תפארת ישראל על פאה ד
משנה פאה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
<< · תפארת ישראל · על פאה · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכין עריכה
משנה א עריכה
הפאה ניתנת במחובר לקרקע: שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר:
בדלית: גפן המודלה ע"ג כותל גבוה:
ובדקל: שגבוה הוא:
בעל הבית מוריד ומחלק לעניים: שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני:
רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים: אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]:
אפילו תשעים ותשעה: עניים, וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט "תשעים ותשעה", ולא "מאה" שהוא מנין שלם. [אמר ברוך יצחק: ול"מ נראה לי דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל המאה יחד תחלה, והיו להם דעה אחת, ואחר כך בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים – אם אמר כהלכה שומעין לו.]:
אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין: אף שחזק מחביריו:
משנה ב עריכה
בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה: אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו:
משנה ג עריכה
נטל: א' מעניים:
מקצת פאה וזרקה על השאר: וסבור לקנות בהכי:
אין לו בה כלום: אף פאה שזרק קנסוהו:
נפל לו עליה: וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א:
ופירש: או:
טליתו עליה מעבירין אותה הימנו: הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו:
וכן בלקט: קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו:
וכן בעומר השכחה: נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה:
משנה ד עריכה
פאה אין קוצרין אותה במגלות: זענזען:
ואין עוקרין אותה בקרדומות: האקקע:
כדי שלא יכו איש את רעהו: בחטפם הפאה:
משנה ה עריכה
שלש אבעיות: ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול:
בשחר: שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם:
ובחצות: שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם:
ובמנחה: זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל:
רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו: מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה:
רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו: דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]:
של בית נמר: שם משפחה:
היו מלקטין על החבל: רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם:
ונותנים פאה מכל אומן ואומן: שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם:
משנה ו עריכה
עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה: אף שעדיין מונחים שם:
רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור: בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי:
משנה ז עריכה
הקדיש קמה ופדה קמה: בעודה קמה:
עומרין ופדה עומרין חייב: בשכחה:
קמה ופדה עומרין פטורה: מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר:
משנה ח עריכה
כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות: כפ"א דמעשרות מ"ב:
משנה ט עריכה
מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון: דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה:
הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים: משדה עובד כוכבים בא"י:
חייב במעשרות: דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר:
אלא אם כן הפקיר: לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה:
משנה י עריכה
איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו: ר"ל מלא זרועו או תלש וכו':
תלש מלא קמצו: מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו':
הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית: מדלא נשר מחמת קציר:
תוך היד: או תוך וכו':
ותוך המגל לעניים: דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי:
אחר היד ואחר המגל: מכח תנועת היד והמגל:
רבי עקיבא אומר לבעל הבית: נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]:
משנה יא עריכה
חורי הנמלים: שנמצא תבואה בחוריהן:
שבתוך הקמה: להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה:
שלאחר הקוצרים: לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]:
העליונים: דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה:
לעניים והתחתונים: ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה:
רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט: נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]: