רבינו שמשון על עוקצין ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

זיתים שכבשן בטרפיהם טהורין. היינו דאמר ב) רבא בשלהי סדר תעניות האלו (דף כד:) דרב יהודה כי הוה מטי לאשה שכובשת ירק בקדירה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין אמר הויות דרב ושמואל קחזינא הכא כלומר מוקשה היה בהלכה זו דצריכה יגיעה:

שכבשן. דרכן היה לכבוש ירק ביין או בחומץ או בשאר דברים כדאמרינן בפרק אין מעמידין (דף לה:) וכבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ:

בטרפיהן. בעלים שלהם עלה זית (בראשית ח) תרגום טרף זיתא:

טהורין. אם נגע שרץ בעלה לא נטמאו הזיתים דלא חשיב עלה לא יד ולא שומר אע"פ שבמתכוין כבשן בטרפיהן לפי שלא כבשן אלא למראה ולא לאחוז אותן בעליהן אלא כדי שיראו יפים יותר כשהעלין עמהן ונראין כאילו מחדש נתלשו מן האילן מתוך שעליו לחין ואינן יבשין והא דתנן לעיל אם ליקטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו הרי אלו מטמאין אע"ג דהתם לאו לטלטלן בההוא יד קא בעי אלא למראה בעלמא מכל מקום צריך הוא שם ליד כדי לתלותן בו:

כשות של קישות. כשהקישות הן קטנים יש להם כמין שער קטן ושמו כשות:

הנץ שלה. בפי הקישות עומד כמו נץ ארוך:

טהור. דלא חשיב לא יד ולא שומר:

לפני התגר טמא. דניחא ליה לתגר בשער ובנץ דמתוך כך נראית נאה ומוכרה ותימה וכי אין זה למראה וברישא לא פליג ר' יהודה ובתוספ' [פ"א] תניא אמרו לו לר' יהודה לא יד ולא שומר הוא ושמא היינו טעמא דרבי יהודה דמתוך שהקישות רכה ויד הכל ממשמשים בה לקנותה היתה מתקלקלת אם לא מפני שאותה שער שומרה מלכלוך ומכל דבר:

גלעינין. כמו גרעינין:

ולא מצטרפין. עם האוכל להשלים לכביצה דחשיב יד ולא שומר:

של רוטב. של תמרה לחה כי ההוא דתנן בטבול יום פ"ג (מ"ו) תמרים רטובות כל שהוא רוצה למוץ את גלעינתו:

אע"פ יוצא. כלומר אף על פי שיוצא מן האוכל מצטרפת עם האוכל לפי שנאכלת ומוצץ אותה מחמת רטיבותה:

חותם של יבשה פי' בערוך כל הפירות יש להן עוקץ בלא חותם וגרגור של ענבים והתמרים יש להם חותם ובראש חותם עוקץ כדתניא בתוספתא נפל ממנו גרגיר יחידי אם יש לו חותם טהור אין לו חותם טמא וצריך ליישב מאי לפיכך:

גלעינה שמקצתה יוצאה. כגון תמרה רטובה שנאכלת חציה וחציה נשארת עם הגרעין מה שכנגד האוכל חשוב שומר ומצטרף אבל אידך לא:

וכן עצם שיש עליו כזית בשר מצד א' שאינו מקיף את העצם אמר ר"ש רואין אם יש בבשר שיעור שנוכל להקיף ממנו על העצם כטבעת מצטרף ועובי החוט מפרש בתוספתא כחוט של ערב:

כגון הסיאה והאזוב והקורנית. כלו' שגם אלו כך דינם דמה שכנגד האוכל מצטרף ומה שלא כנגד האוכל אין מצטרף:

סיאה. מפרש בפרק מפנין (דף קכח.) צתרי והיינו מה שלועזין פולוייו"ל אזוב אברתא קורנית חשבי שלועזין שריאה:

תניא בתוספתא [רפ"ב] רוטב שנאכל חציו וחציו קיים [ג] כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף ביבשה כנגד האוכל טמא שלא כנגד האוכל טהור דברי ר' מאיר וחכמים אומרים ביבשה הכל טהור ברוטב שנימוח חציו וחציו קיים כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף איזהו כנגד האוכל רבי אומר עד חלל חבילי אזוב והסיאה והקורנית כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף אי זהו כנגד האוכל רבי אומר עד חלל עצם שיש עליו בשר וכן מוח שבראש ושבקולית כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף אי זהו כנגד האוכל אם יש שם חלל עד חלל ואם אין שם חלל אין טמא אלא חיסום העליון בלבד רבי יהודה אומר קולית שיש עליו כזית בשר גורר את כולה לטומאה וחכמים אומרים אף על פי שאין עליה אלא כפול גורר את כולה לטומאה רבי ישמעאל אומר רואין את הבשר שעליה שאם ימתח ויש בו כדי להקיפו בחוט הערב כנגדו מצטרף. העצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבילות אבל נעשין הן ידות לטמא טומאת נבילות. הרוטב שנתנו ע"ג חתיכות להקפותן וכן גריסין שנתנן ע"ג פרוסות הנוגע בין ברוטב בין בחתיכות בין במקפה בין בגריסין כולו חיבור. פי' הרוטב שנתנו ע"ג חתיכות אין זה כרוטב דרישא דהתם בתמרים רטובות והכא ברוטב של בשר כדאמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכ.) מאי רוטב חלא דקריש:

עוד תניא בתוספתא דחולין פ"ק החותם טמא ביבשה וטהור ברוטב גרעינה טמאה ברוטב וטהורה ביבשה נמצאת אומר טהור ביבשה טמא ברוטב טהור ברוטב טמא ביבשה:

שנימוק מקצתו אין מצטרף. דאין חשוב אוכל מה שנימוק:

הפיטמא של רמון בפ' העור והרוטב (דף קיח:) מייתי לה ראש של רמון שממנו מינץ יש בו ג' דברים ושם לכל אחד ואחד העומד באמצע שמו פיטמא ובתוספתא קורא ליה עמוד. וסביבות הפיטמא כמין שערות הכא קרי ליה נץ ובתוספ' קרי ליה שער. סביב מוקף כמין עטרה ושמו מסרק שהוא עשוי וחתוך כמין מסרק והיינו דתניא בתוספ' [עוקצין ספ"א] ר"א אומר הנוגע בעמוד טמא בשער ובמסרק טהור:

כל הקליפין. כגון קליפי אגוזים ורמונים וקליפי ביצים חשיבי שומר לאוכל ומיהו קליפת אגוזים העליונה שיש להן בשעת לקיטתה ההוא לא חשיבא דאין שומר ע"ג שומר ומטעם זה פירש בקונטרס פרק העור והרוטב (שם) דהנץ של רמון אין מצטרף משום דאין שומר על גבי שומר:

קדורה. נקובה מלשון מקדרין בהרים דעירובין (דף נח.):

המחתך לבשל. כגון מחתך דילועים או בצלים או בשר כדי לבשל בקדירה:

שלא מירק. שלא גמר החתיכה מלשון המתחיל במצוה אומרים לו מרוק ג) ומירק אחר שחיטה על ידו פ' אמר להם הממונה (דף לא:):

אינו חיבור. אע"פ שהחתיכות עדיין מעורות במקצת:

לכבוש. שכובשין ביין ובחומץ כדי להתקיים:

ולשלוק. שליקה טפי מבישול ובהני ניחא ליה בחיבורן:

התחיל למרק. שהיו ג' או ד' חתיכות מעורות והתחיל להפריד לגמרי אחת מהן גלי אדעתיה בהני דתו לא ניחא ליה בחיבורן ואפילו המעורות שבהן אינן חיבור אי נמי אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חיבור דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חיבור.

תני"א בתוספתא (שם פ"ב) המחתך לבשל כיון שקרצו *בין חיבור לכבוש ולשלוק ולהניח על השלחן חיבור עד שיתחיל לפרק התחיל לפרק זה שהתחיל בו אינו חיבור והשאר חיבור.

עוד תניא בתוספתא (שם) מלפפון שחתכו ונתנו על השלחן חיבור עד שיתחיל לפרק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חיבור והשאר אינו חיבור פיקה התחתונה חיבור היא לעצמה ואינה חיבור לחתיכות היו שנים או שלשה והתחיל באחת מהן זה שהתחיל בו איט חיבור והשאר חיבור בן עזאי אומר טהרו שלשתם וחכמים אומרים אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וחציו אני אוכל בין הערבים זה שהתחיל בו אינו חיבור והשאר חיבור:

שאמנן. מלשון (איכה ד) האמונים עלי תולע כלומר שמגודלים ומחוברים זה עם זה ומתכסה זה מזה כתולע המכוסה:

והבצלים שחמרן. מלשון (שמות ח) ויצברו אותם חמרים חמרים שמקובצים ומחוברין יחד שדרך האגוזים ליגדל ג' או ד' בעוקץ אחד ואינו מפרידן בשעת לקיטה וכן הבצלים ומיקרי באגוזים לשון אמון ובבצלים לשון חמרן ואית דגרסי באגוזים חמרן ובבצלים עמרן לשון קבצן כעמיר גורנה:

לפרק באגוזים. להפרישן זו מזו אי נמי לפי שיש באגוזים שתי קליפות זו על גב זו ומפרקין מהן קליפה החיצונה:

ולפקל בבצלים. כמו לקלף שמסיר מעליהן הקליפה כדתנן בפ"ק דמעשרות הבצלים משיפקל ואם אינו מפקל משיעמיד ערימה:

האגוזים והשקדים. השתא מיירי במפצע באגוזים שהקליפה של אגוז ושל שקדים הויא שומר ואע"פ שפצען הויא חיבור:

עד שירסס. שישתברו האגוזים והשקדים מלשון (עמוס ו) והכה את הבית הגדול רסיסים ותוספתא פליגא דקתני האגוזים והשקדים אע"פ שריסס חיבור עד שיתחיל לפרק:

תניא בתוספתא [שם] התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים אע"פ שיש לפניו מאה כור התחיל בא' מהם אין חיבור היו שנים או שלש והתחיל בא' מהן זה שהתחיל בו אינו חיבור והשאר חיבור בן עזאי אומר טהרו שלשתן. פי' היו שנים או שלשה צבורין אגוזים או בצלים:

עוד תניא בתוספתא [שם] התמרים והגרוגרות ששלקן ונעשו אם הרי אלו חבור רבי אומר אם ללותתן חיבור ואם להוציא את מימיהן אין חיבור:

ביצה. מגולגלת. צלוייה כלומר קליפתה חיבור:

שיגוס. מלשון מגיסה בקדירה דמכשירין פ"ה [מי"א]:

שירסס שישבר קליפתה כדי להסירה [א] ובתוספ' פליגא:

עצם שיש בו מוח חיבור. העצם למוח:

עד שירסס. העצם:

הרימון שפרדו. שחתך הרימון לשנים ועדיין הגרגרים מחוברין בקליפה הויא קליפה חיבור:

עד שיקיש בקנה. לנענע הגרגרים שבו:

שלל של כובסים. דרכן לשלול הבגדים זה עם זה הקטן עם הגדול שלא יאבד:

והבגד שהוא תפור בכלאים. ב' חתיכות של בגד צמר שתפרן בחוטי פשתן דודאי סופן ליקרע ולהפרד זה מזה משום איסור כלאים וכן שלל של כובסים סופו להפרד אפילו הכי חיבור לטומאה דאם נטמא זה נטמא זה:

עד שיתחיל להתיר. שמעשה מוציא מיד מעשה ואפילו שלא בשעת מלאכה הוי שלל של כובסים חיבור כדאמרי' בפרק במה טומנין (דף מח:) דניחא ליה דאי מטנפי הדר מחוור להו:

תניא בתוספתא [שם] [ב] ביצה שלוקה ביצה טורמיטא אע"פ שרסס חיבור עד שיתחיל לקלף ביצה [ג] שנתבשלה בקליפתה כולה חיבור צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תיישים אע"פ שפיספסן באור חיבור עד שיתחיל לתלוש. כנפי חגבים וקשקשי דגים אע"פ שהעביר סכין עליהם חיבור עד שיתחיל לקלף. טורמיטא מפרש בפרק הנודר מן המבושל (דף נ:). שפיספסן מפריד את השיער מלשון (נזיר דף מב.) נזיר חופף ומפספס:

ירוקים חזו לאכילה אבל כשמלבינים מתקלקלין ותו לא חזו בר משל כרוב לרבי אלעזר בר רבי צדוק דאכתי חזו ושל חזרת אע"ג דלא חזו מצטרפין משום שומר:

בני בצלים. לעמוד אמצעי קורא בן בצל:

אם יש בהן ריר. שעדיין מלא מריר הבצל ואין בו חלל:

משתערין לכמות שהן. ואין לנו למעכן ואם יש בהן חלול ממעך את חללו ואח"כ משערין לכביצה:

ספוגנית. שעשויה כמין ספוג ואינה דרוסה יפה ולא בעוטה מלשון הסופגנין והדובשנין דפרק כל שעה (דף לז.):

משתערת בכמות שהיא. בלא מיעוך:

בשר העגל שנתפח. אורחא דמילתא הוא דשל עגל נתפח ושל זקנה מתמעט:

בכמות שהן. פלוגתא היא בפרק כל המנחות באות מצה (דף נד.) אי משערינן כמות שהן עכשיו או לכמות שהיו מעיקרא:

תניא בתוספתא [שם] האגוז והשקד והתמרה המתקשקשין משתערין לכמות שהן. פי' מתקשקשין מתוך שנתייבש האוכל ונתמעט ומתחילתו כשהיה מלא לא היה מתקשקש ופלוגתא דמנחות שייכא הכא כמו במתני':

שנטעה בעציץ. שאינו נקוב והוכשר שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר כדאיתא בשילהי המצניע (דף צה:) והגדילה ויצאת חוץ לעציץ נחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה:

מה טיבה ליטהר. דכיון שכשקיבלה טומאה היתה כתלושה הלכך מה שבתוך העציץ טמא ומה שהוסיף אחרי כן שיצא חוץ לעציץ טהור:

תניא בתוספ' [ספ"ב] היה משקה בעציץ שאינו נקוב נפלו משקין על גבי קישות ונטמאת הגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה:

שהשרשים יכולין לצאת. אע"פ שאינן נקובים מצמיחים ויוצא השורש עצמו ונוקב את הגלל והאדמה של אותו כלי ומכאן משמע דכלי גללים היינו של צפיעי בקר ולא כדברי האומר של אבן גלל דאותן אין השורש יכול לנוקבן אא"כ נקובים דלהכי לא נקט הכא כלי אבנים וכל שכן אבן גלל שקשים יותר:

עציץ נקוב אינו מכשיר. ואפילו לר"ש דמשוי נקוב כשאינו נקוב בסוף המצניע (שם) בהכשר זרעים מודה כדאמרי' התם:

בשרש קטן. בסוף המצניע (שם) אמרי' אמר רבא חמש מדות בכלי חרס:

כטבלא שאין לה ליזבז. שאינה מכשרת את הזרעים אין המים מכשירין אא"כ נתמלאו בכלי כדדריש בת"כ מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ודרשינן בפ"ק דפסחים (דף טז.) יטמא הכשר ותניא בת"כ יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהיו מכשירין ת"ל בכלי יטמא שמלאן בכלים ואפילו מלאן בכלי וחשב שירדו לבורות שיחין ומערות ממעט התם מדכתיב אשר ישתה שמלאן לשתיה ומרבה מלאן לגבל טיט ולהדיח בהן עצים ואבנים והשתא מתני' דעציץ נקוב שאינו מכשיר זרעים היינו בין זרעים שבתוכו דלא מקבלי הכשר משום דחשיבי כמחוברין בין מים שבתוכו דאין מכשירין פירות תלושין דחשיבי המים כמאן דמסקו אארעא אבל מים שבעציץ שאינו נקוב כמים שבשאר כלים דמו ואם מלאהו עפר עד שפתו אע"פ שאינו נקוב נתבטל מתורת כלי לענין המים ולא מכשרי המים שבתוכו כלל כטבלא שאין לה ליזבז דמים שבה אין מכשירין זרעים משום דאין לה תוך ולא חשיבי כנתמלאו בכלי ואפילו טבלא שיש לה ליזבז אם הטה על צדה אין מים שבה מכשירין כדתניא בתוספתא (שם) והיינו טעמא דלא חשיבי כמילוי בכלי מאחר דלא מנחי דרך קבלתו מיהו א"א לקיים פירוש זה כלל דהא מרעיד אילן ונוער אגודה ומוחק כרישא ושקין שנופלין למים ומעלה פירותיו לגג ועוד טובא דתנן במסכת מכשירין (פ"ג) דמכשרי אע"פ שלא היו בכלי דלא נקט בת"כ כלי דוקא אלא שיתלשו וי"ל דמילא עפר לאו משום ביטול כלי וטעמא דטבלא שאין לה ליזבז בשיש עפר ע"ג זרעים שלא ינקי מארעא הואיל ורואה האויר מארבע רוחותיה כדאשכחן בשילהי המוציא בשבת (דף פא:) דצרור שעלו בו עשבים התולש ממנו בשבת חייב חטאת הלכך חשיב כעציץ נקוב והוה ליה כמחובר בין לענין זרעים בין לענין מים שבו שאם נפלו פירות בתוכו כנפלו במים שבארץ ועד שיעלו מן המים לא מתכשרו מידי דהוה אצנון שבמערה בפ"ד [מ"ו] דמס' מכשירין ועציץ שאינו נקוב שמילאהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה ליזבז לענין זה דאם אח"כ הוסיף עפר על גביו הרי הוא כעפר שעל טבלא חלקה דהוי כמחובר לפי שרואה אויר מארבע רוחות והטה על צדה דתניא בתוספתא ארישא קאי דתנא גבי עציץ דאם הנקב מן הצד מכשיר וגבי טבלא שיש לה ליזבז בנקובה מן הצד אם הטה על צדה נמצא דקאי נקב מלמטה ואינה מכשרה והא דלא נקט עציץ שהטה על צדה דאיירי ביה שמא משום דלאו אורחיה להטותו א"נ אגב אורחיה אשמעינן שיש חילוק בין טבלא שיש לה ליזבז לשאין לה:

תני"א בתוספת"א [פ"ב] עציץ נקוב שנתנו על גבי שתי יתידות אפילו גבוה מן הארץ אמה אינו מכשיר את הזרעים בד"א מלמטה אבל מן הצד הרי זה מכשיר את הזרעים אם יש על גבי הנקב עפר כל שהוא אינו מכשיר את הזרעים טבלא שיש לה ליזבז והטה על צדה אינה מכשרת הזרעים. פי' עפר כל שהוא לא חשיב בכך כאילו אינו נקוב: