משנה פאה ד רמבם

נוסח הרמב"םעריכה

(א) הפאה ניתנת - במחובר לקרקע.

בדלית, ובדקל - בעל הבית מוריד, ומחלק לעניים.
רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים.
אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק,
ואחד אומר לבוז - לזה שומעין, שאמר כהלכה.


(ב) ובדלית ובדקל - אינו כן.

אפילו תשעים ותשעה אומרין לבוז,
ואחד אומר לחלק - לזה שומעין, שאמר כהלכה.


(ג) נטל מקצת הפאה, וזרק על השאר - אין לו בה כלום.

נפל לו עליה, פירש טליתו עליה - מעבירין אותה ממנו.
וכן בלקט.
וכן בעומר השכחה.


(ד) פאה -

אין קוצרין אותה במגלות,
ואין עוקרין אותה בקרדומות,
כדי שלא יכו איש את רעהו.


(ה) שלש אבעיות ביום - בשחר, ובחצות, ומנחה.

רבן גמליאל אומר: לא אמרו, אלא כדי שלא יפחותו.
רבי עקיבה אומר: לא אמרו, אלא כדי שלא יוסיפו.
של בית נמר -
היו מלקיטין על החבל,
ונותנין פאה - מכל אומן ואומן.


(ו) גוי שקצר את שדהו, ואחר כך נתגייר -

פטור מן הלקט, ומן השכחה, ומן הפאה.
רבי יהודה מחייב בשכחה,
שאין השכחה - אלא בשעת העימור.


(ז) הקדיש קמה, ופדה קמה - חייב.

עומרים, ופדה עומרים - חייב.
קמה, ופדה עומרים - פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה.


(ח) כיוצא בו,

המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדיין - חייבין.
הקדישן עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר ואחר כך פדיין -
פטורין, שבשעת חובתן פטורין.


(ט) מי שליקט את הפאה, ואמר הרי זה לאיש פלוני עני -

רבי אליעזר אומר: זכה לו.
וחכמים אומרים: יתננה לעני שנמצא ראשון.
הלקט, והשכחה, והפאה, של נוכרי -
חייבין במעשרות - אלא אם כן הפקיר.


(י) איזה הוא לקט - הנושר בשעת הקצירה.

היה קוצר -
קצר מלוא ידו, תלש מלוא קומצו,
הכהו הקוץ ונפל מידו על הארץ - הרי של בעל הבית.
תוך היד, ותוך המגל - לעניים.
אחר היד, ואחר המגל - לבעל הבית.
ראש היד, וראש המגל -
רבי ישמעאל אומר: לעניים.
רבי עקיבה אומר: לבעל הבית.


(יא) חררי הנמלים שבתוך הקמה - הרי של בעל הבית.

ושל אחר הקוצרים -
העליונים - לעניים; והתחתונים - לבעל הבית.
רבי מאיר אומר: הכל לעניים, שספק לקט - לקט.


הדף הראשי של משנה פאה ד