משנה פאה ה רמבם

נוסח הרמב"םעריכה

(א) גדיש שלא לוקט תחתיו - כל הנוגעות בארץ, הרי הן של עניים.

הרוח שפיזרה את העומרים - אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים, נפלה.


(ב) שיבולת שבקציר, וראשה מגיע בקמה - אם נקצרת עם הקמה, הרי של בעל הבית; ואם לאו, הרי של עניים.

שיבולת של לקט, שנתערבה בגדיש - מעשר שיבולת אחת, ונותן לו.
אמר רבי אליעזר: וכי היאך, העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו? אלא מזכה את העני בכל הגדיש, ומעשר שיבולת אחת, ונותן לו.


(ג) אין מגלגלין בטופח, דברי רבי מאיר. וחכמים מתירין, מפני שאפשר.


(ד) בעל הבית, שהיה עובר ממקום למקום וצרך - יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, כשיחזור לביתו ישלם - דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה.


(ה) המחליף עם העניים - שלו פטור, ושל עניים חייב.

שנים שקיבלו שדה באריסות - זה נותן לזה חלקו מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני.
המקבל שדה לקצור - אסור בלקט, ובשכחה, ובפאה, ובמעשר עני.
אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שקיבלה ממנו, למחצה לשליש ולרביע; אבל אם אמר לו, שליש מה שאתה קוצר שלך, מותר בלקט ובשכחה ובפאה, ואסור במעשר עני.


(ו) המוכר את שדהו - המוכר מותר, והלוקח אסור.

לא ישכור אדם את הפועל, על מנת שילקט בנו אחריו.
מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ואת אחד לאו, או שסייע את אחד מהן - הרי זה גוזל את העניים. על זה נאמר: "אל תסג גבול עולים" (ראה משלי כב כח משלי כג י).


(ז) העומר ששכחוהו פועלים, ולא שכחו בעל הבית; שכחו בעל הבית, ולא שכחוהו פועלים - עמדו העניים בפניו, או שחיפוהו בקש, הרי זה אינו שכחה.


(ח) המעמר לכובעות, לכומסות, לחררה, ולעומרים - אין לו שכחה. ממנו ולגורן - יש לו שכחה.

המעמר לגדיש - יש לו שכחה. ממנו ולגורן - אין לו שכחה.
זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, יש לו שכחה; ממנו ולגורן, אין לו שכחה. למקום שאינו גמר מלאכה, אין לו שכחה; ממנו ולגורן, יש לו שכחה.


הדף הראשי של משנה פאה ה