ברטנורא על פאה ו

משנה פאה, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

בית שמאי אומרים הבקר לעניים - מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים דין הפקר יש לו, ופטור מן המעשר, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, מה תלמוד לומר תעזוב אותם, למד על עזיבה אחרת דהיינו הפקר, שהיא כזו, מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים :

אף לעשירים כשמטה - דכתיב (שמות כה) והשביעית תשמטנה ונטשתה, מה ת"ל ונטשתה, למד על נטישה אחרת דהיינו הפקר, שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים :

(ב)

לגפה - גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:

ולכלים - כלי המחרישה:

בית שמאי אומרים אינו שכחה - פלוגתייהו דב"ש וב"ה בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שבית שמאי אומרים אינו שכחה שהרי זכה בו:

ובית הלל אומרים שכחה - והא דתנן לקמן במתניתין העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים בית הלל לב"ש שאינו שכחה, זהו כשלא הניחו אצל הגפה או אצל הגדיש . פירוש אחר בש"א אינו שכחה אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסויים עתיד לזכרו, ובה"א שכחה כל זמן שלא החזיק בו. ומודים ב"ה שאם החזיק בו ואח"כ שכחו שאינו שכחה, כדאמרינן בסמוך:

(ג)

ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח - לקמן בסמוך מפרש לה:

(ד)

שנים שהתחילו מאמצע שורה - של עמרים, זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום:

ושכחו לפניהם - לאחר שהתחילו לעמר דלגו עומר ושכחוהו, הוי שכחה, דקרינן ביה לא תשוב לקחתו (דברים כד):

ולאחריהם אינו שכחה - אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו, אינו שכחה. לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח :

יחיד שהתחיל מראש השורה - השתא מפרש להא דתנן לעיל ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. כגון שיש כאן עשר שורות של עשר עשר עמרין מסודרין בשורות מצפון לדרום, והתחיל לעמר בראש שורה אחת ושכח עומר אחד לאחריו, הוי שכחה, כיון שעבר ממנו ועמר עומר הסמוך לו קרינן ביה לא תשוב לקחתו, אבל אם שכח עומר אחד או שנים בסוף השורה, דהיינו לפניו, והניחם וחזר והתחיל לעמר מתחלת שורה שניה, לא הוי שכחה, דלא קרינן ביה לא תשוב, שאני אומר דעתו לעשות שורה אחרת מאותם שהניח ממזרח למערב. והיינו דתנן העומר שכנגדו מוכיח, שהעומרים [של] שורות אחרות מוכיחים על אלו שהניח שלא שכחן שראויין להתחשב עמהן בשורה אחרת :

(ה)

הוצני פשתן - כמו שנעקר הפשתן מן השדה נקרא הוצני, שעומד כמו הוצין :

שני גרגרים - ענבים:

אלו כדברי ב"ה - וטעמייהו משום דכתיב (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, חד לעני וחד לגר, הרי שנים. ובית שמאי אמרי שלשה לעניים וארבעה לבעל הבית. דכתיב (דברים כד) לגר ליתום ולאלמנה יהיה, הרי שלשה לעניים :

(ו)

העומר שיש בו סאתים אינו שכחה - דכתיב (שם) לא תשוב לקחתו, עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו, יצא זה של סאתים שאי אתה יכול להגביה כולו כאחת:

אמרו לו יפה כחו - כדאמרינן שתים שכחה שלש אינן שכחה:

לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש - דין הוא שעומר אחד שיש בו סאתים לא יהיה שכחה, מפני שהוא כגדיש ואין שייך שכחה בגדיש:

תאמר בשני עמרים - שהם כמו שאר עמרים קטנים:

ככריכות - כאגודות קטנות:

(ז)

קמה שיש בה סאתים ושכחה אינו שכחה - דילפינן שכחת קמה משכחת עומר, מה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה אף קמה שיש בה סאתים אינה שכחה ושכחת קמה ילפינן לה מקרא דכתיב (שם) ושכחת עומר בשדה, לרבות שכחת קמה:

טופח - מין קטנית דק מאד, וקורין לו בערבי גילבא"ן. ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקות כטופח, ואפ"ה רואים אותם כאילו הן גסים כשאר שעורים, ואם כשנחשוב אותן גסים כשאר שעורים יהיה בהן סאתים אע"פ שעכשיו שהם שדופות אין בהם סאתים, לא הוי שכחה. ואין לפרש דשל טופח ממש יחשבו כאילו הם כשעורים הגסים, אלא בשעורים שנשתדפו ונעשו כטופח, דהכי אמרינן בירושלמי רואים את השדופות כאילו הן מלאות:

ענוה של שעורים - ענוה בוי"ו כמו ענבה בבי"ת כלומר גרגיר שעורים:

(ח)

הקמה מצלת את העומר - קמה שלא שכחה שהיתה בצד עומר ששכחו, מצלת על העומר, דלא הוי שכחה דכתיב (שם) כי תקצור ושכחת עומר, עומר שסביבותיו קציר הוי שכחה, ולא עומר שסביבותיו קמה:

ואת הקמה - אם שכח קמה והיו ראשי שבלים שלה מחוברים לקמה אחרת שלא שכחה, זאת הקמה שלא שכחה מצלת על הקמה השכוחה המחוברת אליה, ולא הויא שכחה:

העומר אינו מציל - אם היה עומר שכוח או קמה שכוחה בצד עומר שאינו שכוח, אין העומר שאינו שכוח מציל לא על העומר ולא על הקמה השכוחים:

(ט)

עקורה - תלושה, ושאינה עקורה מחוברת לקרקע, אינן מצטרפין לסאתים ונימא דלא הוו שכחה, אלא אם שכחן הוו שכחה. ודוקא בשכח שניהם דאם שכח עקורה ולא שכח שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת על העקורה שאצלה:

וכן באילן - סאה פירות תלושין אצל סאה מחוברין אין מצטרפין, והוו שכחה:

והשום והבצלים - סאה קמה של שום וסאה קמה של בצלים אין מצטרפין לסאתים קמה. אי נמי סאה שום עקור וסאה שום שאינו עקור, וכן סאה בצלים עקורים וסאה בצלים שאינן עקורין אין מצטרפין :

אם באת - כגון שיש לקט בין סאה לסאה, וכן בכרם יש פרט בין סאה לסאה. אבל בפירות האילן לא משכחת רשות עני באמצע, דאין לקט ופרט באילן . ואין הלכה כרבי יוסי:

(י)

שנתנה לשחת - לקצור בעודה לחה להאכיל לבהמה:

לאלומה - לקצור כדי לאסור בה עומרים אחרים, כמו מאלמים אלומים (בראשית לז):

אגודי השום - שומין שלקטן כדי לאגוד בהן שומים אחרים:

ואגודות השום והבצלים - אם שכחן אינן שכחה, דדרך שומין ובצלים שעושים מהן אגודות קטנות וחוזרים ואוגדים בחמש או שש מאלו הקטנות לאגודה אחת, ועל אותן הקטנות קאמר דלא הוו שכחה. משום דהוי כמעמר למקום שאינו גמר מלאכה, דאמרינן לעיל בסוף פרק גדיש דלא הוי שכחה:

הלוף - רמב"ם אמר שהוא מין ממיני הבצלים:

רבי יהודה אומר אין להם שכחה - לכל הטמונים, דכתיב שדך מה שדה בגלוי אף כל בגלוי, פרט לטמון:

וחכמים אומרים יש להם שכחה - כתיב שדך דמשמע גלוי וכתיב קצירך דמשמע נמי גלוי, הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבינן את הטמון. ופירוש טמון דבר שהנאכל ממנו הוא טמון תחת הקרקע, כמו הצנון והבצל והשום והלפת וכיוצא בהן . ואין הלכה כר' יהודה:

(יא)

הקוצר בלילה והמעמר - בלילה:

והסומא - בין ביום בין בלילה:

אם היה מתכוין ליטול הגס הגט - כיון דמתכוין ליטול הגסין אפילו דקין אין להם שכחה :

על מנת מה שאני שוכח אני נוטל יש לו שכחה - דמתנה על מה שכתוב: בתורה ותנאו בטל: