מלאכת שלמה על נגעים ז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

חזר הראש וכו'. פי' אע"פ שאח"כ חזר הראש וכו' טהורים:

ונעשו צרבת. בה"א או באל"ף היא גירסת הערוך וכמו שכתבתי בסוף פרקין דלעיל:

השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת ונעשו צרבת וחיו. זה לשון החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וחיו פי' או חיו שמחלוקת ראב"י וחכמים בין בשחין ומכוה שהיה במקומן הנגע קודם שהיו כלל ואח"כ היו ונעשו צרבת אח"כ וכן מבואר בתוספתא בין בשחין ומכוה שהיה במקומן הנגע קודם שהיו ואחר כך היו ואחר כך חיו לגמרי שחזרו כמו שהיו בתחלה ונלע"ד דל"ג עד שלא נעשו צרבת אלא עד שלא נעשו בלבד ופי' שהיתה הבהרת במקום השחין והמכוה עד שלא נעשו ולא היו אלא עדיין היה עור בשר ואחר כך נעשו צרבת שהוא סימן טהרה לפי שקדמה הבהרת לשחין ואחר כך חיו שנתרפאו לגמרי ונעשו עור בשר וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל דה"ל עור בשר בתחלה ובסוף שהוא טומאה ואע"פ שקדמה הבהרת לשחין ומכוה אין בכך כלום שהרי בסוף שנעשה עור בשר אין אנו באין לטמאתו מדין שחין ומכוה אלא מדין עור בשר ובזה יתיישב למה תפס בכאן לשון וחיו מה שלא אמר בכל מקום גם יתיישב שהמשנה דברה בשלימות שלפי' רעז"ל חסורי מחסרא שצריך להוסיף השחין והמכוה עד שלא באו דהיינו טומאה ועד שלא נעשו צרבת היינו טהרת ונעשו צרבת היינו טומאה ועוד קשה דכשנעשו צרבת אינו טומאה לפי שקדמה הבהרת לשחין עכ"ל ז"ל:

משנה בעריכה

כצמר לבן. כך צ"ל בלא וי"ו:

נעשית מספחת שאת. כצ"ל ג"כ בלא וי"ו:

משנה געריכה

לאחר הפיטור יפטור. ושוב אינו מסגירו אפי' נשתנה להקל או להחמיר:

בסוף פי' רעז"ל אלא פוטרו וטהור. אמר המלקט כתב הרא"ש ז"ל ויראה לי שאם הלכו סימני טומאה שנולדו אחר שהסגירו שאינו פוטרו עד סוף השבוע דכי היכי דאחר הסגר אין ה"נ אין פוטרו אם הלכו בתוך השבוע אלא מסגירו שנית אם הוא בשבוע ראשון ואם הוא בסוף שני פוטרו ה"נ אין פוטרו אם הלכו בתוך השבוע ואם חזרו בסוף השביע מחליטו עכ"ל ז"ל וכך נראה לע"ד פירוש לפירושו שאינו פוטרו עד סוף השבוע כי שמא יחזרו בסוף השבוע ויחליטנו ומ"מ לא ירדתי לעמקם של דבריו ז"ל:

משנה דעריכה

את ר"ג ואת ר' יהושע. בת"כ פ' שני דפ' נגעים גרסי' את ר' ישמעאל ואת ר' יהושע:

לנרווד. ברי"ש קודם הווי"ן וכן הוא בערוך וגם הרי"א ז"ל כן הגי'. ובכל הספרים לגדווד בגימ"ל ושני דלתי"ן. ובפי' הרא"ש ז"ל מצאתי נדבה שם מקום וכן הוא שם בת"כ פ' שני דפ' נגעים ושם כתב ספר קרבן אהרן דבמשנה גרסי' לגדווה:

אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא. הגי' ה"ר יהוסף ז"ל לאחר חלוטו. ופי' שם בספר קרבן אהרן והיא גופה קשיא דמרישא משמע עד שלא בא טהור אבל משבא וראהו אע"ג שלא החליטו טמא ומסיפא משמע שאינו טמא אלא לאחר החלטו אע"ג שבא אצל הכהן טהור ולזה אף ששמענו זה אין אנו חותכין הדין שהדבר שקול ע"כ ועיין עוד שם ותוסיף לקח טוב:

אחד עומד וכו'. הוא סיום דברי ר"ע ושם בת"כ בלישנא אחרינא מסיים בה יפה אתה אומר:

ר' אליעזר אומר וכו'. כל הסוגיא אשר בפ' פסולי המוקדשין שרמזתיה במתני' דבסמוך הביאה ספר קרבן אהרן אהאי בבא כאשר עשה ה"ר שמשון ז"ל. והוא עצמו נר"ו חזר וכתב דברי רש"י ז"ל וגירסתו וגירסת רש"י ז"ל אבבא דבסמוך שם בפי"ב ע"ש:

עד שתפרח בכולו. נגע האחרון כן פי' הר"ש ז"ל אבל הרא"ש ז"ל כתב ולי נראה עד שתפרח אותה בהרת שתלש ממנה ואי משום דתנן בפירקין דלקמן הפורח מן הטהור טמא וזה טהור מן התורה ולא נטהר בפריחה מ"מ כלום הוא טמא אלא משום קנסא וכיון דאם לא תלש הי' נטהר עתה תו לא קנסינן וכן משמע לישנא דעד שתפרח בכולו הבהרת שנטהר בתלישת סימני טומאה דומיא דתתמעט בהרתו מכגריס ע"כ וקשה לע"ד לפירושו ז"ל דלא ה"ל למיתני בסיפא מלת בהרתו ויותר הוה שייך למתנייה ברישא והוה קאי נמי אסיפא או לישתוק מינה לגמרי וממילא הוה משתמע כפירושו ז"ל [*) וכ' ע"ז בס' ח"נ וז"ל ולע"ד הר"מ בפי' אית לי' כפי' הרא"ש ואמנם תיקן קושית המ"כ במתק לשונו שכ' ואין לו נוהרה עד שתפרח הצרעת בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס דגבי פרחה נקט מלת צרעת כלשון הכתוב אם פרוח תפרח הצרעת וגבי מיעוט נקט לשון בהרת כלשון חכמים אמנם לא ידעתי אני הדל איך יישב הרא"ש ז"ל קושיתו במ"ש שאינו אלא קנסא בעלמא דנהי דהא דתולש בהרתו אינו אלא קנסא בעלמא ומן הדין טהור אבל הא דפורח מן הטהור טמא הוא דין תורה ואיך יהיה טהור וצריך ישוב. עכ"ל:] ונלע"ד דהא דקתני מתני' עובר בל"ת ולא קתני לוקה לאשמועינן דאינו לוקה עד שיועילו מעשיו כגון שלא היו שם אלא שתי שערות לבנות ותלש אחד מהן לוקה שהרי בתלישתו נטהר אבל אם היו בו ג' שערות לבנות ותלש אחד מהן או כווה מקצת המחיה ונשאר בו כעדשה אינו לוקה שהרי עדיין הוא כשהיה ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא בפ' המצניע (שבת דף צ"ד) ופסק הרמב"ם ז"ל כרב ששת ומשם נלע"ד שהוא שורש דין זה אמנם ההיא דברפ"ג דתוספתא דנגעים בדפוס שלפנינו שהורה מהרי"ק ז"ל מורה מקום לדין זה משם דוק ותשכח דלא מיירי כלל בהכי:

משנה העריכה

מי שהיתה וכו' מאי דקשה אמתני' מההיא דהצורם באוזן הבכור דבפ' כל פסולי כתבנוהו שם. ושם בעי בגמרא אי גרסי' יטהר ממנו או ויטהר ממנו ונ"מ לחתן שנראה בו נגע כדמפרש התם דאי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר לי' מיד כשנולדה זו ומזו אינו טמא דנטרינן ליה יומי דחתונה או של רגל לכל אדם אלא אי אמרת ויטהר תנן סוף סוף כי לא מטמית לי' לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא ולא אהנית לי' ולא מידי בהאי דנטרינן לי' דהא אינו טהור מראשונה עד שתתרפא אחרונה וקאי בתיקו וכתבו שם תוספות ז"ל וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס בכל הספרים גרסי' הכא או עד שתתמעט בהרתו מכגריס אבל במסכת נגעים ליתי' כדפי' בקונטריס ואמר רבי דאי גרסי' ליה ה"פ שאם קצצה ומיעטה מכגריס ומה ששייר נתרפא מקצתו מעצמו שאפי' הי' בו מה שנקצץ לא הי' בו כגריס ע"כ וכן פי' הר"ש ז"ל. וז"ל תוס' חיצוניות או עד שתתמעט בהרתו מכגריס פי' הקונטריס דבשעת קציצה לא הי' בו כגריס ולא נהירא דפשיטא דטהור ולמה יש לנו לקונסו כיון שלא הי' לו דין נגע בשעת קציצה ועוד דרש"י ז"ל פי' דל"ג לי' במשנה במס' נגעים בהך בבא לכך נראה דר"ל שחתך חצי גריס בהרתו והיא היתה כגריס ונשאר עכשיו חצי גריס וקאמר שאם נתמעט אותו חצי גריס הנשאר הוי טהור שהרי מה שקצץ אינו מועיל כלום דבלאו הכי הוי טהור כיון שאותו חצי גריס הנשאר הלך לו ע"כ. ובתוספתא מפ' ר' יהודה כדפי' רעז"ל. אבל בת"כ פרשת נגעים פי"ב ר' אלעזר הוא דמפ' לפלוגתייהו הכי:

היתה בראש הערלה ימול. כתב החכם הר"ס ז"ל אע"ג דראש הגוי' אינו מטמא בנגעים משכחת לה כגון אם פרחה בכולו חוץ מקצת מראש הגוי' שראשי אברים מעכבים הפריחה ואפי' בכל שהוא. ולפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל פי' שאם מל והלך בעור הערלה סימן שהי' מוחלט בו ה"ז חייב בקרבן מצורע עכ"ל ז"ל צ"ל כגון אם בתחלה פשה בראש המילה והחליטו ואח"כ כשימול הלך לו סימן הטומאה שהוא הפשיון א"נ י"ל דאין כאן קושיא מעיקרא שראש הערלה הוא גדול כי הערלה המכסה את העטרה יש בו יותר מכגריס ואפי' בבהרת קטנה מטמא לפי שיש במשך הערלה כגריס קודם שהגיע לראשה ממש ואפי' בראשה ממש משכחת לה אם הי' שָׁמֵן שיש בראש הערלה כגריס אף קודם שיהיה שופע וכמו שפי' רש"י ז"ל בחומש עכ"ל ז"ל: