רבינו שמשון על פאה ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

גדיש שלא לוקט תחתיו. אסף העמרים למקום אחד בתוך השדה ועדיין לא ליקטו שם העניים את הלקט:

כל הנוגעות בארץ לעניים. הא דלא אמר הכא כמו בסיפא מפרש בירוש' (הל' א) דקנסוהו רבנן משום שהגדיש על הלקט. ואפי' הגדיש חטים על גבי לקט של שעורים פטור מן המעשרות:

שפזרה את העמרים. על גבי הלקט:

כדי נפילה. מפרש בפרק המקבל (קה:) ארבעה קבין נפילה לכור זרע ואין כדי נפילה דר' יהודה דמתני' דהתם גבי מקבל שדה מחבירו ולא עשתה כמו כדי נפילה דהכא דכדי נפילה דהתם כדי זריעה מלשון עד שיזרע חטה ושעורה במפולת יד וכדי נפילה דהכא שיעור לקט שרגיל להיות כלומר שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה דהיינו ארבעת קבין לכור זרע. ולא בא רשב"ג לחדש דברי ת"ק אלא כלומר אין הדבר צריך אומד שכבר קצוב נפילה ועומד:

ירושלמי (שם) הכא את אמר אומדין אותה כמה לקט ראויה היא לעשות ונותן לעניים וכה את אמר כל הנוגעות בארץ הרי הם של עניים. ר' אבהו בשם רבי יוחנן קנס קנסו בו שגדש ע"ג ליקטן של עניים. עד כדון מזיד אפילו שוגג אפי' כריכות אפילו חטים על גבי שעורים אפי' גדשו אחרים חוץ מדעתו אפי' קרא לעניים ולא באו רבי אמי בשם ריש לקיש דב"ש היא דאמרי הבקר לעניים הבקר . א"ר יוסי שמענו שהוא פטור ממעשרות שהבקר בית דין הבקר דכתיב (עזרא י) כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה מנין שהוא פטור מן המעשרות. ר' יוחנן בר יצחק בר אחא שמע לה מן הדא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עיברוה הרי זה מעוברת בחדש אחד שהוא מוסיף לא פטור מן המעשרות הוא. פירוש דבית שמאי היא כלוגתא לקמן בפרק ו' (מ"א) אבל לבית הלל לא הוה קנסינן ליה משום דמדאורייתא חייב במעשר והעני נוהג בו דין לקט רבי יוסי סבר דאפי' לב"ה פטור משום הפקר ב"ד כדדריש מקרא דיחרם כל רכושו ור' יוחנן מייתי ראיה מב"ד שעיברו את השנה שלא כדין:

משנה בעריכה

שבולת שבקציר. בקצירתו שייר שבולת אחת שלא קצר וראש אותה שבולת מגיע לקמה ושכחה ולא קצרה אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית שהקמה מצילתה כדתנן לקמן בפ"ו (מ"ח) שהקמה מצלת את הקמה דאמרי' בירושלמי (הל' ב) אי זו היא קמה שמצלת את הקמה אמר רבי יוחנן כהדה דתניני שבולת שבקציר וראשה מגיע עד הקמה אמר ר' יוסי שיהא הקציר סובבה ובסיפרי נפקא לן מקרא דתניא בסיפרי בפרשת כי תצא לא תשוב לקחתו מכאן אמר ר' ישמעאל שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה כו':

מעשר שבולת אחת ונותן לו. לפי שחייב ליתן לו דבר מתוקן כמו שהיתה שבולת של לקט דפטורה מן המעשרות ואע"פ שעדיין לא נתמרחה חל שם מעשר עליו כי ההיא דאשכחן בפ' כל שעה (דף לה:) ובכמה דוכתין דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים. ומה שאין מזכיר כאן תרומה גדולה לאו משום דמיפטר מחמת שהקדימו בשבלים דהא דאמרי' התם פטור מתרומה גדולה היינו המעשר כדדריש התם מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר אבל החולין [שלא] נתרמה שהופרש מהן המעשר חייבין בת"ג ועוד דוקא נקט הקדימו דהיינו שעבר והקדים מעשר לתרומה אבל במצוותו מפריש ת"ג ואח"כ מעשר בין קודם מירוח בין לאחר מירוח :

ירושלמי (שם) כיצד הוא עושה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא זה הרי יפה ואם לאו הרי המעשרות קבועין בזו ונותן לו את הראשונה וחש לומר שמא אותה שקבע בה מעשרות שמא לקט הוא א"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט זה הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין בזו ונותן לו אחת מהן פי' הראשונה שאמר עליה אם לקט היא ופריך ושמא אותה שקבע בה מעשרות דהיינו אותה שעיכב לקט היא ואין המעשרו' קבועין בה ונמצא העני אוכל טבלים ומשני רבי יונה דמביא שתי שבלים מלבד אותה שנותן לעני וקובע המעשרות על אחת מהן ואומר על הראשונה אם לקט היא יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין על השניה ואח"כ אומר על השניה דאם היא של לקט הרי מעשרות הראשונה קבועין על השלישית והשתא יש כאן שתי שבלים ולא ידעינן בהי מינייהו המעשרות קבועין ואין יכול ליתן לעני אלא הראשונה והא דנקט ונותן לו אחת מהן לא חש לומר ונותן לו הראשונה הואיל וכבר פירש מעיקרא והכי קאמר ונותן לו אחת מהן כלומר אחת מהן יקח עליה ויתן לעני. וכשבא לעשות תקנה לגדיש אי אפשר לעשר מיניה וביה דשמא שבולת של לקט מעורב בו ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור למ"ד אין בילה בפ"ק דר"ה (דף י"ג:) וצריך לבקש פרנסה ממקום אחר לעשר על הגדיש חוץ מעל שבולת אחת משום ספק שבולת של לקט דלא ידעינן אם היא באותן שבולים שלקט או בגדיש. ואח"כ עומד ומתנה אם השבולת של לקט בגדיש הרי יפה ואם אינה בגדיש אותה שבולת שלא עישר עליה ממקום אחר מעשרותיה יהו קבועים באחת מאלו השתים. ונמצא השתא על אלו השתים מספק שלש מעשרות בכל אחת ואחת ושלש תרומות שני מעשרות ושתי תרומות של שני שבלים ותרומה ומעשר של עצמה בין ממעשר ראשון בין ממעשר שני או ממעשר עני דנמצאו בכל אחת ואחת שלש תרומות וששה מעשרות לפי מה שפירשנו לעיל דמפריש בשבלין לא מיפטר מת"ג אלא המעשר לבדו אם הקדימו לתרומה דהא יש בה מספק מעשרות של שבולת שנתן לעני ומעשרות כל אחת בחברתה ומעשרות של עצמה דשמא שלשתן אינן של לקט שנשאר הלקט בגדיש. וקצת תימה כל טורח זה למה שצריך להביא שתי שבלים מלבד שבולת שנותן לעני ולהתנות כמה תנאים והלא כיון דלבסוף יהא זקוק לבקש לו פרנסה ממקום אחר בענין שאפשר לעשות תקנה לגדיש כדפרישית א"כ מתחלתו יעשה כן ויעשר ממקום אחר על כל הגדיש חוץ מעל שבולת אחת של לקט שנתערבה עמו. וי"ל דבשעת הקציר אין כל כך פרנסה מזומנת ועוד שהיה צריך להביא כאן כדי לעשר ולתרום מן המוקף וגם אי אפשר לכוין מעשרותיו בשבלים שלא ירבה במעשרות ואי אפשר לעשר מאומד והעניים באים כל שעה ושעה בשדה ליקח הלקט ואין יכולין להמתין על זה לפיכך לוקח לאלתר שלשה שבלים ומתנה עליהן ונותן לעני את האחד מיד. ואם היתה מזומנת לו שבולת אחת של ודאי טבל לא היה צריך להביא שלש אלא מביא אחת מן הגדיש ואומר אם של לקט היא הרי יפה ואם לאו מעשרותיה קבועים בשל ודאי טבל וכן כשיבוא לתקן כל הגדיש ומעשר עליה ממקום אחר חוץ משבולת אחת שבה מתנה דאם יש שם שבולת של לקט הרי יפה ואם לאו מעשרות השבולת יהו קבועין בשבולת של ודאי טבל ונמצא דליכא שום ספק על אותה שבולת ושמא הכי נמי קאמר ר' יונה שתי שבלים שתהא אחת מהן של ודאי טבל כן צריך ליישב דברי ר' יונה:

שלא בא לרשותו. מפרש בירושלמי (שם) ר' אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה הא אמר ר' אליעזר בפירקין דלעיל זכה לו ובפ"ק דגיטין (דף יא:) ובפרק שנים אוחזין (דף ט:) מייתי לה וטעמייהו דרבנן כדאמרינן בירושלמי רבי אבהו בשם ריש לקיש דרבי יוסי היא דתנן שרבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב משנה היא בבכורות פרק שני ואמרי' התם (דף יח:) טעמא דר' יוסי דעשו את שאינו זוכה כזוכה:

ירושלמי (שם) ר' אבהו בשם ר' יוחנן מחלפה שיטתיה דר"א תמן הוא אומר זכה לו וכאן הוא אומר כן כשיטתן השיבם כשיטתכם שאתם אומרים דלא זכה לו ע"י חליפין איך העני זה מחליף דבר שלא בא לרשותו:

משנה געריכה

בטופה . מלשון משקה טופח אל ירביץ שדהו כל כך שיהא משקה טופח בה משום דמזיק לעניים הבאים בשביל הלקט וחכמים מתירין ושמין הפסד העניים ובעה"ב משלם לעניי אותה העיר ולר"מ דאמר אין מגלגלין שמין לבעה"ב בהפסדו כמו שפירושו מוכיח בירושלמי:

משנה דעריכה

עני היה. ופטור מלשלם:

משנה העריכה

שלו פטור. מן המעשר דהיינו מה שנתן לו העני דהוא של לקט שכחה ופאה דפטור מן המעשר ושל עניים חייב דהיינו מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו דחייב במעשר וקודם שיתן לעני חייב לעשר כדאשכחן לעיל (מ"ב) גבי שבולת שנתערבה:

שנים שקבלו. והם עניים ונעשים כבעל הבית כדאמרינן בפרק קמא דגיטין (דף יב.) להזהיר עני על שלו ודווקא על חלקו נעשה כבעל הבית ולא על של חבירו לפיכך מותרין ליתן זה לזה:

שקיבלו. ממנו למחצה שזכה במחובר אבל כי אמר ליה מה שאתה קוצר אין לו חלק אלא בתלוש וחיוב דלקט שכחה ופאה על בעל השדה ואע"פ ששכחת עמרים בתלוש בשעת עימור ושמעינן ליה לרבי יהודה בפירקין דלעיל (מ"ו). גבי גר דאע"פ דאין לו שכחה בקמה יש לו שכחה בעומרים מ"מ פטר כאן דלא קרינא ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לר"י (לעיל פ"ד מ"ו) היינו משום דקרינא ביה שדך מידי דהוה אמכר קמה ושייר שדה דאסור בלקט שכחה ופאה כמו שאפרשנו בסמוך מ"מ מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט מאחר דעיקרו במחובר:

ירושלמי (הל' ד) תני אב ובנו איש וקרובו שני אחים שני שותפין פודין זה לזה מעשר שני ונותנין זה לזה מעשר עני אמר ר' יודא תבא מארה למי שנותן פאה לאביו ומעשר עני אמרו מנין אם היו שניהם עניים פי' פודין מעשר שני זה לזה בלא חומש משום דכתיב (ויקרא כג) אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו על מעשר שלו מוסיף חומש ולא על מעשר שני של חברו. אם היו שניהם עניים אב ובנו דקאמר ת"ק בשניהם עניים:

משנה ועריכה

והמוכר. מותר בלקט ירו' (הל' ה) מתני' בשמכר לו שדה וקמתה אבל מכר לו קמה ושייר לו שדה אצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך:

על מנת שילקט בנו אחריו והא דתניא בפרק שנים אוחזין (דף י"ב.) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו התם בסתם אבל הכא דהתנה פוחת לו הפועל משכרו בשביל בנו שמלקט אחריו:

ירושלמי (שם) בעל הבית שעשה כן הרי זה גוזל את העניים פועל שעשה כן גוזל לבעל הבית ולעניים פירוש בעה"ב מוכר חלקו של עניים שהפועל מנכה לו משכרו והפועל מוציא לבנו יותר מדין לקט לפיכך קרי ליה גוזל בעה"ב ולעניים:

גבול עולים. ירושל' (שם) רבי ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו יוצאי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהם לסמיא צווחי סגי נהיר פי' עולים דרשו בלשון עליה וקרי ליה ליורד מנכסיו עולים בל' כבוד כמו שמכנים לסומא סגי נהור בלשון כבוד:

משנה זעריכה

ולא שכחו בעל הבית. וכגון דבעל הבית בשדה דקאי גביה דליזכי ביה אבל אי הוה בעל הבית בעיר הוי שכחה אע"ג דלא שכחו בעל הבית כדאיתא בפרק שנים אוחזין (דף י"א.):

ירושלמי (הל' ז) עומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה"ב אינו שכחה דכתיב (דברים כד) קצירך ושכחת שכחו בעה"ב ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה דכתיב (שם) כי תקצור ושכחת ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון אומר אפי' אחרים שעברו וראו עומר ששכחו פועלים ולא שכחו בעה"ב אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם הי' עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלי' שכחו עומרים שבמקו' פלוני ושכחוהו [אינו שכחה] הי' עומד בשדה ואמר הפועלים שכחו עומרים שבמקום פלוני ושכחוהו ה"ז שכחה שנ' (שם) בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת פי' קצירך ושכחת משמע שבעל הקציר ישכח דהיינו בעל הבית וכי תקצור ושכחת משמע דהקוצר ישכח דהיינו פועלים עד שישכחוהו כל אדם בכל הספרים כתוב במילתיה דר' שמעון ולא שכחו בעה"ב וצריך לומר דבשלא שכחו בעל הבית אז בעי שיהא שכוח מכל אדם ואי אפשר לומר דגרסינן ושכחו בעל הבית דאי בעומד בעיר הא אמר ר' שמעון בסיפא דלא הוי שכתה ואי בעומד בשדה אפי' לא שכחו בעל הבית חשיב ליה שכחה בסיפא שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת קסבר ר' שמעון דגזירת הכתוב הוא כי קושיא דמקשינן בפרק שנים אוחזין (דף יא.) ודילמא גזירת הכתוב הוא דבשדה הוי שכחה בעיר לא הוי שכחה ולית ליה דאמר רב אשי התם אמר קרא (שם) יהיה לרבות שכחת העיר:

עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש בספרי בפ' כי תצא זו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים בשדך לרבות את הטמונים ובריש עגלה ערופה מפרש טעמייהו במס' סוטה (דף מה.):

משנה חעריכה

המעמר לכובעות. לעשות מהם כובע לראש כדאשכחן שהיו עושים עטרות שבולים:

ירו' (שם) ר' יונה אומר מן לעיל כמה דתימר וכובע נחושת על ראשו (שמואל א יז) לכומסו' מלרע כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי לחררה גלגל לעמרים א"ר יונה כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדך מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין אחריו עמור פי' מן לעיל למעלה מראשו כדפרישית מן לרע למטה מן הראש שאין נראה כלל כדבר הכמוס וי"מ כובעות ראשי שבולים כומסות תחתיו של שבולים גלגל ל' גלגול עיסה והיינו דקתני חררה כמו חררה ע"ג גחלים פ"ק דשבת (דף יט:) שהיא עוגה קטנה:

לעמרים. לא עמרים להגדיש אלא עמרים קטנים לעשות מהן עוד עמרים אחרים להוליכן לגדיש כדתנן בתוספתא האוגד כריכות ועתיד לעומרן וכן אגודי השום ואגודות השום והבצלים אין להם שכחה וכל הני דמתני' כולהו עדיין סופו לעמר לעשות משנים אחד וטעמא כדדרשינן בירושלמי (שם) דומיא דקציר שאין אחריו קציר הכא נמי בעינן עימור שלא יהא אחריו עימור אלא משם ולגורן יש לו שכחה:

המעמר לגדיש. דמשעימר הכל רוצה לעשות מהם גדיש יש לו שכחה אבל אם אחר כן רצה לעשות מן הגדיש גורן אין לו שכחה כדקא תני זה הכלל: