משנה עירובין י יד

(הופנה מהדף משנה ערובין י יד)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק י · משנה יד | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

כהן שלקה באצבעו, כורך עליה גמי במקדש, אבל לא במדינה.

אם להוציא דם, כאן וכאן אסור.

בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו.

וממלאים מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת, ומבאר הקר ביום טוב.

משנה מנוקדת

כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶּמִי,

בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה;
אִם לְהוֹצִיא דָּם,
כָּאן וְכָאן אָסוּר.
בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ.
וּמְמַלְּאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְּגַּל בְּשַׁבָּת;
וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב:

נוסח הרמב"ם

כוהן שלקה באצבעו -

כורך עליה גמי - במקדש; אבל לא - במדינה.
אם להוציא דם - כאן וכאן, אסור.
ובוזקין מלח, על גבי הכבש - בשביל שלא יחליק.
וממלאין מבור הגולה - בשבת; מבור הגדול, ומבאר חקר - ביום טוב.

פירוש הרמב"ם

גמי - הוא גומא.

ובכאן דיבר בדבר הידוע, כי הגומא מועיל למכה. ויש לו לקושרו בחתיכת בגד ויעבוד, ולא יפסול לעבודה בתוספת אותו הבגד, ובתנאי שלא תהיה מובדלת בין בשר ידו והמזרק או הסכין בעת עשיית העבודה.

ואמרם אם להוציא ממנה דם - לסחוט המכה ולהוציא ממנה דם.

בוזקין - כמו זורקים, והוא מגזרת "כמראה הבזק" (יחזקאל א, יד), רוצה לומר שהוא כמי שזורק דבר מידו פעם אחר פעם.

שלא יחליק - כדי שלא תמעד רגלו בסיבת שמנונית הבשר הזב שם, כי הבשר היו צוברים אותו על הכבש כאשר יתבאר במקומו במסכת תמיד.

וכבש - שם המעלה שהיו עולין בה למזבח.

ובור הגולה - בור היה בלשכה מן הלשכות והיה עליו גלגל, והיה נשמע לאותו גלגל קול גדול בעת השאיבה, וכן בור הגדול ובור חקר.

חקר והקר שוין, קורין אותו כך לפי שהיה נובע מלשון "כהקיר ביר מימיה" (ירמיה ו, ז).

והיו על אלו שני בורות הנזכרים גלגלים, והתירו להם הנביאים בעלותם לרגל לדלות מאותן הבורות באותן הגלגלים. ונשארו העם נוהגין לדלות מהן בלבד מפני התרת הנביאים, ולא העתיקו הדין לבורות אחרים. ומה שאסרו השאיבה לגלגלים בשאר הבורות, גזרה שמא ידלה לגינתו או לחורבתו או למקום שירצה למלאות מים, למהירות השאיבה באלו הגלגלים. וכמו כן מותר לשאוב בהן תוך המדינות והקול הנשמע לגלגל בעת השאיבה אין אוסרים אותו, וכמו כן אין אוסרין להקיש בשלשלת הפתחים והדומה להם. אבל מה שהוא אסור מן הקולות אינו אלא מה שהוא כקול של שיר כלומר שיהיה לו נעימות על הסדר, והוא אמרם "לא אמרו, אלא בקול של שיר בלבד". והתרנו כל מה שקדם זכרו במקדש, כי העבודה חייבת בשבת, וכמו כן כל מה שהוא משום שבות והוא מצרכי העבודה והמקדש מותר לעשותו בשבת במקדש, והוא אמרם "שבות שבת - במקדש התירו":


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כורר עליה גמי - ואעפ"י שהגמי מרפא את המכה, הואיל והשתא מיהא צורך עבודה הוא, דלאו אורח ארעא שתהא מכתו נראית עם העבודה ומכסה אותה בגמי:

אבל לא במדינה - דרפואה בשבת שבות היא ואסור:

ואם להוציא דם - שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה:

כאן וכאן אסור - דהוה ליה חובל ואב מלאכה לא אשתרי במקדש :

בוזקים מלח - כותתים ומפזרים מלח על גבי הכבש שעולים בו למזבח, מפני שחלק הוא ופעמים נופלים ממנו שמחליקים רגליהם בו. בוזקים, לשון כתיתה:

אבל לא במדינה - מפני שהוא מתקן:

ממלאים מים מבור הגולה ומבור הגדול - כך שמן, ושניהם היו בלשכות העזרה:

בגלגל - העשוי להעלות בו הדלי על ידי חבלים. ומשני בורות הללו בלבד התירו למלאות מים בגלגל בשבת, אבל בשאר בורות אסור, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו מתוך שממלאין בלא טורח אתי להשקות בו גינתו וחורבתו בשבת. ובמקום דליכא למיגזר שמא ישקה מים לגינתו ולחורבתו מותר למלאות בגלגל, ולא חיישינן מפני שמשמיע קול, שלא אסרו אלא קול של שיר בלבד. והכי נמי שרי למיטרף אבבא ומיקש על תרעא בשבת ואין בכך כלום:

ומבור הקר - על שם שהיה באר מים חיים קורא ליה בור הקר , לשון מקור. ובור זה היה צריך לבני הגולה ברגל, והתירו להם נביאים שביניהם חגי זכריה ומלאכי למלאות ממנו בגלגל ברגל, ונשאר בהתירו שממלאים ממנו ביו"ט בגלגל אף במדינה, מה שאין כן בשאר בארות הנובעים:

פירוש תוספות יום טוב

כורך עליו גמי. [וא"ת] והא הויא חציצה ולעיל מפרש דלא תהא חציצה. מוקים בגמ' דהכא בשמאל דעבודת כהן בימין כדתנן בריש פרק שני דזבחים וא"נ בימין שלא במקום עבודה ופירש רש"י כגון על גב האצבע:

ואם להוציא דם וכו'. לשון הר"ב אסור דהוה ליה חובל כו' וקשה דתיפוק לי' שאין זה צורך עבודה. וז"ל רש"י אסור שאין זה צורך עבודה. ועוד דהוה ליה חובל וכו' ע"כ. והא דלא שרינן הכא אב מלאכה כמו גבי קשירת נימא לפירש"י דלעיל משום דאפי' כי תימא דצורך עבודה הוא כדי שלא יצא הדם ממנו בשעת עבודה ולאו אורח ארעא כו' ולכך ירצה להוציא קודם לכן. מ"מ הואיל ואין זה אלא משום דלאו אורח ארעא כו' לא הוי צורך עבודה כולי האי ולא התירו אב מלאכה וכ"ש שמתיישב ג"כ הא דמשנה י"ב מה שכתבתי שם בשם רש"י:

בוזקין. פי' הר"ב לשון כתיתה ומסיים רש"י כדאמר ברפ"ב דיומא ממאי דהאי ויפקדם בבזק (שמואל י' יא) מידי דמיבזק הוא ועוד כמראה הבזק (יחזקאל א) מפרש בחגיגה כאור היוצא מן החרסים שצורפים בהם זהב והם נקובים וסדוקים ולהב היוצא בנקב יש בו כמראה ירקרק או אדמדם:

על גבי כבש. והא דתנן ברפ"ב דזבחים שלא יעמוד ברגליו על גבי כלי כו' משום חציצה. מפרש בגמ' דהכא דלא הוי להך בזיקה כי אם בהולכת עצים למערכה דלא הוי עבודה. ומ"ש הר"ב אבל לא במדינה מפני שהוא מתקן לשון הר"ר יהונתן כמתקן חצירו כדי להלך בו והרי הוא כבונה:

מבור הגולה ומבור הגדול. פירש הר"ב כך שמם ושניהם היו בלשכת העזרה. בסוף מדות תנן לשכת הגולה שבו בור וע"ש בפירוש הר"ב ומ"ש עליו בס"ד. וכתב הר"ר יונתן דבור הגדול לא מצינו לו עיקר בעזרה חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור כדתנן ביומא [מ"י פ"ג] ולפי שלא יתכן לשקעו אלא בבור ארוך מאד אפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין. ועי' שם ביומא:

בגלגל. כתב הר"ב אבל בשאר בורות אסור גזירה שמא ימלא לגנתו או לחורבתו. פירוש וחייב משום זורע שכמו שהזורע כוונתו להצמיח הפרי כן כוונת המשקה צמחים ואילנות כדפסק הרמב"ם בפ' ח' מהל' שבת. ומ"ש הר"ב במקום דליכא למגזר. להרמב"ם אפי' בחצר כל שאין שם גינה. ולר"ת דוקא בגלגל קטן כאותן שבבתים. טור א"ח סי' של"ח:

ומבאר הקר. כתב הר"ב על שם שהיה באר מים חיים קורא לו בור הקר. הכי מפרש בגמ' וכולהו בורות הנובעים מים חיים נמי נקראים כך. ולא זהו היתרו משום שהיה קר אלא היתרו מפני הצורך היה כדמפרש ואזיל:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(מז) (על המשנה) כורך. וא"ת הא הויא חציצה מוקי בגמרא דהכא בשמאל דעבודת כהן בימין. וא"נ בימין שלא במקום עבודה ופירש"י כגון על גב האצבע:

(מח) (על הברטנורא) קשה דתיפוק ליה דאין זה צורך עבודה. וז"ל רש"י אסור שאין זה צורך עבודה. ועוד דהו"ל חובל כו' ע"כ. ובהכי ניחא נמי מהאי דפי"ט דשבת:

(מט) (על הברטנורא) פירוש וחייב משום זורע שכמו שהזורע כוונתו להצמיח הפרי כן כוונת המשקה צמחים ואילנות:

(נ) (על הברטנורא) להר"מ אפילו בחצר כל שאין שם גינה. ולר'ת דוקא בגלגל קטן כאותן שבבתים. טא"ח סימן שנ"ח:

(נא) (על הברטנורא) וכולהו בורות הנובעים מים חיים נמי נקראים כך. ולא זהו התירו משום שהיה קר אלא התירו מפני הצורך היה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כהן שלקה וכו':    פ' עשירי דהלכות כלי המקדש סי' ט' ומייתי לה פ' קבלה דף י"ט:

כורך עליו גמי וכו':    גמ' בלישנא בתרא אמר רב יהודה בריה דר' חייא לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן חוצץ ור' יוחנן אמר לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש אינם חוצצות וה"ה דה"מ תנא דמתני' למיתני כהן שלקה באצבעו כורך לו צלצול בין במקדש בין במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור והא דנקט תנא דמתני' גמי מילתא אגב אורחא אתא לאשמועי' דגמי מסי משום לשון חכמים מרפא ואפ"ה שרי במקדש:

אבל לא במדינה:    פרק כ"א דה"ש סי' כ"ה:

בוזקין וכו':    ביד פ' ששי דהלכות תמידין ומוספין סי' ב' ופי' כאן בפי' המשנה בוזקין כמו זורקי' והוא מגזרת כמראה הבזק ר"ל שהוא כמי שזורק דבר בידו פעם אחר פעם שלא יחליק כדי שלא תמעד רגלו בסבת שמנונית הבשר הזב שם כי הבשר היו צוברין אותו על הכבש כאשר יתבאר במקומו וכבש שם המעלה שהיו עולין בה למזבח ע"כ: ובגמ' רמי ליה רב איקא מפשרוניא לרבא תנן בוזקין מלח ע"ג הכבש בשביל שלא יחליקו במקדש אין במדינה לא ורמינהי חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ומרבה בה שאני תבן דלא מבטל ליה וליכא משום אשוויי גומות דמלאכה היא בשבת דהוי כבנין דמידי דחזי למאכל בהמה או לטיט החומר לא מבטל ליה התם אבל מלח משנדרס ברגל לא חזי ומסתמא מבטל ליה ובמדינה אסור: ובגמ' פריך ואי דקא מבטל ליה הא הויא חציצה ומשני בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ששי דהלכות תמידין ומוספין. וקשה לע"ד והא בשאר עבודות כגון כשמעלין האברים למזבח הויא חציצה בין רגלי הכהנים לכבש ודוחק לומר שמסלקין אותו המלח בשעת שאר עבודות:

וממלאין כו':    ירושלמי ר"פ עושין פסין:

בגלגל:    י"מ בגלגל קטן כאותם שבבתים:

בור הגולה:    כך שמו מלשון וגולה על ראשה וכמו גולת הזהב:

בור הגדול:    כך שמו ולא מצינו לו עיקר בעזרא חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור שלא יהיו מימיו נפסלין כי בבור הגולה מאחר שהגלגל נתון עליו היאך יכול הכיור להשתקע בתוכו ע"י מוכני ולא יתכן אלא בבור ארוך מאוד ואפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין אותו ה"ר יהונתן ז"ל:

ומבאר הקר:    מלשון כהקיר בור מימיה והרמב"ם ז"ל נראה דגריס חקר בחי"ת שפירש חקר והקר שוין והכי משמע בגמ' וכדפי' בערוך ערך בייר:

ועל מה שפי' ר"ע ז"ל אף במדינה כתב הר"ס ז"ל לא דק שלא התירו אלא זה בלבד לעולי רגלים עכ"ל ז"ל: ופי' הרמב"ם ז"ל וז"ל. והיו על אלו שני הבורות הנזכרים גלגלים והתירו להם הנביאים בעלותם לרגל לדלות מאותם הבורות באותם הגלגלים ונשארו העם נוהגין לדלות מהן בלבד מפני התרת הנביאים ולא העתיקו הדין לבורות אחרים ע"כ. ונראה שהוא ז"ל היה גורס מבור הגולה בשבת ומבור הגדול ומבאר הקר בי"ט וכן מצאתי מוגה אח"כ וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל ותימה הוא דמן הגמ' מוכח דלא קאי התרת הנביאים רק אבאר הקר וז"ל סוף סוגית הגמרא תנא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה והתירוה נביאים שביניהם להם ולא נביאים שבהן התירוה להם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ע"כ ועיין עוד שם וצ"ל דגם בגמ' היה לו גירסא אחרת דו"ק:

תפארת ישראל

יכין

פט) כהן שלקה באצבעו ואינו ראוי שיעבוד ומכתו נראית.

צ) כורך עליו גמי [באסט], אע"ג שמרפא, לצורך עבודה שרי. וחציצה ליכא, דמיירי שלקה שלא במקום עבודה.

צא) אבל לא במדינה דרפואה שבות, משום שחיקת סממני'.

צב) אם להוציא דם שמהדק הגמי על החבורה.

צג) כאן וכאן אסור דהו"ל אב מלאכה שחובל, ותו דהידק א"צ לעבודה.

צד) בוזקין בזק לשון שבירה הוא [כיומא כ"ב ב'], וה"נ ר"ל כותתין ומפזרין.

צה) מלח על גבי כבש של מזבח (א).

צו) בשביל שלא יחליקו בשעת הליכת כהנים עליו. ומיהו אי מבטל לי' למלח בכבש, הרי מוסיף על הבניין ביהמ"ק, דאסור אף בחול, אלא מיירי כשלא מבטל לי' להמלח בכבש, ואפ"ה לא הוה חציצה בין רגלי כהנים לרצפה, דאין בוזקין המלח רק בשעת הולכת עצים, דלאו עבודה היא. ובמדינה אף דלא מבטל לדבר שפיר אסור לעשות כן בלי שינוי, ואי מבטל לי' בחצרו, אף בשינוי אסור.

צז) וממלאים מבור הגולה ומבור הגדול כך שם ב' בארות שהיה בעזרה.

צח) בגלגל בשבת ובמדינה אסור אם יש סמוך לו גינה, דחיישינן שמא ישקנה, או במצוי שם מקום שריית פשתן חיישינן שמא ישאב לשרותו. וי"א דבדלי א' בגלגל, שרי למלאות לכ"ע [של"ח].

צט) ומבאר הקר כך שם באר א' שהיה במדינ' בדרך לעולי רגלים.

ק) ביום טוב דמדהותר ע"י נביאים, הניחוהו בהיתירו.

בועז

הערה (א): כך נ"ל דבמסקנא הדר בי' הש"ס. ומוקי למתני' בלא מבטל והא דתצי בברייתא דמותר לרדד בתבן. היינו בשנוי וכדרבא. ומתניתין מיירי בלא שינוי. ע"ש ודו"ק. אמנם ק"ל כיון דכל עיקר האיסור במדינה. הוא משום אשויי גומות כמ"ש רש"י בגמ' בד"ה דלא. וכ"כ נמי רמג"א (שי"ג סקי"ז). א"כ הרי הכבש מרוצף באבנים הי'. ובמרוצף אף במדינה ליכא משום אשויי גומו'. כאמימר דשרי זילחא (ר"ל לרבץ העיר) במחוזא. מדהי' רצפה בכל העיר (כשבת דצ"ה א') וכמו כן שרינן לכבד בית מרוצף (כאו"ח של"ז ב'). ואמאי אסרינן הכא במדינה היכא דהוה דומיא דכבש ואי"ל דביזוק מלח גרע. דדמי למדיח. דאסור אף במרוצף. משום שנכנסין המים בין אבן לאבן. ויש חשש אשויי גומות (כתוס' שבת הנ"ל ד"ה שרא). וה"נ המלח שנבזק נכנס בחריצין שבין אבן לאבן ; ליתא דא"כ גם במקדש לתסר. דאף שאינו מתכוון עכ"פ פ"ר הוה. דמ"ש מהדחת עזרה בע"פ דשלא ברצון חכמים עשו (כפסחים דס"ד א') ונ"ל דמזבח שהיה בנוי מתערובת סיד וקוניא ואבנים (כזבחים דנ"ד א'). והרי הכבש בכל דבר דמי בבניינו למזבח (כמדות פ"ג מ"ד) גם נקרא על שם המזבח (כזבחים דס"ב א'). לפיכך גם אופן בניינו הי' מסיד וקוניא כגופו של מזבח. ולהכי לא הוי כרצפה. ומה"ט כל דלא מבטל לי' להדבר שפזר במקום שפזרו. שרי. ורק במדינה משום גזירה דמחזי כבונה לא שרי רק בשינוי:

להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים