משנה נגעים ז א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ז · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

אלו בהרות טהורות:  שהיו בו קודם למתן תורה, בנכרי ונתגייר, בקטן ונולד, בקמט ונגלה; בראש ובזקן בשחין ובמכוה וקדח ובמורדין, חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת -- טהורים.

הראש והזקן עד שלא העלו שער, העלו שער ונקרחו, השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת, נעשו צרבת וחיו, רבי אליעזר בן יעקב מטמא, שתחלתן וסופן טמא. וחכמים מטהרים.

נוסח הרמב"ם

אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למתן תורה בגוי ונתגייר בקטן ונולד בקמט ונגלה בראש ובזקן בשחין ובמכווה ובקדח המורדין חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכווה והקדח ונעשו צרבה טהורין הראש והזקן עד שלא העלו שיער והעלו שיער ונקרחו השחין והמכווה והקדח עד שלא נעשו צרבה ונעשו צרבה וחיו רבי אליעזר בן יעקוב מטמא שתחילתו וסופו טמא וחכמים מטהרין.

פירוש הרמב"ם

אמר יתברך אדם כי יהיה בעור בשרו מן הדבור ואילך לאומרו יהיה בלשון עתיד:

בקמט ונגלה. שהאדם כאשר היה שמן הגוף עוד נכחש בשרו ונתגלו ממנו הנגעים אשר היו נסתרים וכבר ביארנו במה שקדמנו שראש והזקן כאשר היו בלתי שער אולם אם לא יצמח שער כלל הנה היא תטמא בנגעי קרחת וגבחת והשחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה והיא אשר תקרא מורסא כמו שביארנו שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם וכאשר (חיו והוא) נתרפאו רפואה שלימה ר"ל השחין והמכוה הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר והוא ענין אמרו וחיו ואני אבאר זה כולו במה שאחר זה ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו בהיותו כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור ותהיה בהרת טמאה בלי ספק ואחר זה נולד צרבת אשר טהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר בחדוש השחין או המכוה בה כמו שהתבאר בסוף הפרק הראשון מזאת המסכת עוד חיו השחין והמכוה ר"ל שחזרו לדין עור הבשר וחזר זה הנגע טמא וחכמים מטהרין לפי שהם אומרים מאשר נדחה ואמנם יטמא הנגע כאשר לא יחדש לו מה שיחייב דחייתו ויציאתו ממה שיהיה נגע מאשר טהור בגוף עד עתה והלכה כחכמים:

פירוש רבינו שמשון

שיהיו בו קודם מתן תורה. בת"כ דריש מדכתיב כי יהיה מן הדיבור ואילך וכל הני נמי דחשיב מהתם נפקי דבעינן שיולד הנגע משעה שראוי להטמא בו ולא קודם כמו עובד כוכבים עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד וכן כולם:

ובמורדים. כלומר בשחין ומכוה המורדים:

עד שלא העלו שער. בא הנגע (וכן) דחשיבי כעור הבשר היינו תחלתן טומאה וכשהעלו שער הוי טהרה שדינו כנתקין וכשנקרחו היינו סופן טומאה וכן שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע היינו טומאה וכשבא השחין והמכוה והקדח היינו טהרה דבעינן שיקדים השחין והמכוה לשאת כדתניא בתורת כהנים והיה במקום השחין שאת שיקדים שחין לשאת ולא שתקדים שאת לשחין וכשחזרו ונעשו צרבת היינו טומאה:

וחיו. שנתרפאו יפה:

רבי אליעזר בן יעקב מטמא. דבתחלה בא הנגע בעור הבשר וחזר סופו לקדמותו לא חיישינן להפסק שבינתים:

תניא בתוספתא [שם] בראש עד שלא העלה שער והעלה שער ומשהעלה שער נקרח. בזקן עד שלא העלה שער והעלה שער ומשהעלה שער ניתק. בעור הבשר עד שלא נעשה שחין ונעשה שחין ומשנעשה שחין נעשה צרבת. בעור עד שלא נעשה מכוה ונעשה מכוה ומשנעשה מכוה נעשה צרבת טהור. רבי אליעזר בן יעקב אומר הואיל ותחילתו טמא וסופו טמא טמא וחכמים אומרים יראה כתחלה היתה בהרת בעובד כוכבים עד שלא נתגייר ומשנתגייר נסמכה לה בהרת אחרת ראשונה אינה זוקקת להטמא בשער לבן ובפסיון ואינה מעכבת את הפריחה כחצי גריס עד שלא נתגייר וכחצי גריס משנתגייר טהור. פי' יראה כתחלה ונפקא מינה אי פשתה השתא לרבי אליעזר בן יעקב טמא ולרבנן יראה כתחלה ויסגיר דאין פסיון מטמא בתחלה:

אינה זוקקת לטמא בשער לבן ובפסיון דאם הפך שם שער לבן או פשה משהו אין השניה טמאה דאפילו כחוט היוצא ממנה לא חשיבא. ואינה מעכבת הפריחה דלא חשיבא כעור הבשר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אלו בהרות טהורות, שהיו בו קודם מתן תורה - מי שהיתה בו צרעת קודם מתן תורה, לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מתן תורה, דכתיב (ויקרא יג) אדם כי יהיה בעור בשרו, פרט לזה שכבר היה. וכל הני נמי דחשיב, מהתם נפקי דבעינן שיוולד הנגע בשעה שראוי ליטמא בו ולא קודם, כמו גר עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד, וכן כולם:

בקמט ונתגלה - שהיה מתחלה הנגע מוסתר בתוך הקמט והיה טהור מפני שהוא בבית הסתרים, ואח"כ נתגלה:

ובמורדים - כלומר בשחין ומכוה המורדים שלא נתרפאו ולא העלו קרום כקליפת השום:

עד שלא העלו שער - בא הנגע, דחשיבי כעור בשר, היינו תחלתן טומאה. וכשעלו שערות, הוי טהרה, שדינן בנתקים. וכשנקרחו, היינו סופן טומאה. וכן שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע, היינו טומאה. וכשבא השחין והמכוה והקדח, היינו טהרה. דבעינן שיקדים השחין והמכוה לשאת, דכתיב (ויקרא יג) והיה במקום השחין שאת, שיקדים השחין לשאת ולא שתקדים השאת לשחין. כשחזרו ונעשו צרבת, היינו טומאה א:

וחיו - שנתרפאו יפה:

רבי אליעזר בן יעקב מטמא - כיון דבתחילה בא הנגע בעור הבשר וחזר סופו לקדמותו, לא חיישינן להפסק שבינתיים:

וחכמים מטהרים - הואיל והפסיק הטהרה שבינתיים. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת נעשו צרבת וחיו. לשון הר"ב שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע היינו טומאה וכשבא השחין וכו' היינו טהרה כו' כשחזרו ונעשו צרבת היינו טומאה. וכ"כ הר"ש. ולדבריהם תימה למאי תנן וחיו. כיון שכבר משנעשו צרבת. היינו טומאה. ועוד דלדבריהם היכי קתני עד שלא נעשו צרבת. ומהר"ם מחק צרבת קמא. ולשון הרמב"ם [בפירושו] כך הוא. השחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה. והיא אשר תקרא מורסא. כמו שבארנו. שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים. וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי. הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם. וכאשר [חיו והיא] שנתרפאו רפואה שלימה. ר"ל השחין והמכוה. הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר. והוא ענין אמרו וחיו. ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו [בהיותו] כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור [פי' קודם שיתפשט השחין בעור] ותהיה הבהרת טמאה בלי ספק. ואחר זה [נולד] צרבת אשר טיהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר. בחדוש השחין או המכוה בה. כמו שהתבאר [בסוף] הפ' הראשון מזאת המסכתא עוד חיו השחין והמכוה [ר"ל] שחזרו לדין עור הבשר. חזר זה הנגע טמא. ע"כ. לדבריו דוקא כשחיו שנעשו כעור הבשר. קאמר ראב"י שהוא טמא. אבל לא כשנעשה צרבת. שאע"פ שהצרבת מטמא בנגעים. חלוקין הן מנגעי עור הבשר. כדתנן ברפ"ט. ולפיכך לא טימא ראב"י לנגע עור הבשר שבא עליו השחין. או המכוה. אלא א"כ שישוב לקדמותו עור הבשר. אבל עד שלא נעשו צרבת. ענינו עד שלא נעשו צרבת שחין ומכוה. שאין צרבת כי אם שהוא שחין ומכוה. ובחבורו פ"ו מהט"צ [הלכה ד] כתב בלשון הזה. היתה הבהרת בעור ונעשה מקומה שחין או מכוה. וחיו. והרי הן כעור הבשר:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) הר"ש. וקשה, למאי תני וחיו, כיון שכבר משנעשו צרבת היינו טומאה. ועוד, היכי תני עד שלא נעשו צרבת. ולשון הר"מ, ונעשה מקומה שחין או מכוה וחיו והרי הן כעור הבשר. ע"כ. ולדבריו, ר' אליעזר בן יעקב לא פליג אלא כשחיו לגמרי ולא שנעשו צרבת. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

חזר הראש וכו'. פי' אע"פ שאח"כ חזר הראש וכו' טהורים:

ונעשו צרבת. בה"א או באל"ף היא גירסת הערוך וכמו שכתבתי בסוף פרקין דלעיל:

השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת ונעשו צרבת וחיו. זה לשון החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וחיו פי' או חיו שמחלוקת ראב"י וחכמים בין בשחין ומכוה שהיה במקומן הנגע קודם שהיו כלל ואח"כ היו ונעשו צרבת אח"כ וכן מבואר בתוספתא בין בשחין ומכוה שהיה במקומן הנגע קודם שהיו ואחר כך היו ואחר כך חיו לגמרי שחזרו כמו שהיו בתחלה ונלע"ד דל"ג עד שלא נעשו צרבת אלא עד שלא נעשו בלבד ופי' שהיתה הבהרת במקום השחין והמכוה עד שלא נעשו ולא היו אלא עדיין היה עור בשר ואחר כך נעשו צרבת שהוא סימן טהרה לפי שקדמה הבהרת לשחין ואחר כך חיו שנתרפאו לגמרי ונעשו עור בשר וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל דה"ל עור בשר בתחלה ובסוף שהוא טומאה ואע"פ שקדמה הבהרת לשחין ומכוה אין בכך כלום שהרי בסוף שנעשה עור בשר אין אנו באין לטמאתו מדין שחין ומכוה אלא מדין עור בשר ובזה יתיישב למה תפס בכאן לשון וחיו מה שלא אמר בכל מקום גם יתיישב שהמשנה דברה בשלימות שלפי' רעז"ל חסורי מחסרא שצריך להוסיף השחין והמכוה עד שלא באו דהיינו טומאה ועד שלא נעשו צרבת היינו טהרת ונעשו צרבת היינו טומאה ועוד קשה דכשנעשו צרבת אינו טומאה לפי שקדמה הבהרת לשחין עכ"ל ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

אלו בהרות טהורות:    אפילו נולד בהן סיט"ו בשעה שראויין להטמא בנגע. ואפילו בשנולד בשעת החיוב פשיון לנגע זו. דינו כשאר סיט"ו. ולא אמרינן דמדנשתנה תואר הנגע. נגע חדש הוא ותראה בתחלה [ועיין לעיל פ"ד מ"ח ובתוספתא ספ"ב]:

שהיו בו קודם למתן תורה:    ק' מה דהוה הוה. ומה נפ"מ בזה [כחגיגה די"א ותענית ד"ה ב']. י"ל משום דכל הנהו אינך דחשיב תנא. כולהו רק מהך ילפינן. מדאמרה תורה כי יהי' בו נגע דמשמע להבא. ור"ל שיתהווה בו הנגע משעת הצווי ואילך דמאז מתחיל שעת חיוב. ולאפוקי כשבשעת הצווי כבר הי' בו הנגע שנולדה בו בשעת הפטור. אמ"ט. ומינה ילפינן דה"ה אינך דחשיב תנא דגם הם נולדו בשעת פטור. אע"ג שנתקיימו עד אחר שעת חיוב אפ"ה אמ"ט בנגעים ומדכולהו מנגע שקודם מ"ת נפקא להכי אקדים תנא למנקט להמלמד ברישא:

בקמט:    דהו"ל ביהס"ת שאמ"ט בנגעים [כפ"ו מ"ח]:

בראש ובזקן:    שאמ"ט רק בנתק ולא בבהרת:

בשחין ובמכוה וקדח ובמורדין:    כולם מפורשים לעיל [פ"ו מסי' נ"ה ואילך]:

חזר הראש והזקן ונקרחו:    ר"ל אע"ג שאחר שנתהווה הנגע במקום פטור. חזר הראש וכו':

השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת:    והרי השתא שייך בהו בהרת [כפ"ו סי' ס"ו]:

טהורים:    משום דלידת הנגע במקום פטור הי':

עד שלא העלו שער:    נתהווה שם בהרת. והרי אז זמן חיוב הי' דהרי אז מטמא כשאר עור הבשר [כסוף פ"ו]:

השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו:    ר"ל קודם שנתהווה השחין והמכוה והקדח. כבר הי' שם בהרת בעור הבשר. ואח"כ בא על הבהרת שחין וכו' ועדיין הבהרת שם:

צרבת:    ל"ג מלת צרבת:

נעשו צרבת:    ר"ל ואחר שנולד במקום הבהרת שחין וכו'. ונטהרה הנגע. חזר השחין ונעשה צלקת. דהיינו שהעלה קרום בהתחלת רפואת השחין והמכוה. ועדיין הנגע קיימת שם. והרי השתא שעת חיוב הוא. דהנגע שיוולד שם השתא טמא:

וחיו:    נ"ל דלרבותא נקט חיו. ור"ל ואפילו נתרפאו לגמרי דהו"ל השתא מקום הנגע עור ובשר ממש כבתחלה. אפ"ה מטהרי רבנן. ומכ"ש כשנשאר במקומה צרבת. דהרי אז שם שחין עדיין על מקום ההוא. שהרי אז אמ"צ בנגעים. וגם אין הנגע פושה לתוכן אז. נמצא שאז אינן עדיין כשאר בשר שבתחלה [כפ"ו סוף מ"ח]. בכה"ג וודאי מטהרי רבנן:

ר' אליעזר בן יעקב מטמא:    האי מטמא ר"ל נידון כנגע. בין להסגיר כשאין בו סיט"ו ובין להחליט כשיש בו סיט"ו:

וחכמים מטהרים:    לגמרי. דס"ל דכל נגע צריך שתהיה בזמן חיוב ובמקום חיוב מתחלה ועד סופה בלי הפסק. הא כשהפסיק זמן או מקום פטור. לאו שמה נגע כלל בין להסגיר או להחליט. ונ"ל דמדסתם תנא. משמע בין שהיה כל הב' שנויים הללו קודם שבא לפני הכהן. ובא השתא לפני הכהן כשהנגע כבר בזמן ומקום חיוב [והרי המנוגע נאמן על עצמו כתוספתא ספ"א]. ובין שבא עם נגע הראשונה בזמן חיוב לפני הכהן והסגירו. ובתוך ימי ההסגר נתהווה הנגע במקום פטור. ובסוף ההסגר מצא הכהן שחזר ונתהווה מקומה מקום חיוב. וכ"כ כשהסגירו הכהן כשהיתה במקום חיוב ובסוף ההסגר מצא הכהן במקום פטור. ופטרו. ואחר הפטור חזרה למקום חיוב. או שכשהיתה במקום חיוב בתחלה. הי' בה סיט"ו. וראהו הכהן והחליטו. ואחר ההחלט נתהוות במקום פטור. וטיהרו או לא טיהרו עדיין הכהן. ואח"כ חזרה להיות במקום חיוב. ועדיין הסיט"ו במקום הנגע. או עבר הסיט"ו מהנגע. בכל האופנים דיינינן לראב"י להנגע בתרא כשאר נגע. ולרבנן לא שמה נגע כלל. וטהור לגמרי. ונ"ל עוד דלא פליג ראב"י רק במה דס"ל דשמה נגע. אבל מודה דבנתהווה בזמן חיוב. וחזרה להתהוות במקום פטור. ואח"כ שוב חזרה להתהוות במקום חיוב לא גרע מהלכה וחזרה בינתיים שיש בה חילוק. בין שהי' השנויי' בסוף שבוע דאז אמרינן דהיא היא הראשונה. ואם נתהווה השנויים לאחר הפטור או לאחר ההחלט תראה בתחלה [כפ"ד מ"ז]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים