תפארת ישראל על פאה ו

משנה פאה, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר: אם הפקיר רק לעניים. הו"ל הפקר ופטור ממעשר. דילפינן ממתנת ערים כלקט וכו':

ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמטה: דבשביעית הכל מופקר גם לעשירים:

בית שמאי אומרים אינו שכחה: אזלי לטעמייהו לקמן מ"ה. דג' שכחה. אבל ד' אינו שכחה. ואית להו הכא רואין כאילו נחלקה לד':

ובית הלל אומרים שכחה: דלית להו רואין:

משנה ב

העומר שהוא סמוך לגפה: גדר אבנים בלי טיט. וי"א דר"ל שהניחו במקום הגפת הדלת:

ולגדיש לבקר ולכלים: כלי מחרישה שבשדה:

ובית הלל אומרים שכחה: ובירושלמי אמרי' דבכה"ג שנזכר במשנה כ"ע לא פליגי דהוי שכחה ולא דמי להך דלקמן מ"ח בהניחו סמוך לקמה וכו' אלא פלוגתייהו בעומר שהחזיקו להוליכו לעיר. דאע"ג דמודו בה ב"ה במתני' דלקמן דאינה שכחה. ה"ט דבעינן שיהא נשכח מצ"ע ולא מצד ד"א. ומדהחזיק בו להוליכו לעיר. אמרינן דעל ידי זה שכח. דסבר שכבר פינה כל העמרים מהשדה. מה שאין כן הכא שהניחו בצד דבר מסויים. אע"ג שהחזיק להוליכו לעיר אעפ"כ היה לו לזכרו ע"י המקום המסויים. ומדשכחה כשכחה מצ"ע דמי [כנלפע"ד פי' הירושלמי ולרמל"מ פ"ה ממ"ע ה"ט דדוקא כשנטלו להוליכו לעיר כבר זכה בה בעה"ב. משא"כ כשהניחו אח"כ בצד דבר מסויים. גלי דעתיה שלא היתה נטילה ראשונה על מנת להוליכו לעיר] ויש אומרים דפליגי הכא בלא החזיק בו להוליכו לעיר:

משנה ג

ראשי שורות: ר"ל ראשי שורות. או עומר שכנגדו מוכיח. או עומר שהחזיק. אף דכולהו דמי לעומר שהניחו גבי גפה ושאר דבר מסויים. אפ"ה באלו ג' מודו ב"ש וב"ה שאינה שכחה. וראשי שורות ועומר שכנגדו מוכיח מפרש במ"ד:

העומר שכנגדו מוכיח: ר"ל בהיו כאן י' על י' שורות עמרים. דאפשר למנות השורות מצפון לדרום או ממזרח למערב. ועימר שורה חצונה א' מצפון לדרום ושכח עומר א' מהאמצעיים. ככוכב גדול הזה? הנרשם באמצע שיטה המערביי אז העומר שבצדו למזרח. ככוכב הגדול שבשיטה הסמוכה לה שנמשכה ג"כ מצפון לדרום. מוכיח עליו שאינה בבל תשוב מדאפשר לו לשוב אל העומר השכוח כשיעמר השורה ההיא ממזרח למערב. ולכן הו"ל כאילו לא התחיל עדיין בשיטה ההיא. ואין שכחה קודם שהתחיל לקצור. ואע"ג דאין עומר מציל את העומר כלקמן [מ"ח] שאני הכא. דשורה חדשה היא שלא התחיל בה עדיין:

משנה ד

ואלו הן ראשי שורות: דכתיב כי תקצור קצירך ושכחת משמע דוקא בשכבר התחיל לקצור ואח"כ שכח. ולא בשהניח עומר שבראש שיטה ובדעתו לקחתו והתחיל בעומר שבצדו. ואח"כ שכח הראשונה. אינה שכחה. וכמו כן כתיב לא תשוב לקחתו. שמע מינה שכבר דלג עליה. לאפוקי עומר שבסוף שיטה:

שנים שהתחילו: לעמר או לקצור:

מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם: העומרים שבכל חצי השורה:

ולאחריהם: ר"ל העומר הממוצע בין שני גבות הקוצרים:

את שלפניהם שכחה: דאע"ג דאותו עמיר שנשכח למשל בסוף השורה בצפון. הו"ל לגבי אותו שפניו לצפון. כעומר שבסוף שורה שלא הגיע אליו עוד. עכ"פ לגבי אידך שהלך לדרום. הו"ל כאילו כבר הגיע אליה. מדסמך א"ע לקצור לדרום על סמך שחבירו יקצור כל חצי שורה שלצפון:

ואת שלאחריהם אינו שכחה: דהעמיר הממוצע ביניהן. כיון דשניהן לא הגיעו אליה עוד. ולא דלגו עליה. הו"ל היא כבראש שיטה. וכ"ש יחיד ששכח עמיר שבראש שיטה והיינו דקרי ליה ראשי שורות ולא ראש שורה. א"נ משום דיש כאן ב' שורות א' לזה שלצפון וא' לזה שלדרום. והשתא מפרש מהו עומר שכנגדו מוכיח. יחיד וכו':

יחיד שהתחיל מראש השורה: ר"ל התחיל לקצור או לעמר ולא שכח העמיר שבראש השיטה:

ושכח לפניו: ר"ל אחר כך שכח עמיר שבסוף השיטה:

ולאחריו: ר"ל שדלג על א' מהאמצעיים:

ושלאחריו שכחה: אם לא שעומר שכנגדו מוכיח:

זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה: זה הכלל היינו לאתויי קרן זוית [כך כ' תוס' (ב"מ י"א א). ונ"ל דה"פ דאם היה כאן י' על י' עמרים כצורה הנ"ל. ועימר שורה א ג. ושכח מלעמר עמיר ב אז יש חילוק. דאם אחר ששכח מלעמר עמיר ב. התחיל לעמור שוב שורה ה ו. הו"ל עומר ב שבזוית. כשכח לאחריו. והו"ל שכחה. אבל אם אחר ששכח לעמר עמיר ב. חזר ועימר שורה ד ה. הו"ל עומר ב שבזוית כשכח לפניו. ואינו שכחה]:

משנה ה

שני צבורי זיתים וחרובין שכחה: אבל בשכח ב' גרגרי זיתים אינן שכחה. מדלא נגמ"ל עד שיהיו צבורים [כספ"ה]. אבל בשכח ב' אילנות זיתים. הו"ל שכחה [כפ"ז סמ"א]:

שני הוצני פשתן: ר"ל גבעולי פשתן כמו שנעקרו:

שכחה: ודוקא כשזרען לאכול הזרע אבל שאר פשתן שזרען לבגדים לא שייך בו שכחה. מיהו קמ"ל דהוצני פשתן הו"ל גמר מלאכה וא"צ אגוד [ע' ספ"ה]:

שני גרגרים: ענבים:

שני שבלים לקט ושלשה אינן לקט: אבל לענין שכחה אפילו ג' אינן שכחה מדלא נגמ"ל עד שיעשה עמרים:

אלו כדברי ב"ה ועל כולן בש"א שלשה לעניים וארבעה לבעה"ב: דכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה. הו"ל ג'. וב"ה דס"ל ב' לעניים. דרשי לעני ולגר תעזוב. הו"ל ב':

משנה ו

העומר שיש בו סאתים: ר"ל שיכול לדוש מהעמיר ההוא סאתים גרעינים:

ושכחו אינו שכחה: מדאינו יכול להגביה. דאע"ג דאין סאתים כבדים כ"כ עכ"פ נפח קשה למשא ולפיכך א"א לומר בה לא תשוב לקחתה [אב"י עי' ב"מ דף פ' ע"א]:

אמר רבן גמליאל וכי מרוב העמרים יופי כח של בעל הבית או הורע כחו אמרו לו יופי כחו: דהרי ב' שכחה ג' אינו שכחה:

אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עמרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהא שכחה אמרו לו לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש: וכתיב עומר ולא גדיש:

משנה ז

קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה: דמקיש קמה לעומר:

אין בה סאתים אבל היא ראויה לעשות סאתים: אילו היו הגרעינים טובים:

אפילו היא של טופח: שנעשו הגרעיני' צנומות דקות. כטופח שהוא מין זרע דק:

רואין אותה כאילו היא ענוה: שבולת מלאה וטובה:

משנה ח

הקמה: שלא שכחו שסמוכה לעומר או לקמה השכוח:

מצלת את העומר ואת הקמה: דלא דמי קמה לגפה וגדיש [מ"ב]. מיהו קמה של מין אחר או ששייך לאדם אחר. שהיה בעל השכחה הפועל ללקוט הקמה ההיא. בין כך או כך אינה מצלת על קמה או עומר ששכח:

איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר: וה"ה קמה:

משנה ט

סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה: ונוגעים זה בזה ושכח שניהן:

וכן באילן והשום והבצלים: דב' מינים אינן מצטרפים אפילו שניהן מחוברים. וי"א דה"נ בא' תלוש וא' מחובר מיירי וקמ"ל הדין בג' מינין. תבואה. פירות אילן. ירק:

אינן מצטרפין לסאתים אלא של עניים הם: וקמ"ל אף לרבנן דר"ג לעיל מ"ו דאפילו בשניהן עקורים עכ"פ מדהן בב' כריכות אמ"צ ושניהן לעניים. וכ"ש הכא שסאה א' מחוברת. אפ"ה סד"א לחלק. דהתם כל סאה אגודה לבדה. להכי אמ"צ להצטרף לחברתה. משא"כ הכא הרי סאתים שמונחים יחד ואינן אגודים מצטרפים ואינה שכחה. וה"נ הכא. קמ"ל:

רבי יוסי אומר אם באת רשות העני באמצע: שיש לקט או פרט ביניהן. אבל פאה לא. דמחובר מציל. ואע"ג דגם פאה חלקו של עני עכ"פ אין העניים רשאין ליטלה בלי דעת של בעה"ב. כפ"ד מ"ה כך נ"ל. ומכ"ש שכחה. ששכח עומר באמצע. קודם לב' הסאים ששכח אח"כ מהצדדים. אין השכחה מפסקת ביניהן. אדרבה מצרפתן. מדכולה מין שכחה:

משנה י

תבואה שנתנה לשחת: מזומנת למאכל בהמה בעודה לחה:

או לאלומה: שזימנה לקשור בה עמרים אחרים:

וכן באגודי השום: שזימנן לאגוד שומין אחרים:

ואגודות השום והבצלים: אגודות קטנות שחוזרין ואוגדין אותן לאגודות גדולות. דמדלא הוו לגמר מלאכה אינו שכחה כספ"ה:

אין להן שכחה וכל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים רבי יהודה אומר אין להם שכחה: דילפינן משדך דבגלוי:

וחכמים אומרים יש להם שכחה: דקצירך נמי משמע בגלוי. והו"ל מעוט אחר מעוט לרבות:

משנה יא

הקוצר בלילה והמעמר: בלילה:

והסומא יש להם שכחה: דאע"ג דמסתבר דהחשיכה גרמה לו שלא ראה הדקין ושכחן. והו"ל כשכח מחמת ד"א פ"ה מ"ז. נ"ל דשאני התם דלא הו"ל למיסק אדעתיה לחפש תחת הקש. משא"כ הכא. מדידע שחשיכה הוא. בוודאי ימשש היטב. ומה שנשאר שכח מלחפש. וכשכחה מצ"ע דמי:

ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס אין לו שכחה: לדקין שלא התכוון להם. ולפענ"ד דאפילו בגסין אין שכחה. כדמשמע סתמא דמתני'. ורב"א פי' שלקט כל השדה והתכוון ליטול הגסין ולהניחן לבד ואפ"ה אין שכחה אף בדקין. דטרדת נטילת הגסין לצד אחר. גרם ששכח בדקין. והו"ל כשכחה מחמת ד"א:

אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה: דמתנה ע"מ שכ' בתורה: