רמב"ם על פאה ה

<< · רמב"ם · על פאה · ה · >>

פאה פרק ה

• ראו גם: נוסח המשנה פאה ה רמבם

משנה א

גדיש שלא לוקט תחתיו — הוא שיקבץ ערימות החיטה על מקום שלא נלקט ממנו לקט של עניים, אבל קיבצוהו והושם על הלקט. וקנסו קנס, שיתן מן הערימה ההיא, כל הנוגע ממנו בפני הארץ, מחובר אל מה שיהיה שם מן הלקט.

ופירוש אומדין — הוא השיעור על דרך קירוב.

פירוש נפלה — שיעור מה שזרע בה בשעת הזריעה.

ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

משנה ב

ומעשר שבלת אחת ונותן לו — פירוש, כשיקצור השבלים, אפשר שתישאר שיבולת אחת בארץ, נמלטה מן המגל, ונקצר כל מה שסביב.

ואמר, שאם הגיע לקמה עומדת, יהיה דינה כדין הקמה, והיא של בעל הבית; ואם לא יגיע ראשה לקמה עומדת, היא כמו לקט, ויקחוה העניים.

ומה שאמר: מעשר שבולת אחת — כבר ביארנוהו; והוא, שיקח שתי שבלים מן הגדיש ההוא, ויקח אחת מהן ויאמר: אם תהיה זאת שבולת לקט, טוב; ואם אינה שבולת הלקט, יהיו המעשרות המחוייבות לה, בזאת השבולת האחרת; ויתן הראשונה לעני, והשניה לכהן.

ואמר רבי אליעזר, כי העני לא זכה בשבולת ההיא, עד יקח תמורתה אחרת, אלא אם כן נתן לו הזרע כולו על מנת שיחזירהו לו. וזה הדין נוהג אצלנו: מתנה על מנת להחזיר – שמה מתנה, ותהיה אז אותה השבולת שהוא לקט באה ליד העני, ואז יוכל שיקח אחרת על העניין הניקדם.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ג

מגלגלין — ידוע.

וטופח — שם מין ממיני הגרגרין, קרובים בדמותם וטבעם מן השעורים. והרופאים קורין אותן בלשון ערב "קורטומן".

ואמר רבי מאיר שיש להשמר מזה המין, שלא יקצרוהו בכלל הזרע, מפני שיזיק לעניים, שמא יהיה הלקט הנופל מן המין ההוא.

וחכמים מתירין, כי הם אומרים שאפשר שיהיה הלקט מן הזרע הטוב, ולא מזה המין.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ד

כשיצטרך אדם בדרך ללקט שכחה ופאה, אף על פי שיש לו ממון, אינו חייב לשלם כשיחזור לביתו, אלא במידת חסידות:

משנה ה

כשיחליף עם העניים מה שליקט, פטור מן המעשרות, מפני שהיה של עניים ואין עליו חובת מעשרות. ומה שבא ליד העניים אחר התרומה, מפני שהיה ממון בעל הבית, שהוא חייב במעשרות.

ופירוש אריסות, השותפות בתבואת הארץ. ושם השותף בעניין ההוא – "אריס", והוא שיקח הארץ לעבוד אותה ולהתעסק בענייניה.

וכבר הקדמנו, שהכהן והלוי, כשיקנו הזרע – יש להם להוציא מידיהם המעשרות, אף על פי שהם שלהם, ויתנו אותם לאחרים. וכמו כן העניים, כשיקנה עני או יהיה אריס, יש לנו להוציא מתנות העניים מידו ויתנו לאחרים. ולפיכך הודיענו, שאם יקחו שני עניים שדה באריסות, אין לנו להוציא מתנות העניים מתחת ידם, אבל יתן כל אחד מהם לחברו מעשר עני, מחלקו שנתחייב בו. ונתבארו דברי חכמים בדברי רבי יהודה. ופירושו, שבזמן שקיבל השדה באריסות, שיקח מתבואתה חצייה או שלישיתה או רביעיתה או זולתו מן החלקים, כל שנעשית השדה כולה ברשותו ובחזקתו, ולפיכך אסור בלקט ובשכחה ובפאה. אבל אם יאמר לו: חלק ממה שאתה קוצר יהיה לך - אין לו חלק אלא במה שהוא קוצר, ולא נעשית השדה ברשותו; ומותר לו לקט ושכחה ופאה, ומחייבין אותו מעשר עני המחוייב לדבר הקצור, מפני שיש לו בו חלק.

והלכה כרבי יהודה, שהוא מבאר דברי חכמים:

משנה ו

עניין זה, שמכר השדה כולה ותבואתה. והמוכר ההוא שנשאר עני – מותר בלקט שכחה ופאה; והלוקח אסור בלקט שכחה ופאה, ואפילו לא נתן הכסף, או אפילו לווה דמיה.

וכשישכור הפועל עצמו, על מנת שילקוט בנו עמו, הוא גוזל העניים.

ומה שאמר עולים, והפסוק אמר "עולם", לא יקשה בעיניך, שזה על דרך דרש. ומעיקרי לשון הקודש, כי אותיות המשך והנוח, יתחלפו קצתם עם קצתם, והם נופלות מן הכתיבה להקל.

ורוצה לומר בעולים - עולי מצרים, כלומר: המצוות והחוקים אשר צווה האל ליוצאי מצרים:

משנה ז

חיפוהו בקש — כיסוהו והסתירוהו בתבן ודומה לו:

משנה ח

המנהג לקצור החיטה ולעשותה ערימות ערימות במקומות רבות, עד שיקבצו הכל למקום אחד, ומן המקום ההוא למקום הדישה, והוא נקרא גורן.

וכל אשר יקבצו מן הערימות מעל הארץ, נקראו כובעות, שהם דומים לכובע.

וכל מה שיקבצו בחפירה שהיא נעשית בארץ, נקראו כומסות, גזור ממלת "הלא הוא כמוס עמדי"(דברים לב, לד).

ומה שיתקבצו ממנה כעגולה דמות רחיים, נקראו חררה, וכן ביאור התלמוד.

ולעמרים - הוא שיוליך האלומים הקצורים לעשות מהם עומרים גדולים, וזה הוא נקרא לעמרים.

וכל מה שיוליכו ממקום הקצירה אל אחד המקומות האלה: אם שכח כלום במקום הקצירה, אינו שכחה; ואם הוליך מאלה המקומות למקום הדישה, ושכח דבר באחת מאלו המקומות, יש לו שכחה - וזה עניין מה שאמרו: ממנו ולגורן יש לו שכחה.

ועניין המעמר לגדיש - ידוע.

ומה שאמרו גמר המלאכה — רוצה לומר, המקום שאין מוליכין אליו כי אם לקבץ שם העומרים בלבד, ולא יקבץ אותם העומרים אחר כן לעשות מהם עומרים גדולים. ואמר הכתוב: "כי תקצור קצירך בשדך, ושכחת עומר בשדה"(דברים כד, יט), ואמר: מה קציר שאין אחריו קציר, אף עימור שאין אחריו עימור, ואז יתחייב בשכחה:

משנה פאה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב