משנה מעשרות ב ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשרות · פרק ב · משנה ז | >>
השוכר את הפועל לקצות (עמו) בתאנים, אמר לו: על מנת שאוכל תאנים, אוכל ופטור.
על מנת שאוכל אני ובני ביתי, או שיאכל בני בשכרייא, הוא אוכל ופטור, ובנו אוכל וחייב.
על מנת שאוכל בשעת הקציעה ולאחר הקציעה, בשעת הקציעה אוכל ופטור, ולאחר הקציעה אוכל וחייביב, שאינו אוכל מן התורה.
זה הכלל: האוכל מן התורה, פטור.
ושאינו אוכל מן התורה, חייב.
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִקְצוֹת (עִמּוֹ) בִּתְאֵנִים,
- אָמַר לוֹ: עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל תְּאֵנִים,
- אוֹכֵל וּפָטוּר.
- עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל אֲנִי וּבְנֵי בֵּיתִי,
- אוֹ שֶׁיֹּאכַל בְּנִי בִּשְׂכָרִי,
- הוּא אוֹכֵל וּפָטוּר,
- וּבְנוֹ אוֹכֵל וְחַיָּב.
- עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה,
- בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה אוֹכֵל וּפָטוּר;
- וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה אוֹכֵל וְחַיָּב,
- שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה.
- זֶה הַכְּלָל:
- הָאוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה, פָּטוּר;
- וְשֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה, חַיָּב:
השוכר את הפועל,
- לקצות עימו בתאנים, אמר לו:
- "על מנת שאוכל תאנים" - הוא אוכל, ופטור.
- "על מנת שאוכל, אני ובני",
- או "על מנת שיאכל בני, משכרי" -
- הוא אוכל - ופטור,
- ובנו אוכל - וחייב.
- הוא אוכל - ופטור,
- או "על מנת שיאכל בני, משכרי" -
- "על מנת שאוכל בשעת הקציעה, ולאחר הקציעה" -
- בשעת הקציעה - אוכל, ופטור.
- ולאחר הקציעה - אוכל, וחייב,
- שאינו אוכל מן התורה.
- זה הכלל -
- כל האוכל מן התורה - פטור.
- ושאינו אוכל מן התורה - חייב.
לקצות עמו - רצה לומר לשטוח עמו בתאנים.
והשם יתברך אמר "כי תבא בכרם רעך ואכלת" וגו'(דברים כג, כה), ובאה הקבלה (ב"מ דף פז ב) כי זה הכתוב אינו מדבר אלא בפועל שיכול לאכלו מן התורה מאותו דבר שהוא פועל, ואינו מדבר בעוברי דרך. ועוד יתבאר זה מקומו בבבא מציעא. והם אמרו "ואלו אוכלין מן התורה, העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו". לזה העיקר נמצא זה הפועל שאוכל בשעת הקציעה פטור מן המעשרות, לפי שהוא תלוש ולא נגמרה מלאכתו.
ולאחר הקציעה - שהוא אחר גמר גדישתה, אינו אוכל מן התורה אלא כפי תנאו שהתנה, ולפיכך אינו אוכל עד שיעשר. ועוד יתבארו אלו הדינים ועיקריהם לשם בבבא מציעא:
לקצות בתאנים. לעשות קציעות מתאנים:
על מנת שאוכל. לא היה צריך להתנות דפועל אוכל מן התורה ולהכי פטור ממעשר דלא חשיב כמקח מה שהתנה בחנם:
התנה שיאכל בנו בשכרו בסוף פרק הפועלים (צב:) רוצה לדקדק מיכן דפועל משל שמים אוכל דאי משלו אוכל בנו אמאי חייב ומשני רבינא משום דמחזי כמקח:
לאחר הקציעה. שגמר פעולתו:
זה הכלל האוכל מן התורה פטור. כדפרשינן בפרק הפועלים (פז.) אלו אוכלין מן התורה וכו':
לקצות בתאנים - לעשות קציעות. יש מפרשים לשטחן ליבש, וי"מ לחתכן במקצועות שרגילים לחתוך בהם התאנים:
ואמר לו ע"מ שאוכל תאנים - ולא היה צריך לתנאי זה דבלאו הכי אוכל בדין תורה דכתיב (דברים כג) כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים וגו', ובפועל הכתוב מדבר, הלכך לא הוי כמקח ואינו קובע למעשר:
ע"מ שאוכל אני ובני - אכילת בנו הוי מקח וקובע:
ולאחר הקציעה - שגמר כבר פעולתו, אינו אוכל בדין תורה ובא לאכול מכח התנאי והוי כמקח:
האוכל מן התורה פטור - ובפרק השוכר את הפועלים [דף פז] מפרש אלו אוכלים מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש עד שלא נגמרה מלאכתו:
השוכר את הפועל לקצות וכו' ובנו אוכל וחייב וכו' ולאחר הקציעה חייב. סתמא דלא כר' יהודה דסוף פרקין שסובר דכל מקח דלקצות פטור. ועיין עוד לקמן בסמוך:
או שיאכל בני בשכרי. פי' רש"י בבבא מציעא ד' צב בשכר שקצצת לי. והתוס' מפרשים בשכרי היינו תחתי וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב. לא בלבד על מה שיאכל הוא יותר מן האב. משום דמיחזי כמקח:
(יא) (על המשנה) בני בשכרי. פירש"י במס' בבא מציעא דף צב בשכר שקצצת לי. והתוספ' מפרשים בשכרי היינו תחתי. וחייב אפילו על מה שהיה אוכל האב. לא בלבד מה שיאכל הוא יותר מן האב משום דמחזי כמקח:
(יב) (על המשנה) אוכל וחייב. סתמא דלא כר' יהודה דסוף פרקין שסובר דכל מקח דלקצות פטור (ובס' ת"ח מוכיח מלשון הר"מ דלקצות דר' יהודה אינו דמי לדהכא דרוצה לאכול מיד והוה אצלו דבר הגמור) ועיין עוד אח"ז:
א"ל ע"מ שאוכל תאנים: בירוש' פריך אמאי תנא הכא ע"מ אפי' שלא ע"מ נמי דכיון דזכתה לו תורה מה צריך תנאי ומשני דלרבותי' נקטי' דאפי' אמר לו ע"מ דהוי מקח אפ"ה אחת אחת שרי וסתם לן תנא כר' יהודה:
שאוכל אני ובני ביתי: צריך למחוק מלת ביתי. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שיש ספרים דגרסי אני ובני עמי:
או שיאכל בני בשכרי: ראיתי מוגה משכרי ולפי מה שפירשו התוס' בפ' הפועלים דף צ"ב נראה דלא יתכן שהם ז"ל כתבו בשכרי היינו תחתי ע"כ. וגם רש"י ז"ל פי' בשכרי בשכר שקצצת לי ע"כ ומ"מ ודאי שהכל לפי השכר אם שכרו מרובה ודאי שאי אפשר שיאכל בנו כנגד כל שכרו:
הוא אוכל ופטור: ואע"ג דאתני ל"ד למקח שהתורה זכתה לו ודמי לבעל הקרקע וכתיב כנפשך כך נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור:
בשעת הקציעה אוכל ופטור: לפי שהוא תלוש ולא נגמרה מלאכתו:
ולאחר הקציעה אוכל וחייב: ואפי' באחת צריך לעשר. ובסוף פירקין פליג עלה ר' יהודה:
שאינו אוכל מן התורה חייב: צריך למחוק מלה זו של חייב וגם מלות שאינו אוכל מן התורה אית דלא גרסי להו:
זה הכלל האוכל מן התורה פטור: ואפי' קצץ:
ושאינו אוכל מן התורה חייב: אם קצץ להם מזונות:
יכין
השוכר את הפועל לקצות עמו בתאנים: ר"ל לשטח פירות וליבשן במוקצה שאחורי בתים:
אמר לו על מנת שאוכל תאנים: ר"ל אף שא"ל כן לא הו"ל מקח דהרי בל"ז נמי אוכל מד"ת:
או שיאכל בני בשכרי: ר"ל בשכר עבודתי א"נ תחת אכילתי:
ובנו אוכל וחייב: דאכילת בנו כמקח. ואילה"ק היכי מיירי אי כבר נגמר מלאכתן. הרי בכה"ג אין פועל אוכל [כב"מ דפ"ט א'] ומ"ט דרישא. ואי בלא נגמר גם מקח אינו קובע [כביצה דל"ה ב]. נ"ל דמיירי דכבר הם בחצר. ואפ"ה לא הוקבעו מדהכניסן לקצות [כלקמן רפ"ג]. מיהו לגבי מקח קובע חצר בכה"ג אף שלא נגמר מלאכתן דלוקח עיניו במקחו. דבראויים לאכילתו הו"ל לפניו כנגמר מלאכתן [כב"מ דפ"ח א' ותוי"ט פ"ג מ"א]:
על מנת שאוכל בשעת הקציעה: בשעת מלאכה:
שאינו אוכל מן התורה: דאחר גמר עבודתו אינו אוכל מד"ת והו"ל מקח:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת