני לה הכא משום דבתוספתא שנינו א"ר עקיבא בעלי בתים נהגו בה עין טובה ולעניים נותנין אותה ובעדיות שנינו דר' ישמעאל אמרה להך מתני' בכרם ביבנה ופליג אדר' עקיבא דאע"ג דאשכחן שכחה במחובר הך נצולת כר' יוחנן דאמר בירוש' דקמה חשיבה וקמה מצלת אותה ור' עקיבא מטעם שכחה והפקר הוא דפליג ומדמי לה לרישא דתנן כל הנוגע בארץ וכו' מטעם הפקר וקסבר דהקלו עליהם דכיון דשכחה דמיא לקצרוה עניים ולנהגו בה עין יפה בעלי בתים ופטורה מן המעשר ואשמעינן ר' ישמעאל דאינה פטורה מן המעשרות ולא מייפין כחן דעניים הכא וטבלא כי הויא נקצרת עם הקמה ולא דיינינן בה דינא דרישא דטעמא דרישא משום קנסא דבית דין הוא אבל הכא דליכא קנסא דב"ד טבל הוא ואע"ג דשכחה ונתנה להם בעין יפה ומש"ה תני לה הכא והכין פורשו לה רבינו שמשון והרא"ש ז"ל בשכחה כדפי' עכ"ל ז"ל: ובירושלמי א"ר יוסי והוא שיהא קציר שעדיין לא נקצר סובבה מד' רוחותיה:
מעשר שבלת אחת: כתב בכ"מ שם פ"ד לפרש דברי הרמב"ם ז"ל [דמשמע מדבריו שאינו מפריש אלא ב' שבלים בלבד אלא שחוזר ומתנה על השנייה שאם היא של לקט יהיו מעשרות הראשונה קבועים בעצמה ואם הראשונה של לקט יהיו מעשרות השנייה קבועים בעצמה] וז"ל ונותן שתיהן לעני אחת בתורת מתנה של לקט והשנית בתורת מעשר והעני ימכור שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השנית היא של כהן כדין ע"כ: וז"ל הרש"ש ז"ל מעשר שבולת א' ונותן לו. כלו' תורם ומעשר ונותן לו לפי שחייב לתת לו דבר מתוקן כמו שהיתה השבלת של לקט דפטורה מן המעשר ואע"פ שעדיין לא נתמרח בכרי מ"מ לא דמי לשבלת של לקט דמתוקנת לעולם היא ושאר שבלים של גדיש כי לימרחינהו הא טבלי. ומה שאין מזכיר כאן תרומה בכלל הוא כדתנן עונת המעשרות: העני הזה. המקבל השבלת המתוקנת: מחליף דבר שלא באו לרשותו. דהא השבלת של לקט לא באה ליד העני עדיין כדי שיהא לו לבעה"ב זכות ממנו להחליף שבלת בשבלת כדאיתא בירושלמי דהא חלופי גזל הוי כדאיתא בפ"ק דחולין אלא מזכה את העני בכל הגדיש ע"כ. ועוד האריך לתרץ מה שנתקשה רבינו שמשון ז"ל: ובירושלמי קשה ליה מהיות טוב אל תקרי רע למה ת"ק לא הודה לר"א שיזכה לעני כל הגדיש. ותירץ דבהא פליגי ת"ק סבר מתנה להחזיר אינה כלום דלא הוי אלא כאדם המזכה חפץ מימינו שהוא משתמש בה לשמאלו ואומר כבר יצא מרשותי הלכך אין תקנה רק לתת לו שבלת א' במתנה גמורה ויתנה אם של לקט היא כו'. ור"א סבר דשמה מתנה ואינו כמזכה מימינו לשמאלו. וקשה לע"ד דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהא בהא קיי"ל הלכתא כחכמים ואנן קיי"ל נמי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ובפי' הר"ש ז"ל למשנה זו נפלה מחלוקת ארוכה בהבנתו בין הרב ר' יעקב בי רב והרב ר' לוי ן' חביב ז"ל עם הרב שמואל הלוי ז"ל תמצאנה בשאלות ותשובות לה"ר לוי ן' חביב ז"ל מתחלת סימן קי"ב עד סוף סי' קי"ז:
משנה ג עריכה
אין מגלגלין בטופח: פי' בערוך מלשון משקה טופח ומגלגלין דקאמר מלשון מגלגל עמו עד שתים עשרה שנה דפ' נערה שנתפתתה דהיינו בדברים רכים ובלשון נחת וכגון דבעה"ב זה אחר שקצר שדהו והניח פאתו רוצה מיד להרביצה כדי שתהא לחה ומטוננת כדי לחופרה ולחזור ולזרעה מה שירצה. ואם העניים הולכין עליה כשהיא לחה נעשית טיט וגומות ומתקלקלת. וקאמר ר"מ דאין בע"ב מגלגלין עם העניים לומר תבואו מחר ותהא גריד ותלקטו הפאה מ"ט דהפסד ביטול מלאכתן עדיפא. ובגמרא ירושלמית מפ' דשמין לו הפסדו. וחכמים מתירין לגלגל עמהן מפני שתקנתם אפשרית שנקל הוא שיבואו מחר ובגמרא ירושלמית מפרש דשמין לעניים הפסד מלאכתן עכ"ל הח' הר"ש שירילי"ו ז"ל: וז"ל ס' האגודה פי' ר"י שלא ירבץ שדהו כ"כ שיהא משקה טופח בה שמזיק לעניים הבאים בשביל הלקט וכו' ע"כ:
מפני שאפשר: מצאתי מנקודת האל"ף בנקודת חירק. שוב מצאתי שכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כן מצאתי בספרים ישנים שאיפשר ור"ל שאי אפשר כי כן דרך הישנים לכתוב בל' קצר ע"כ:
בסוף פי' ר"ע ז"ל. ולר"מ דאמר אין מגלגלין שמין לבעה"ב הפסדו ונוטל מן העניים ע"כ. אמר המלקט נראה דה"פ דר"מ ס"ל שאם הגיע לו הפסד לבעל הבית מחמת מה שנמנע להרביץ שדהו בעבור העניים נוטל מן העניים כשיעור מה שהפסיד. אח"כ מצאתי בפי' הרא"ש ז"ל פי' אם השדה יבשה ונשר הרבה שמין לו לפי שדה בינונית והשאר יקח מן הפאה ע"כ. אלא שאיני יודע כיצד הוא מכוון עם ל' המשנה. ובירושלמי מקשה דרבנן אדרבנן דבמתני' קתני וחכמים מתירין סתם ולא חלקו דמשמע דבכל ענין התירו אפי' הפסד עניים מרובה על הפסדו. ובברייתא קתני המרבץ את שדהו עד שלא ירד עני לתוכה אם היזקו מרובה על של עני מותר ואם היזק עני מרובה על שלו אסור ר' יהודה אומר בין כך ובין כך מניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו ומשני תמן בברייתא אי אפשר דברי היזקא שיודע בודאי שיפסד הלקט על ידי הרבוץ לכך אסר כשהפסד העניים מרובה על דידיה ברם הכא במתניתין הא בהדיא קתני דלא התירו אלא מפני שאפשר כלו' דאין הפסד של עניים ברור דאפשר שע"י הרבוץ לא יפסד הלקט והפסד בעה"ב ברור הלכך ראוי לחוש על הפסדו הברור מהפסדם הספק אע"פ שאם יקרה שיפסידו הפסדם מרובה מהפסדו. והתם ג"כ מקשה נמי מהאי ברייתא דר' יהודה אדר' יהודה דהמדל בגפנים וכתבתיו לקמן במקומו פ"ז סי' ה' ע"ש. וז"ל הרמב"ם ז"ל בה' מ"ע פ"ד סי' ח' הרוצה לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה אם הזיקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו אסור לרבץ ואם קבץ את כל הלקט והניחו עד שיבא העני ויטלנו ה"ז מדת חסידות ע"כ:
משנה ד עריכה
וצרך ליטול: וצרך גרסי' בלי יו"ד וכמ"ש בפ"ז דמס' שביעית סי' ד': ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וצרך ליטול. שאין לו מעות מפני שהוציאן בפרקמטיא ועכשיו א"ל מאתים זוז יטול: וכשיחזור לביתו. פי' כשימכור הפרקמטיא שמביא מעות כשיחזור לביתו ישלם. ע"כ: ומסיק בגמ' התם בחולין דישלם על כרחו משמע ועני התובעו ראשון יכול להוציא מידו בדיינים. ובירושלמי מפ' ר' יונה דלר"א לעניי אותה העיר משלם דלגבי דידהו ממון שי"ל תובעין חשוב אליביה:
וחכ"א עני היה באותה שעה: לא קתני וחכמים פוטרים או וחכ"א פטור דהוה משמע ממה שאתה מחייב בדיינין אני פוטר אבל חייב לצאת י"ש אם חסיד הוא כיון דעשיר הוא בביתו אלא אמרו עני היה כלו' וממש כעני גמור חשיב ואין חייב כלום אפי' ממדת חסידות הא עשיר שאכל לשו"פ חייב לצאת יד"ש אם חסיד הוא אבל בדיינין אין יכולין להוציא מידו דהוי ממון שא"ל תובעין ובתרתי פליגי רבנן אדר"א בעני ובעשיר כך משמע מפי' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל שם: וכ' רבינו ירוחם דלאו דוקא נטל מקופה של צדקה אלא אפי' מאדם בעלמא שפרנסו דרך חסד ונתן לו די ספקו כיון שלא הי"ל נכסים באותה שעה אמנם אם היו לו נכסים או קרקעות אפי' ביד אחר חייב לשלם אם חבירו תובעו זולתי ביתום עני כמ"ש בס' התרומות משום תשובות הרי"ף ז"ל שהזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין לו עליהם שום תביעה ואפי' יש להם אם לא כ' שבתורת הלואה זן אותם אבל בסתם לא ע"כ:
משנה ה עריכה
שנים שקבלו שדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וכו': כך הל' ג"כ שם ברמב"ם ונראה דלאו דוקא מעשר עני דה"ה כל שאר מתנות דזה נותן וזה נותן אלא דנקט מעשר משום די"ל קצבה ואינו נוהג בכל השנים ואעפ"כ קתני דאם אירע כך בשנה שלישית וששית זה נותן וזה נותן כך נלע"ד:
ואסור במעשר עני: מפני שאין מפרישין מעשר עני אלא אחרי שקצר והרי זכה בחלקו שקצר כן ביאר הטעם הרמב"ם ז"ל שם בחבורו בהמ"ע ספ"ו וגם פה בפי':
משנה ו עריכה
המוכר כו': פי' הרמב"ם ז"ל והלוקח אסור ואפי' לא נתן הכסף או אפי' לוה דמיה. אבל הרש"ש ז"ל פי' דגם במוכר מותר אשמעי' תנא רבותא דלא תימא דלאפקועי מתנות עניים קא זבין וליגזור ביה רבנן קמ"ל דלא גזור ע"כ: עוד פי' ז"ל למאן דמפ' עולם אלו עולי מצרים המ"ם של עולם היא מ"ם הרבים בשקל דורם עושם. עולה שלהם. משה מצד הקב"ה מעלם מים ומארץ מצרים ע"כ. וע' בס' קרבן אהרן ספ"ב דפ' קדושים:
משנה ז עריכה
העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים: כך צ"ל במשנה. ובירושלמי מפרש ולא שכחו בעה"ב אינו שכחה דכתיב קצירך ושכחת. שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה דכתיב כי תקצור ושכחת משמע דצריך שגם הקוצר דהיינו הפועל ישכחנו. ור"ש בן יהודה פליג וסבירא ליה דגם מכל אדם בעינן שיהא שכוח אפי' מעובר ושב בדרך:
או שחפוהו בקש: ואחר כך שכחוהו פועלים ובעל הבית כיון שבגרמת עניים נשכח לא הוי שכחה. הר"ש והרא"ש ז"ל:
משנה ח עריכה
המעמר לכובעות וכו': פי' ראשון דמייתי ר"ע ז"ל הוא פי' רבינו שמשון ז"ל וכתב עליו ה"ר אשר ז"ל ולא ישר בעיני פי' זה דאין דרך לעמר לצורך דברים הללו והו"ל למיתני הקוצר לצורך דברים הללו אין לו לקט ע"כ: ופי' ר"י ז"ל לכומסאות. תכשיט למטה במקום שהוא כמוס. ע"כ:
לגדיש יש לו שכחה: דמשעימר הכל רוצה לעשות מהן גדיש דהאי עימור אין אחריו עמור וכי הדר ושכח מן הגדיש ולגורן שהוא במקום דישה אין לו שכחה דכבר נתקיימה המצוה. גדיש היינו כשצוברין כל העמרין במקום א' עד זמן הדישה. גרן הוא מקום שדשין בו התבואה כדמוכח בפ' כל סאה וגם הכרי שמעורב התבן והמוץ עם התבואה קרוי גרן כדכתיב הנה הוא זורה את גרן השעורים וכו' אבל ברישא דלא הוי עמור לגדיש כשחוזר ומעמר קצות השבלים הנותרים ממלאכתו להוליכן לגרן י"ל שכחה דהשתא חיילא. זה הכלל סימנא בעלמא. הר"ש שירילי"ו ז"ל: ועוד מצאתי שכתב וז"ל ואחר שבאתי לא"י תוב"ב הבנתי משנה זאת דקתני ולחררה והוא כלי שעושין משבלים שטוח שאין בו בית קבול להוליך בו חררות לתנור וצורתו כמו חררה גדולה וקורין אותו טאבאקי והשתא לא הוי גמר מלאכה. ע"כ: ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה הקוצר ואלם אלומות אלומות ופינה האלומות והן הנקראים עמרים ממקום זה למקום אחר וממקום השני למקום השלישי וממקום השלישי לגרן ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום. אם פינה העמרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכחה י"ל שכחה וכשיפנה ממקום שהוא גמר מלאכה לגרן אין לו שכחה. ואם פינה העמרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה וכשיפנה ממקום שהוא (כך הלשון שם ברמב"ם וספק אצלי אם צ"ל שאינו) גמר מלאכה לגרן י"ל שכחה ע"כ: