פתיחת התפריט הראשי

עיקר תוי"ט על פאה ד

(א)

(א) (על הברטנורא) דהוה מצי למימר יהיה:

(ב) (על הברטנורא) ירושלמי. והכי דריש דאותם מעוטא הוא ומסתבר להוציא את אלו שיש בהם סכנה

(ג) (על המשנה) ומחלק. שלא יראה לעני קרובו וישליך לפניו. ירושלמי:

(ד) (על הברטנורא) והר"מ פי' אגוזי פרך והם מין אגוזים והוא מאוד גבוה:

(ה) (על המשנה) צ"ט. פי' עניים:

(ו) (על המשנה) לזה שומעין. ואפילו הוא בריא וחזק יותר מחביריו או אוכל יותר מהם:

(ב)

(ז) (על המשנה) שאמר כהלכה. ואפילו הוא זקן ותש כח או חולה שהרי מה שאומר לחלק מפני חלישותו הוא אפ"ה שומעין לו. שם:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) רש"י. ולא נתכוונו לומר דבהכי הוי קנין. אלא ר"ל לפי כוונת העני אבל לפי האמת אין זה קנין כלל:

(ט) (על הברטנורא) שאחרי שכסה הפאה שלא יוכלו העניים לראותה לקחתה והוא לא קנאה בזה שאין זה קנין כלל לכך קונסין אותו אף מה שלקח וזכה בה. הר"מ. ולשון כף נחת כדי שלא יעשה כן פעם אחרת:

(י) (על המשנה) ופרש. דעת הר"מ דבנפל או בפירש ג"כ קונסים אותו ואין נראה כן מן המשנה אלא דוקא כשנטל וזרקו כו' שהרי חולקם לשתי בבות. תוי"ט:

(יא) (על המשנה) בעומר. ה"ה בשכחת קמה אלא דשכחת עומר בהדיא כתיב ושכחת עומר ושכתת קמה מריבוי קאתי:

(ד)

(יב) (על המשנה) במגלות. הם חרמשים וקרדומות הם ממיני הפטישים. הר"מ:

(יג) (על המשנה) רעהו. מרוב עם הבאים ללקוט ודוחקים זא"ז או שמא יתקוטטו:

(ה)

(יד) (על הברטנורא) שבשחרית ומנחה ישנים הר"ב. והנה השאילו לפאה שם לקט. הר"ש (ע"ש שהעניים מלקטין אותה. תוי"ט):

(טו) (על הברטנורא) הר"ש. ופירש רבינו ז"ל בגור אריה (פ' דברים) לפי שהשורה משוכה בשוה וזה אומנות נקראת אומן ובפירוש הנ"ל כתב פאת ראשיכם ת"י אמנה רישכון:

(טז) (על הברטנורא) ירושלמי. וטעמא שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניחו הפאה. תוי"ט:

(ו)

(יז) (על המשנה) מן הלקט. תנא נקטינהו בהווה ורגיל להיות שכן בתחלת הקצירה אפשר ושכיח להיות נושר אבל שכחת עומר וקמה אינו רגיל שישכח בתחלת הקצירה והדר תנא פאה שמקומה בסוף השדה אבל בקראי כתיבי בהיפך כסדר אזהרתן כשקוצר מזהירו שלא יקצור כל שדהו. וכשקצר דרך ללקט הנושר. שכחת עומר וקמה דלא שכיח כו'. תוי"ט:

(ז)

(יח) (על המשנה) חייב. בשכחה. הר"מ:

(ח)

(יט) (על הברטנורא) וכ"כ הר"ש ונקטי חיוב דתבואה דבה איירינן בפירקין. אבל למאי דתנינן פירותיו מדויק פירוש הר"מ עונת וכו' וזמנם משתנה כפי שינוי הזרעים וכ"ב הר"ב (והר"ש) בפירוש משנה זו ששנויה בפ"ג מ"ד דחלה:

(ט)

(כ) (על המשנה) שנמצא ראשון. כלומר שלא יעכבם עד שיבא אותו עני שרצה לזכות אלא כל עני שימצא ראשון יתננו לו ואל יאחרה בידו ואם אירע שיבא אותו עני ראשון אה"נ דרשאי לתתו לו שאין כאן קנס כדלעיל מ"ג דאותו עני לא עביד ולא מידי:

(י)

(כא) (על הברטנורא) ר"ל תוך היד קאי אנשר וכאלו תני תוך היד ונשר וכן נמי תוך המגל כאלו תני תוך המגל ונשר:

(כב) (על הברטנורא) ר"ל שמה שיפול מחמת נדנוד היד ויפול לאחורי היד הרי הוא אונס וכן מחמת נדנוד המגל ויפול אחורי המגל גם הוא אונס:

(כג) (על הברטנורא) כלומר במקום שראשי אצבעותיו מונחים על הפס יד. ואין זה תוך היד גם אין זה אחר היד:

(יא)

(כד) (על הברטנורא) דתנא קמא נמי סבירא ליה ספק לקט לקט ולא פליג אדרבי מאיר אלא בתחתונים משום דסבירא ליה דודאי משל קמה כנסום:

(כה) (על הברטנורא) קצת קשה מה ישן שייך בין קמה לקציר ונ"ל שדבריו מורכבים שמה שכתב דמן הקמה היה הוא מהר"ש שכתב הירוקים ככרתי כו' שעדיין לא נגמרו כו' ולא נתבשלו כדי לקצור וכשהתבואה יבשה ומתלבנת קוצרים אותה. ומה שכתב נוטים להשחיר הוא מהר"מ והוא כתב ונאמר משנה שעברה הוא. תוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) מכל מקום הוצרך לפרש שאי אפשר לגורן כו' דאם לא כן מה ספיקא איכא כמו לתנא קמא. אות כ"ד:

(כז) (על הברטנורא) ובריש פירקין דרשינן הנח לפניהם והם יבוזו. ונ"ל דאי להך לחודא אתא הוה ליה לכתוב עזוב וכתיב תעזוב משמע אתה משלך עזוב ואי להך לחודא לכתוב תתן אלא יבוזו כדלעיל נמי. תוי"ט: