מלאכת שלמה על עבודה זרה ב

<< · מלאכת שלמה · על עבודה זרה · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

אין מעמידין בהמה וכו':    לשון רעז"ל עד ופעמים שאינו מוצאה ורובע את הבהמה. אמר המלקט ואפילו מוצאה נמי דחביבה עליהם בהמתם של ישראל יותר מנשותיהם וכתבתיו כבר לעיל פ"ק סימן ו'. והכא ג"כ ודאי בכל עו"ג מיירי אפילו שאינם עובדי ע"ז. ומה מאד נפלאתי ותמהתי על שמצאתי כתוב בטור יו"ד ריש סימן קנ"ג אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי ע"ז דמה שייך בזה עובדי ע"ז הא אפילו שאינם עע"ז לענין זה הכל שוין וכן כתב ג"כ ברא"ש סי' קנ"ד עובדת גילולים לא תילד לישראלית בינה לבינה מפני שחשודה על שפיכות דמים ע"כ. והא דתנן דחשודים על הרביעה היינו דוקא בבהמה דישראל כדכתבינן בפירקין דלעיל אבל שלהן אין לחוש לרביעה לא לזכר ולא לנקיבה דעו"ג חס על בהמתו שלא תעקר וזכר נמי שלא יוכחש בשרו הלכך לוקח מהם בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע ור' פדת אוקי למתניתין דחייש ארביעה כר' אליעזר דאמר בריש שני דמסכת פרה דפרת חטאת אינה נלקחת מן העו"ג וברייתא דלוקחין מהם בהמה לקרבן כרבנן דמכשירין גבי פרה:

מפני שהן חשודין על הרביעה:    הגי' הררי"א ז"ל על הבהמה. וכתב הר"ן ז"ל ומסתברא דה"מ דאין מעמידין בהמה וכו' במקומות שהעו"ג חשודין על הרביעה א"נ בסתם עו"ג אבל כגון נכרים שבמקומות הללו שאינם חשודין בה ואדרבה מכין ועונשין עליה מותר ע"כ:

ולא תתייחד אשה עמהם:    משום ערוה אבל משום שפיכות דמים ליכא למיחש דאשה כלי זיינה עליה דודאי לא יהרגנה כיון שבא עליה. ואיתא בתוספות פ' שני דכתובות דף כ"ו ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף פ'.) ובגמרא בעי רבינא למימר דדוקא לכתחילה לא תתייחד אבל בדיעבד אם נתייחדה לא מיתסרא מספק על בעלה ודייק לה מדהכא קתני לא תתייחד אשה עמהם ואילו בפ' שני דכתובות תנן האשה שנחבשה בידי עו"ג ע"י ממון מותרת לבעלה אלא לאו ש"מ שאני לן בין לכתחילה בין לדיעבד ודחי לה ממאי דילמא לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא והכא היינו טעמא דשריא לבעלה דמתיירא עו"ג משום הפסד ממונו דסבר אי בעילנא לה תו לא פרע לי בעלה מידי תדע דמשום הפסד ממון הוא דשריא דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה אלמא היכא דלא מירתת להפסד ממונו חיישינן שמא נבעלה לאחד מהם ברצון אי אשת ישראל היא או אפילו באונס אי אשת כהן היא ותו לא מידי פירוש דודאי הפסד ממון שאני אבל יחיד בעלמא אימא דאסור אף בדיעבד. וביד פכ"ב דהלכות איסורי ביאה סימן ד' ה' ז':

ולא יתייחד אדם עמהם וכו':    ביד פי"ב דהלכות רוצח ושמירת נפש סימן ז'. ובטור יו"ד סי' קנ"ג וסי' קנ"ד ובא"ה סימן כ"ד:

בת ישראל וכו':    ביד פ' ט' דהלכות עכומ"ז סו' י"ד:

בת ישראל לא תניק בנה של נכרית:    בירושלמי מפרש מפני שנותנת לו חיים א"ר יוסי הדא אמרה שאסור ללמדם אומנות כהדא תרתין אומנין בגירו זאגייא וקובטריא זאגייא לא אלפין וקמון קובטריא אלפון ואתעקרון עכ"ל ז"ל. ומדקאמר מפרשינן בברייתא בגמרא מפני שמיילדת בן לע"ז שמעינן מינה דלא גרסינן לה במתני' וכן בירושלמי בהרי"ף ובהרא"ש ז"ל נמי ליתיה. ואיתיה להאי בבא בירושלמי פרק ארבעה וחמשה. ואסיקנא בגמרא דבשכר מותר משום איבה ושמעינן מינה דכ"ש לרופא שהוא מרפא לכל שהוא מותר לרפאות לעו"ג כדי שתתעבר דאם אינו מרפא אתהן הוי להו איבה טפי ואני ראיתי את הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל שנתעסק במלאכה זו אצל הנכרית בשכר עכ"ל תשובת הרשב"א ז"ל סימן ק"כ:

ברשותה:    בילמדנו ריש פרשת ואלה שמות מאי ברשותה אוכלת מתחת ידה ומניקתו ע"כ. בסוף פי' רעז"ל אבל בינה לבינה לא שחשודות על שפיכות דמים שמא תהרגנו. אמר המלקט ור"מ פליג עלייהו דרבנן דאפילו אחרים עומדים אסור דזימנין שמנחת ידו על מוח של תינוק והורגתו ולא מינכר:

אבל עו"ג מניקה בנה של ישראלית:    חכמים בברייתא סברי דדוקא בזמן שאחרים עומדים על גבה ור"מ סבר אפילו אחרים עומדין על גבה נמי לא דזימנין דשייפא ליה סמא דמותא לדד מאבראי וקטלה ליה והעלה הר"ן ז"ל דמתניתין דשריא לעו"ג להניק בנה של ישראלית מיירי במקום סכנה ומש"ה שרי דכן משמע בירושלמי דגרסי' התם אבל עו"נ מניקה בנה של ישראלית דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך. תני יונק תינוק מן העו"ג ומן בהמה טמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום יונק שקץ ולא משום טומאה אלא מתניתין דהכא דומיא דההיא דבהמה טמאה היא דמקמינן לה התם משום סכנה כלומר דליכא מניקה ישראלית ולא בעי אומדנא דסתם תינוק הוא מסוכן אצל חלב דהא אמתניתין דהכא מייתו לה. אבל הרשב"א ז"ל [כתב] דמדינא חלב העו"ג מותר דכיון דאסיקנא בפ' אע"פ דחלב מהלכי שתים מותר מנא תיתי שיהא יותר אסור חלב עו"ג מחלב של ישראלית אלא לפי שממדת חסידות הוא שלא להניק מחלב עו"ג שלפי שטבען של ישראל רחמנים וביישנים אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן מש"ה עריבו לה עו"ג בהדי בהמה טמאה אבל לא שיהא דינם שוה שבהמה טמאה אסור מן הדין ועו"ג אינה אלא ממדת חסידות וה"נ מוכח במדרש ואלה שמות רבה דאמרינן וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה ליינק מחלב עו"ג לא כן תנינא אבל עו"ג מניקה בנה של ישראלית ברשותה אלא למה אמרה כן לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן ולמה פסלם אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמו יינק דבר טמא והיינו דכתיב את מי יורה דעה וכו' עכ"ל ז"ל בקיצור. ואני המלקט מצאתי בתשובות הרשב"א ז"ל סימן קכ"א וז"ל שאלת עוד הא דתנן במתניתין עו"ג מניקה בנה של ישראלית ברשותה וקתני בברייתא עו"ג מניקה בנה של ישראלית בזמן שאחרים עומדין על גבה אבל לא בינו לבינה אנן כמאן נקטינן אי כמתניתין דשריא ברשות של ישראל או כברייתא דבעו אחרים עומדים על גבה. תשובה דא ודא אחת היא דכל שברשותה של ישראלית אחרים עומדין על גבה קרינן ליה וכדתנן בעיר שכולה עו"ג אסור עד שיהא יושב ומשמר אע"פ שיוצא ונכנס מותר אלמא נכנס ויוצא כיושב ומשמר על גביו קא דמי מאי אמרת שאני הכא דתינוק מונח בידה ואפשר דמזקא ליה ביני ביני לא היא דההיא סברא דאביי היא התם בריש פ' הכל שוחטין ופליג אדרבא בההיא כדאמרינן התם אביי לא אמר כרבא התם לא נגע הכא נגע ואנן קיימא לן כרבא דאלמא אף במה שבידו כל שנכנס כיושב ומשמר על גביו דמי ותדע לך דאם איתא דברייתא פליגא אמתניתין לא הוה שתיק גמרא מלאקשויי ולימא והתניא וחכמים אומרים עו"ג מניקה בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה אלא ודאי מדלא אקשינן עלה דההיא כדמקשינן אמילדת מדתניא בברייתא מילדת יהודית את הארמית בשכר ש"מ דבהא מתניתין וברייתא כי הדדי נינהי ע"כ:

משנה ב

רפוי ממון:    בהמתו רפוי נפשות גופו אבל אין לפרש רפוי ממון בשכר כלומר ומש"ה שרי דחייש לפסידא דאגריה ולא קטיל ליה ורפוי נפשות בחנם כלומר דמנפשו ומעצמו הוא עושה כמו אם יש את נפשכם כדעתכם דאי הכי ניתני מתרפאין מהם בשכר אבל לא בחנם גם אין לפרש רפוי ממון דבר שאין בו סכנה אלא שיכול לקלקלו שתכאב לו יותר ויוציא ממון לרפואה ורפוי נפשות דבר שיש בו סכנה דהא אמר רב יהודה אמר רב אפילו אי כייבא לי ריבדא דכוסילתא שהקיז לי אומן ישראל לא אמינא לעו"ג לאסויי לי דאסור לאדם למסור גופו ביד עו"ג אלא ודאי רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו ואפילו אין סכנה בדבר והיינו דאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו ועיין בהר"ן ז"ל בדף שנ"ז ע"א שיישב דברי הרי"ף ז"ל במה שהקשה עליו הר"ר זרחיה הלוי ז"ל והעלה שרב אלפס ז"ל דוחה מהלכה מילתיה דרב יהודה ע"ש:

אבל לא בינו לבינו:    ביד פי"ב דהלכות רוצח ושמירת נפש סימן ט' י' י"א. ובטור י"ד בסימן קנ"ה ובסימן קנ"ו:

משנה ג

אלו דברים של עו"ג:    פירש עע"ז וביד פי"ג דהלכות מאכלות אסורות סימן י"א. ואיתה בירושלמי פ' שלישי דערלה:

יין של עו"ג אסור בהנאה:    דכתיב חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם אתקש לזבח וזבח אתקש למת דכתיב זבחי מתים ומת גופיה אתיא שם שם מעגלה ערופה דאסורה בהנאה דכפרה כתיב בה כקדשים וכתיב במת ותמת שם מרים ולהלן כתיב וערפו שם את העגלה בנחל מה להלן איסור הנאה אף כאן איסור הנאה והכא לא מוקי לה כר' יהודה בן בתירא כדמוקי לסיפא דבשר היוצא. וכתבו תוספות ז"ל הטעם כאן וגם בפ"ק דחולין דף י"ג דנראה לפרש דלענין איסור הנאה לא פליגי דודאי מקיש רחמנא למת לענין איסור הנאה דהא כתיב אכילה בקרא ויאכלו זבחי מתים ובטומאה הוא דפליגי דר' יהודה בן בתירא מקיש לגמרי למת אפי' לענין טומאה וכן משמע דר' יהודה בן בתירא לא נקט אלא טומאה וגבי בשר היוצא דמוקי לה כר' יהודה בן בתירא משום דקתני מפני שהוא כזבחי מתים דלא הוה צריך למיתני כיון דתנא אסור אלא מיתור לשון משמע דמטמא באהל המת ע"כ. ביד פי"א דהלכות מאכלות אסורות סי' י"ג ובפ' ששי דהלכות שאר אבות הטומאות סי' ז':

והחומץ:    ביד שם בהלכות מאכלות אסורות סי' י"ג. ובטור י"ד סי' קכ"ג. ובגמ' פריך פשיטא משום דאחמיץ פקע לי' איסוריה ומשני רב אשי דהא אתא לאשמועינן חומץ של ישראל שהפקידו אצל עו"ג אינו צריך אלא חותם אחד דהואיל ואשמועינן מתניתין דלא מנסכי חומץ משום איחלופי לצרכו ברע ממנו נמי ליכא למיחש כיון דאיכא חוחם ולא טרח ומזייף וכן הדין נמי ביין מבושל מפני שאין מנסכין אותו:

וחרס אדרייני:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל אדרייני באלף. בירושלמי דמסכת ערלה פ"ג ר' זעירא בשם ר' ירמיה כר"מ היא דתניא חרס אדרייני אסור ואיסורו איסור הנאה דברי ר"מ וחכמים אומרים אין איסורו איסור הנאה במה אנן קיימין אם בשנתנו בתבשיל ד"ה אסור אם בשמכרו חוץ מדמי יין נסך שבו ד"ה מותר אלא כאן אנן קיימין בשנתנו ע"ג תבשיל לכסות בו את הקדירה ורוצה בקיומו לדבר אחר ופליגי רבנן שרו ור"מ אוסר ע"כ. ובעיא היא בגמרא ופלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן חד אוסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר:

ועורות לבובים רשבג"א וכו':    ביד הלכות עכומ"ז פ' ז' סימן ג'. ועיין במה שכתבתי לקמן פ' בתרא סי' ט'. ומפרש בגמרא דאם יש עליו קורט דם בידוע שמחיים נקרע ואסור ואם אין עליו קורט דם מותר ואם מלחו אפילו אין עליו קורט דם אסור דאימור המלח העבירתו:

בשר הנכנס לע"ז מותר:    פירש רש"י ז"ל שהעו"ג רוצה להכניסו מותר בהנאה דנזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבו אותו ע"כ אבל ביד שם בפ"ז סימן ט"ו הלשון כך בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם לע"ז לא נאסרו בהנאה אע"פ שהכניסום לבית ע"ז עד שיקריבום לפניה הקריבום לפניה נעשו תקרובת אע"פ שחזר והוציאום הרי אלו אסורין לעולם ע"כ ואפשר שקרובין דבריו לדברי רש"י ז"ל. ובטור י"ד סימן קל"ט. ומתניתין דמחיר בשר העו"ג בהנאה דלא כר' אליעזר דאמר בפ' שני דחולין סתם שחיטת עו"ג חישב בה לע"ז ונאסרה דשחיטתה נמי ס"ל דהיא תקרובתה:

והיוצא אסור:    מפני שהוא כזבחי מתים ואי אפשר דליכא תקרובת ור' יהודה בן בתירא היא דיליף מויאכלו דמה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל ומינה דמה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ז אסורה בהנאה. ועיין עוד בתוספות שכתבו בשם ר"י ז"ל דלענין איסור אכילה והנאה אפילו רבנן מודו דכל תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאתקש למת כי פליגי לענין טומאה והכא דייק שפיר דר' יהודה בן בתירא היא דכיון דתנא והיוצא אסור למה לי למיהדר ולמיתני מפני שהוא כזבחי מתים אלא לומר דאסור ומטמא ע"כ בקיצור:

ההולכים בתרפות:    ירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן תוריבם מוליכין ע"ז גדולה אצל ע"ז קטנה אית תנא תני תרפות מאן דתני תרפות תרפים מאן דתני תרבות תוריבם ע"כ:

והבאים מותרים:    דמאי דהוה הוה ובישראל אמרינן בגמרא דאם הוא מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור ושאר ישראל הוי איפכא דעו"ג דבהליכה מותר דילמא הדר ביה ולא אזיל בחזרה אסור דאביק ביה וחייש דילמא הדר אזיל. עוד מפרש ר"ל דהבאים מותרים דמתניתין דוקא שבאין כל אחד לבדו אבל אם באים יחד חבורה אסורין דאימא דעתו לחזור:

אסור לשאת ולתת עמהם:    דאזלי ומודו לע"ז ועוד דזבני מידי דצריך לתקרובת ע"ז כך הגיה לשון רעז"ל החכם הר"ר סולימאן ז"ל. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל מלשאת ומלתת עמהם וכו'. ביד פ"ט דהלכות עכומ"ז סי' ט"ו. ובטור יורה דעה סימן קמ"ח:

משנה ד

נודות העו"ג:    פירוש עע"ז כדלעיל. ביד בפי"א דהלכות מאכלות אסורות סימן י"ד ט"ו. ובטור י"ד סי' קל"ו. בפי' רעז"ל נראה שצריך למחוק וי"ו דגרעינים:

ויין של ישראל כנוס:    פי' רש"י ז"ל לקיום ע"כ וכתב עליו הר"ן ז"ל לא ידעתי למה כתב כך אפשר דס"ל אפי' לר"מ אין יין שבתוכן אסור בהנאה אא"כ הכניסו לתוכן לקיום ומלשון כנוס דייק לה ע"כ. עוד כתב הר"ן ז"ל אסורין ואיסורן איסור הנאה אסורין הנודות לעניין שאיסור הבא מחמתן הוא אסור בהנאה כלומר שהיין שבתוכן נאסר בחמתן בהנאה ומיהו אפי' ר"מ מודה דנודות גופייהו שרי בהנאה דלא מיתסר בהנאה אלא חרס הדרייני דאיידי דבליע טפי חשבינן ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל בנודות ובקנקנים לא וכמו שכתבתי למעלה וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה שאין איסור בלוע שבהם אוסר יין שלנו בהנאה ודיו ליאסר בשבילם:

החרצנים והזגים:    פסולת של ענבים וגרעינים שבתוכם לחים ויבשים מפרשינן בגמרא דלחים כל י"ב חדש ואסורין אפילו בהנאה ויבשים לאחר י"ב חדש ומותרין אפילו באכילה (הגה"ה ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן מ"ה). והרי"ף ז"ל כתב פירוש אחר בשם הירושלמי דזימנין דאפילו לחים מותרין באכילה ואפילו לאלתר כגון ששלה אותם העו"ג מתוך הגת שלו עד שלא דרך ולא נמשך היין כיון דקיימא לן שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור:

ואיסורו איסור הנאה:    שמא עירב בו יין:

וגבינת בית:    אונייקי ומפרשינן בגמרא דמש"ה מיתסרא בהנאה לפי שרוב עגלים של אותה העיר נשחטים לע"ז ומיתסרי בהנאה ומעמידין בקיבתן:

וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה:    מפרשינן בגמרא טעמייהו משום דחמרא דיהבי ביה לאו למתוקי טעמא הוא אלא לעבורי זוהמא ומש"ה מסתייא למיתסר בשתייה. ובגבינת בית אונייקי היינו טעמא משום דאותן רוב עגלים הנשחטין לע"ז מיעוטא הוי לגבי שאר בהמות ומיעוטא דעגלים גופייהו לא משחטי לע"ז ומיהו באכילה אסירא שהרי גזרו על כל גבינה של עו"ג כדאיתא לקמן ר"מ דאסר לה אפילו בהנאה לטעמיה דחייש למיעוטא עכ"ל ז"ל:

החרצנים וכו':    תוס' ר"פ לולב הגזול:

המורייס:    ביד שם פי"ז סימן כ"ו. ובגמרא ת"ר מורייס אומן מותר ודוקא בפעם ראשון ושני דכיון דנפיש שומנייהו לא צריך למירמי בהו חמרא ואדרבא אי רמי מקלקל ליה חמרא מכאן ואילך רמו בהו חמרא פירוש פעם ראשון ושני פירש רש"י ז"ל שכן דרכם נותנים מים ומלח על שומן הדגים ומוצצות שומנו וכשכלות חוזר ונותן אחרים. וכתבו תוס' ז"ל דהא דפליגי ר"מ ורבנן במורייס במתניתין לענין איסור הנאה היינו משל בעלי בתים א"נ מיירי אחר פעם ראשון ושני דקליש שומניה ורמו ביה חמרא ע"כ:

ואיסורן איסור הנאה:    כצ"ל: וכל מלות הנאה דבמתני' ובכולי' פרקין ובכולהו דוכתי הגיהן הר"ר יהוסף ז"ל הנייה בשני יודין וגם ראיתי שהגיה המורייס והגבינה והנייקי של עו"ג וכתב כן מצאתי ע"כ:

משנה ה

שאל ר' ישמעאל וכו':    ביד פ"ג דהלכות מאכלות אסורות סי' י"ב י"ג. ובטור י"ד כולה מתניתין עד סוף פירקא בסי' קי"ב עד סוף סימן קט"ו:

אמר לו מפני מה:    מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות א"ל. עוד הגיה גבינת העו"ג בלא וי"ו וכתב כן מצאתי בכל הספרים וכן נכון ופירוש הגיבון שמגבנים העו"ג כלומר שמעמידין אותו ועושין את החלב לחתיכה אחת ועל שם שהיא נקפית נקראת ג"כ גבינה כלומר חלב קפויה ע"כ. עוד כתב ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין וזה אינו מדברי ר' ישמעאל ולא מדברי ר' יהושע אלא סתם משנה אמרה זה כי אע"פ שאמר ר' ישמעאל שורפה וכו' אינו כן כי לא הודו לו אלא אמרו לא נהנין בה וכו' אך מ"מ קשיא הרי אין מועלין ומשני מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז ע"כ:

ולא הודו לו:    להם הוי לי' למיתני אלא שכן הוא בכל הספרים גם בפירש"י ז"ל:

מפני וכו':    ועיין במ"ש בחולין פ' כל הבשר סי' ה' ובמה שכתבתי במתני' דבסמוך:

השיאו וכו':    ובערוך הביאו בערך סא ופירש הסיאו כמו הסיעו כלומר העתיקו וכתבתיו בפ"ח דעירובין סי' ה'. ובגמ' פריך אמאי השיאו לדבר אחר וליהדר ליה משום דליתיה לאיסורא בעיניה דהא מורייס לרבנן דלא אסרוהו בהנאה משום דליתיה לאיסור' בעיניה הוא ומשני הכא כיון שמעמיד חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניהי ובעי תו בגמ' מאי שנא האי קרא דשייליה ומשני מרישא דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו א"ל ישמעאל אחי חשוק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב ולהקשות בדבר זה. (הגה"ה בתשובות הרשב"א ז"ל סי' מ"ג מתחלה היה מעלים ר' יהושע מר' ישמעאל עיקר הענין והיה סבור להעמידו בדבר כאילו מן הדין אסרוהו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה או בקיבת עגלי ע"ז וכל זה לכסות העיקר משום דגזרה חדשה היתה וכשראה שלא היה יכול לו השיאו לדבר אחר וא"ל כי דברי דודים הם וחביבין הן יותר מיינה של תורה ואל ידקדק בהן או שישק נשיקות פיו שלא יבהל להשיב ולהקשות כי גזרה חדשה היא וכדעולא. אחר כן שאלו בגמרא ומפני מה חדשו וגזרו אותה גזרה חדשה והשיבו משום ניקור חזרנו ושאלנו טעם לעיקר מה שאמר עולא דגזרה חדשה אין מפקפקין בה כלומר שאין מפרשין טעמה ומה הפסד יש בדבר אילו גילה לו ולומר משום ניקור והשיב כדמפרש עולא בעצמו דילמא איכא איניש דלא סבירא ליה ע"כ):

כי טוכים דוֹדֶיךָ או כי טובים דוֹדַיִךְ:    לשון נקבה והכי קאמרה כנסת ישראל ישקני הקב"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובם דוֹדָיִךְ מיין רש"י ז"ל. וכן מצינו ג"כ שהשיאו השאה זו על שאלה ששאלו בענין מדף וכך השיבו בתוספתא דפרה פ"ט והביאה הר"ר שמשון ז"ל בר"פ עשירי דמסכת פרה וכתב שם הר"ר שמשון ז"ל דשמא בפעם אחת שאלו לר' ישמעאל דאי שני מעשים הוו כיון דהשיב לו בפעם ראשונה דחברו מוכיח עליו לא היה טועה בפעם שנייה ע"כ. ירושלמי אם להפליגו נתכוון היה לו להפליגו בדברים אחרים בחמשה מקראות שבתורה שסימנם ממשאו מחר משוקדים שאת ארור וקם א"ר אילא דברים שמשיקים עליהם את הפה שנאמר ישקני מנשיקות פיהו ר"ש ב"ר חלפתא ור' חגי בשם ר' שמואל ב"ר נחמני כבשים ללבושך כבשים כתיב הא כיצד בשעה שתלמידיך קטנים כבוש לפניהם דברי תורה הגדילו ונעשו כעתודים גלה להם רזי תורה וקתני התם דר' ישמעאל קטן היה באותה שעה מסייעא להא דתני ר"ש בן יוחי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה הסימה הזאת אינה נגלית לכל בריה ובריה כך אין לך רשות לשקע עצמך על דברי תורה אלא בפני אדם כשר ע"כ. ויש מזה בריש שיר השירים רבה. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל כי טובים דודיך וכו' נ"ל שהשיאו לפסוק זה מפני שפסוק זה מדבר בדברי חכמים ובתקנותיהם כלומר רמז לו אל תהרהר אחריהם ע"כ:

משנה ו

אלו דברים וכו':    גם שכר של עו"ג אסור כדאיתא בגמרא אע"פ שלא מצינו איסורו לא במשנה ולא בברייתא שמא בימי האמוראים נאסר וכן מצאתי בתוספות ויש מן הפוסקים שסובר שלא אסרו רק שכר של תמרים אבל לא של שעורים או של מינים אחרים כגון של תאנים או של תבואה או של דבש ועיין עוד במ"ש לקמן ריש סי' ז' בשם הרא"ש ז"ל. ואיתה למתניתין בתוס' פ' במה בהמה (שבת דף נ"ג.) ועיין במ"ש ר"פ התערובות:

חלב שחלבו עו"ג ואין ישראל רואהו:    אסור דחיישינן שמא יערב חלב טמא עם חלב טהור אע"ג דטהור חיור וטמא ירוק לאיחלופי הוא דלא שייך חששא אבל לאיערובי איכא למיחש ואע"ג דחלב טמא אינו עומד חיישינן שמא מן החלב טמא שאינו עומד נשאר בגומות הגבינה ובירושלמי מפרש ריב"ל טעמא מפני הגלוי פירש שאין העו"ג נזהר מלשתות דבר מגולה וכן פי' בגמרא דילן טעמא דגבינה של עו"ג דמתניתין דלעיל ומגדף בה ר' ירמיה אלא מעתה יבישה תשתרי ישן לישתרי דהא קיימא לן יבש אין בו משום גלוי דארס של נחש אילו היה שם לא היה מניחו לייבש ישן נמי מותר דאין ארס של נחש מניחו להתיישן י"ב חדש אלא ודאי דאין בו ארס נחש אלא א"ר חנינא טעמא דגבינה לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב בין גומות הגבינה וחלב שחלבו עו"ג ואין ישראל רואהו אסור דילמא עריב ביה חלב טמא וחלב טמא אינו עומד ואם עירב טמא בטהור הטמא נשאר עם נסיובי דחלבא דטהור ויש לחוש שמא נשאר ג"כ מעט מן הטמא בין גומות הגבינה ושמואל אמר טעמא דגבינה מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבלה כדפירש רעז"ל ורב מלכיה משמיה דרב אדא בר אהבה אמר מפני שמחליקין פניה בשומן של חזיר:

הפת והשמן שלהם והשלקות:    עי' בתוי"ט מ"ש בשם הר"ן עד ומש"ה פלגינהו תנא דמתני' בתרתי ולי נראה שהפת של עו"ג אפילו נאפה ע"י ישראל כיון שהעו"ג לשו וערכו ומן העו"ג הוא לוקחו אסור ומשום חתנות וכי אמרינן לקמן בגמרא דפת שלש מלאכות יש בו ואי אפה ישראל שרי ה"מ בפת שלנו שהרי אין בו איסור אלא משום בשולי עו"ג ולפי דברי הרמב"ם ז"ל דלא חלק בפי"ז מהמ"א בין פת שלנו לפת שלהם נראה דמש"ה פלגינהו בתרתי לפי שאינם שוין בדינם שהפת כל היכא דשגרי ישראל תנורא שרי כדאמרינן בההיא דשלש מלאכות דלקמן בגמ' ואילו בשאר בשוליהם כל היכא דבשל עו"ג אע"ג דשגר ישראל אסור ומתוך שחלוקים בהלכותיהם ולא נאסרו בענין אחד פלגינהו תנא אע"פ ששניהם משום בשול נאסרו לדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל הר"ן ז"ל בקיצור מופלג. ותוס' ז"ל כתבו ג"כ והשלקות הוכיח ר"ת דשלקות גזרה קדמונית היתה קודם שגזרו ב"ש וב"ה על הפת שהוא א' מי"ח דבר ואע"ג דבמתני' תני פת מקמי שלקות וכשהתירו את הפת לא התירו שלקות מה"ט דפת ושלקות תרי מילי נינהו דשייך טעם חתנות בשלקות יותר מן הפת ומדרבנן אסרוהו מטעם חתנות או כדי שלא יהא רגיל ישראל אצל העו"ג ויאכילנו דבר טמא ואסמכו בגמרא גזרת שלקות אקרא דכתיב אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים וגו' מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף אוכל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור ע"כ. והעלה הר"ן ז"ל דכל שיש בו אחד משלש מדות הללו שהוא נאכל כמות שהוא חי או שאינו עולה על שלחן מלכים או שלא נשתנה מברייתו ע"י האור כגון קליות אין בו משום בשולי עו"ג:

רבי ובית דינו התירו:    ל"ג ליה ובירושלמי גרסינן ליה וגם בערוך ערך שלק וערך שמן. והרשב"א ז"ל בתשובותיו כתב דלא גרסינן ליה כלל ושכן כתב ג"כ הרמב"ן ז"ל וכתב עוד ואפ"ל דרבי התיר תחלה אלא שלא קבלו ממנו עד שבא ר' יהודה נשיאה וקבלו ממנו ע"כ. ובתוס' דפירקין דף ל"ו כתוב וז"ל במתני' כתב רשב"ם ז"ל בשם רש"י ז"ל דל"ג רבי דר' יהודה הנשיא בר בריה ובית דינו התירוהו וחכמי דורו קבעו דבר זה במשנה שסידר רבי זקנו כי הוא היה בנו של ר"ג הנזכר במסכת אבות רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה ת"ת עם דרך ארץ ואותו ר' יהודה הנשיא הנזכר כאן הוא ר' יהודה נשיאה שהיה בימי האמוראים אלא בלשון משנה וברייתא קורא אותו הנשיא ובלשון תלמוד קורא אותו נשיאה ע"כ. ועיין עוד שם. וביד פי"ז דהלכות מ"א סי' כ"ב:

שדרכן וכו':    ודוקא שדרכן אבל בידוע אסור אפילו בהנאה ואע"ג דמורייס רובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי כידוע ושרו ליה רבנן בהנאה שאני מורייס דחמרא עבדי לעבורי זוהמא דדגים והוי כמאן דאזיל לאיבוד אבל הכא למתוקי טעמא והיינו דקתני סיפא הרי אלו אסורין למעוטי ידוע דכבשים דאסור אפילו בהנאה כר' חזקיה דהלכתא כותיה לגבי ר' יוחנן תלמידו. וכתב הר"ן ז"ל מיהו לדידן דקיימא לן דבסתם יינם אפילו יין ביין ומכר לעו"ג חוץ מדמי יין נסך כדאיתא לקמן בפ' השוכר הכא נמי ימכרו הכבשים חוץ מדמי שבח היין והקשה הראב"ד ז"ל כיון שבידוע אסור מספקא נמי ליתסר בהנאה אפילו לרבנן כיון שדרכן לתת בהן יין כדאסר ר"מ גבינת בית אונייקי בהנאה וכדתנן א"כ למה לא אסרוה בהנאה ויש שתרצו דכי אמרינן בגבינה מפני מה לא אסרוה בהנאה היינו טעמא משום דכיון דאוקמי קא מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי הלכך כל שודאי אסור בהנאה ספקו נמי אסור אבל בכבשים דליתיה לאיסורא בעיניה אע"ג דודאי אסור בהנאה דיינו לגזור איסור אכילה בספקו ע"כ בקיצור. והרמב"ם ז"ל פי' למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי ומתני' ר"מ דאסור להו בהנאה אבל כבשים נראה שסובר לפסוק כר' יוחנן דבידוע נמי מותר:

טרית טרופה:    ביד שם פ"ג סי' כ"ג:

כלכית:    בשני כפין וכן הוא בגמרא חולין דף צ"ז וכן בערוך. וכן ראיתי שהר"ר יהוסף ז"ל מחק מן המשנה מלות כלכית שוטטת בו. ונראה דהיינו מאי דתניא בגמרת שבת פ' המוציא דף ע"ז אימת כולכית על לויתן שפירש בערוך שהוא דג טמא נכנס בפיו של לויתן. ובטור י"ד סימן פ"ג. וכתב הר"ן בשם רש"י ז"ל דכלכית דג טמא הוא וגדל מאיליו בציר דגים טהורים ואם יש ציר דג טמא עמו לא תגדל בו כלכית והיא עצמה טמאה היא אבל ר"ח ז"ל כתב שכלכית השנוי כאן שהוא דג טהור שכיון שיש דג אחד קטן טהור אף כל הציר מחזיקים אותו בטהור ע"כ וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות מ"א. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ק"ד. וראיתי להעתיק הנה כל לשון ספר הלבוש דשם בי"ד סי' פ"ג וז"ל הציר של דגים טהורים כשיש הרבה בכלי אחד דרכה להיות נוצר וליגדל שם מאליו מין דג טמא וקורין אותה כלכית ואם יש שם ציר של דגים טמאים מעורבים בה אין מטבעו ליגדל שם כלל ואפילו אם נוצר ונתגדל בציר דגים טהורים ונפל בטמאים אין דרכו לחיות שם זמן רב הלכך עו"ג שהביא חבית מלאה ציר של דגים אם כלכית אחד שוטטת בו והוא חי מותר שזה סימן שהציר הוא מדגים טהורים שהרי אין דרך כלכית חי להיות בציר של דגים טמאים ואם אין כלכית שוטטת בה אסורה דשמא הציר מדגים טמאים הוא והא דסגי בכלכית אחד היינו בחבית סתומה דליכא למיחש שמא עכשיו מעלמא אתא וכיון שהוא חי אין לחוש ג"כ שמא נפל בתוכו קודם שסתמוה שהרי אינו יכול לחיות זמן רב ואמרינן בעוד החבית סתומה גדל ונוצר שם מקרוב אבל בחבית פתוחה אינה נתרת בפחות משתים אבל באחד חיישינן אע"פ שהוא חי שמא עכשיו מקרוב מעלמא אתא והציר של דגים טמאים הוא. מיהו בשתים אפילו מתים מותרים דתלינן לומר כאן היו וכאן נוצרו ולא חיישינן בשתים שמא מעלמא אתו אבל בסתומה ובאחת אין להתיר אא"כ חי אבל מת יש לחוש שמא קודם שסתמוה נפל שם ואע"ג דציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן וכבר אמרנו דספיקא דרבנן לקולא שאני הכא דציר דגים טמאים הוא מצוי ושכיח שמביאין אותה בחביות כמו ציר דגים טהורים והואיל ושכיח חיישינן לחומרא. ול"ד לחתיכות דגים ויש באחד מהם קשקשת ואין החתיכות מתאימות דאוסרין אותם החתיכות שאין בהן קשקשת ומקלינן בציר הבלוע בחתיכות הכשרים דשאני התם הואיל ונמצא עמהם חתיכת דג טהור ואין דבר מצוי שימלחו דגים טהורים וטמאים יחד שהטהורים בטמאים לא מימלחו דצריכין לאפושי עלייהו מילתא טפי מטמאין לכך תלינן בציר הבלוע לקולא הואיל והוא מדרבנן אע"ג דבחתיכות עצמן שאין בהן קשקשת אזלי לחומרא היינו משום דספיקא דאורייתא הוא משא"כ בציר דוק נ"ל. וי"א דכלכית מין דג טהור הוא ואינו נוצר בציר אלא לסימנא בעלמא נקטוה בגמרא כי הוא ג"כ מין דג הנוצר במים ולפי שיטת הגמרא הוי דינא הכי אם הביא עו"ג חבית מלאות ציר ודג טהור אפי' קטן ככלכית וראש ושדרו קיים ומכירין אותו בטביעות עין שהוא טהור ושוטט בו והה"נ אם יש בו חתיכה א' שיש בה קשקשת הואיל ואין בו דבר טמא מתירין כל הציר שבחביות דתלינן לומר שכולה ממין טהור הוא ואפילו בדג טהור א' קטן או חתיכה אחת טהור שרינן לה כולה ולא חיישינן שמא מעלמא אתא ואע"ג דלעיל אסרינן הציר שבעין שאני התם שיש ג"כ דבר טמא עם הטהור וגזרינן צירן משום גופן משא"כ כאן. וכלכית טמא לדעת הראשון נמי לא אמרן דשרי ואפילו בשנים אלא כשאין בה דג א' טמא או חתיכה שאין בה קשקשת אבל אם יש בהן דבר טמא לכ"ע אסור. ויש מי שאומר שאם היו חביות רבות וכולן פתוחות וכלכית א' דהיינו דג טהור משוטט בא' מהן תלינן לומר כולן מין ציר א' הן וכולן טהורין שהרי אין אנו רואין בהן דבר טמא ועוד כיון שהם פתוחות ודאי מין אחד הן שאדם עשוי ליקח מזו וליתן בזו: היו סתומין ופתח אחד מהן ומצא בה כלכית היא מותרת והשאר אסורות דשמא ימצא בהן דבר טמא. פתח שנייה ומצא בה כלכית כולן מותרות דכיון דשתי חביות נזדמנו דטהורות מוכחא מילתא דכולם טהורות הם עכ"ל ז"ל. אבל הכלכית הנזכר בפ' גיד הנשה בגמרא דף צ"ז ודאי דהיא טמאה לכ"ע כדמוכח התם:

שוטטת בו:    לשון שטין על פני המים:

והחילק:    היא הסולתנית:

הלתית:    הוי נותן טעם לשבח דאגב חריפותה וכו' וכדמפרש רעז"ל. והעלה הר"ן ז"ל דסכין נמי סתמא אינו בן יומו אע"פ שתשמישו תדיר יותר והוי נותן טעם לפגם שמנונית דסכין אלמלא חירפא דחלתיתא:

מלח סלקונדרית:    שכל סלקונדרי רומי אוכלין אותה ובברייתא מלח סלקונדרית ר"מ אוסר השחורה ומתיר הלבנה ור' יהודה מתיר בשחורה ואוסר בלבנה ור' יהודה בן גמליאל משום ר' חנינא בן גמליאל אומר זו וזו אסורה ומשמע דסתם מתניתין כר' חנינא בן גמליאל ומתוך מה שפירש הערוך בשם רבינו גרשם ז"ל נראה דגריס בגמרא שכל סלוקתי רומי אוכלין בה שפי' שכל מה ששולקין רומי אוכלין באותה מלח. ובמתני' נראה דגריס סלקנרית. בסוף פי' רעז"ל והיא גסה ולבנה ביותר כך צ"ל. וכתב בתוי"ט וחומץ וכו' ופשוטים דבריו למשכיל:

משנה ז

חלב שחלבו עו"ג וישראל רואהו:    ביד פ"ג דהלכות מ"א סי' י"ז:

והדבש:    ביד שם פי"ז סי' כ"ד כ"ה. וכתב הרא"ש ז"ל והא דשרי במתני' לדבש היינו לשתותו בביתו של ישראל אבל לא בבית העו"ג והשכר של תמרים או של שעורים של עו"ג שאסור לא בימי התנאים נאסר אלא בימי האמוראים ואז בימיהם אסרו גם הדבש:

והדבדבניות:    גרסינן בשני דלתין ושני ביתין וכן הוא בערוך והר"מ דילונזאנו ז"ל במעריך שלו פי' שהוא דמדמון בערבי וכן בירושלמי די"ט דף ס"ב דמדמניות במ"ם ע"כ. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל והדמדמניות בשני מימן. בפי' רעז"ל אין בהם משום הכשר משקה אע"ג דהבוצר לגת הוכשר דהא אודי ליה הלל לשמאי הכא כיון דלאכילה קא בעי ליה לא ניחא לי' במשקה היוצא מהם אבל הבוצר לגת גזרינן משום שמא יבצור בקופות מזופפות דאז ניחא ליה ודאי במשקה. גמרא:

והכבשים:    ועיין בתוס' פ' במה בהמה (שבת דף נ"ג.) ושמעינן ממתניתין דאע"ג דכבוש הרי הוא כמבושל לא גזרו משום בשולי עו"ג אלא על תולדות האור. ואין במליח משום בשולי עו"ג גם אין במעושן משום בשולי עו"ג קיצור מהר"ן ז"ל בדף שס"ד ע"כ:

וטרית:    פירש רש"י ז"ל מין דגים מלוחים שאינם טרופות שחתיכותיהם ניכרות וא"ת ואע"פ שחתיכותיהן ניכרות אמאי לא חיישינן שמא נמלחו עם הטמאים דליכא למימר דטמאים בטהורים נותן טעם לפגם הוא דהא אמרינן בפ' כל הבשר דטמא מלוח וטהור טפל אסור ואסיקנא דאף שניהם מלוחים אסורים ואע"ג דאחזוקי איסורא לא מחזיקנן היכא דשכיח כי האי ודאי חיישינן. י"ל דכיון דפליטת דגים אינה אלא מדרבנן כדאמרינן בפ' גיד הנשה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא והכא ספיקא הוי אזלינן ביה לקולא וכן כתוב בספר העיטור דדגים מלוחים של עו"ג מותרים אלא שכתב שנהגו בהן איסור וכל מקומות הללו נהגו בהן היתר הר"ן ז"ל. בפי' רעז"ל נראה שצריך להיות כך וטרית שאינה טרופה ואע"פ שהיא עשויה חתיכות אם נשאר ראש הדג ושדרותיו קיימין ניכר שהוא טהור שהטמאים ראשיהם חדים ואין להם חוט השדרה והטהורים ראשן עגול ויש להם חוט השדרה. וכתב הר"ן ז"ל דטרית כיון שהיא לאכלה היא גופה צריך הכרת ראש ושדרה ואם לאו אפילו על צירן גזרו משום גופן שכיון שגופם מעורב בצירן אי שרי צירן אכלי נמי גופן אבל ציר שיש בו דגה כלכית אחת טהורה לפי' ר"ח ז"ל כל שאין בו דג טמא כלל מותר בסימן אחד דהיינו כלכית שבו ע"כ בקיצור. ועיין במ"ש ס"פ ואילו טרפות:

וציר שיש בה דגה:    מפ' בגמ' לפי פי' רש"י ז"ל דאם החבית סתימה סגי בכלכית א' ואם פתוחה בעינן תרי כלכיות אבל באחת לא סגי דאיכא למימר דמעלמא נפל ביה והכריח הר"ן ז"ל לפי פירושו דכלכית טמאה זו חיה היא שם זמן מועט ולא הרבה ע"כ. וכלכית נקט לרבותא אע"פ שהוא דג קטן ביותר. וביד פ"ג דהלכות מ"א סימן כ"ב כ"ג ס"ל אפכא ונראה מהר"ן ז"ל שכן דעת הרי"ף ז"ל:

וזיתי גלוסקאות המגולגלין:    ונראה שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל זיתי קלוסטא. ואיתא בתוס' פ' כל קרבנות (מנחות דף פ"ו.) ובערוך לא הביאו בערך גלסק אלא בערך קלסקא ופירש בשם הירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן אמר מין הוא והן נותנין לתוכן חומץ שיהו חולצין את גרעיניהן ע"כ:

ר' יוסי אומר השלוחין:    פי' הרמב"ם ז"ל השולחין כמו השלוחין כמו רוכב ורכוב ע"כ אכן בגמרא וגם בפירוש רש"י ז"ל השלחין בלתי ויו:

ומן ההפתק מותרין:    הכריח הרי"ף ז"ל אברייתא שהביא הוא ז"ל דחגבים דקתני התם הבאין מן ההפתק ומן הספינה מותרים דהיינו דוקא כבושים ע"י עו"ג אבל שלוקים ע"י עו"ג אסורין וכן פי' ג"כ הרא"ש ז"ל ונראה דה"ה אמתני' שכן נפרש דמאי שנא אלא שעל הברייתא פירשו הרי"ף ז"ל שיש שם הכרח דומיא דקפריסין וקפלוטות דקתני התם שודאי אינם אלא כבושים כמו שכתב הוא ז"ל כך נראה לעניות דעתי: