משנה מעילה א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק א · משנה א | >>
קדשי קדשים א ששחטן בדרום, מועלין בהן.
שחטן בדרום וקבל דמן בצפון, בצפון וקבל דמן בדרום, שחטן ביום וזרק בלילה, בלילה וזרק ביום, או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומןו, מועלין בהן.
כלל אמר רבי יהושע, כל שהיה לה שעת היתר לכהנים, אין מועלין בה.
ושלא היה לה שעת היתר לכהנים, מועלין בה.
איזו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים, שלנה, ושנטמאה, ושיצאה.
איזו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים, שנשחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומהז, ושקבלו פסולין ח וזרקו את דמה.
משנה מנוקדת
קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם,
- מוֹעֲלִין בָּהֶן.
- שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן,
- בַּצָּפוֹן וְקִבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם,
- שְׁחָטָן בַּיּוֹם וְזָרַק בַּלַּיְלָה,
- בַּלַּיְלָה וְזָרַק בַּיּוֹם,
- אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן,
- מוֹעֲלִין בָּהֶן.
- כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
- כָּל שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים,
- אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ;
- וְשֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים,
- מוֹעֲלִין בָּהּ.
- כָּל שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים,
- אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים?
- שֶׁלָּנָה,
- וְשֶׁנִּטְמְאָה,
- וְשֶׁיָּצְאָה.
- אֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים?
- שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ,
- חוּץ לִמְקוֹמָהּ,
- וְשֶׁקִּבְּלוּ פְּסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ:
נוסח הרמב"ם
קודשי קדשים ששחטן בדרום - מועלין בהן.
- שחטן בדרום - וקיבל דמן בצפון,
- בצפון - וקיבל דמן בדרום,
- שחטן ביום - וזרק בלילה,
- בלילה - וזרק ביום,
- או ששחטן חוץ לזמנן, וחוץ למקומן - מועלין בהן.
- כלל אמר רבי יהושע:
- כל שהיה לה שעת היתר לכהנים - אין מועלין בה,
- וכל שלא היתה לה שעת היתר לכהנים - מועלין בה.
- איזו היא שהיתה לה שעת היתר לכהנים -
- שלנה, ושנטמאת, ושיצאת.
- ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים -
- שנשחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה,
- ושקיבלו פסולין - וזרקו את דמה.
פירוש הרמב"ם
כבר נתבאר בחמישי מזבחים שקדשי קדשים שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון. ושם נתבאר שהחטאת והאשם קדשי קדשים, ואוכלים אותם הכהנים. מן העיקרים שבידינו גם כן בקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, ולפיכך שמא יעלה על דעתנו שהואיל ששינה מקום שחיטתן וכבר נפסלו, תחשב כנבלה ולא יתחייב עליו מעילה, בא ללמד שחייב עליו מעילה דבר תורה ואף על פי שאירעו בשחיטתן הפיסולין האלו.
ואיני צריך לבאר לך שכל מקום שאומר מועלין, כוונתן שהנהנה מאותו דבר חייב קרבן מעילה. ובכל מקום שאומרים אין מועלין, כוונתו שהנהנה ממנו ואפילו יותר משווה פרוטה אינו חייב קרבן מעילה. ובכל מקום שנאמר "לא נהנין ולא מועלין", עניינו שאינו מותר ליהנות מאותו דבר להדיוט והנהנה אין חייב קרבן מעילה.
אחר כך אמר רבי יהושע הכלל הזה, והביא דוגמא עליו החטאת, הוא דבר אמיתי.
ומה שאמר ושקבלו פסולין וזרקו את דמה - רוצה לומר השני דברים ביחד. ואין דומה למה שאמר ושנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה שרוצה לומר או חוץ למקומה, לפי שכל זמן שקבלו פסולין וזרקו פסולין וחזרו הכשרין וקבלו השאר וזרקוהו כשרין, הרי זו זריקה שהיא מתרת אותו לאכילת הכהנים, ואין חייבין עליהן מעילה כמו שהקדמנו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
קדשי קדשים ששחטן בדרום - אע"פ שדינן להשחט בצפון ב, לא תימא כמאן דחנקינהו דמו והוו כקדשים שמתו שיצאו ידי מעילה דבר תורה, קמשמע לן דקדשים שמתו לא חזו כלל ג, אבל דרום נהי דאינו ראוי לקדשי קדשים אבל ראוי הוא לקדשים קלים הלכך מועלין בהן ד, ומי שנהנה מהם שוה פרוטה מביא קרבן מעילה. ולא בלבד כי נשחטו בדרום וקבל דמן בצפון הוא דמועלין בהן משום דעיקר עבודה בצפון הוי [כדין], דמקבלה ואילך מצות כהונה, אלא אפילו שחטן בצפון וקבל דמן בדרום, אף על גב דעיקר עבודה הויא בדרום שלא כדין, אפילו הכי מועלין בהן ה:
וזרק דמן בלילה - אע"ג דלילה לאו זמן הקרבה, מועלין בהן:
בלילה וזרק דמן ביום - האי כל שכן הוא דמועלין, דהא זרק ביום דעיקר עבודה הוא. אלא זו ואין צריך לומר זו קתני:
או ששחטן - בצפון, וחשב עליהן לאכלן חוץ לזמנן שהוא פגול שיש בו כרת, או חוץ למקומן שהוא פסול שאין בו כרת, מועלים בהן:
כלל אמר ר' יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים - אע"ג דשוב נפסלה ואין רשאים לאכלן, אפילו הכי אין מועלין בהן:
שלנה - לאחר זריקה, או שנטמאה או שיצאה חוץ לעזרה לאחר זריקה. אע"ג דאינה ראויה לכהנים, כיון דהיה לה שעה אחת היתר קודם שלנה, אין מועלים בה, דלאו קדשי ה' קרינן בה, דהא חזו לכהנים:
ושקבלו פסולים וזרקו את דמה - קבלו פסולים את דמה אע"פ שזרקוהו כשרים, או שזרקוהו פסולים אע"פ שקבלוהו כשרים. ואם לאחר שקבלו פסולים את הדם וזרקוהו, חזרו כשרים וקבלו שאר דם הנפש וזרקוהו, הרי זריקת הכשרים מועלת ומתרת הבשר לכהנים ואין בו משום מעילה. והני מילי שאר פסולים חוץ מן הטמא, אבל טמא שקבל את הדם וזרקו, אע"פ שחזרו כשרים וקבלו שאר דם הנפש וזרקוהו, אין לבשר שעת היתר ומועלים בו, שהטמא הואיל וראוי לעבודת צבור, שקרבן צבור דוחה את הטומאה, כשזרק הדם נעשה שאר הדם שיריים ושוב אין זריקת הכשרים מועלת להתיר הבשר, ואין לך בפסולים מי שעושה הדם שיריים אלא הטמא בלבד:
פירוש תוספות יום טוב
משנה מעילה, הקדמה
הביא אחר כריתות מעילה. מפני שהדברים שחייבין עליהן מעילה. יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. הרמב"ם:
קדשי קדשים. כגון חטאת ואשם ושלמי צבור שיש בהן מעילה עד שיהא בהן שעת היתר לכהנים דהיינו לאחר זריקה. דעד שעת זריקה מקרו קדשי ה' ובאימורין אף לאחר זריקה. אבל בקדשים קלים אין בהם מעילה עד לאחר זריקה (שלא) [שאז] הוברר חלק גבוה. ואז יש מעילה באימוריהן [וכדתנן בס"פ]. תוס':
ששחטן בדרום מועלין בהן. פירש הר"ב אע"פ שדינן להשחט בצפון וכו'. גמ'. דליכא למימר דהא קמ"ל דזריקה לא מהניא בהו לאפוקי מידי מעילה דהא פשיטא הוא. כיון שהזריקה בפסול דלא מהניא ולא מידי. תוס'. ומ"ש הר"ב. דקדשים שמתו לא חזו כלל. פירש"י לא לגבוה ולא להדיוט. דאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים. וז"ל התוס'. דכיון שהולכין לאבוד. לא אקרו קדשי ה'. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל דרום נהי כו'. הלכך מועלין בהם. גמ'. ולפי זה משמע דמועלין דברי תורה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו בהדיא. ובא ללמד שחייב עליה מעילה דברי תורה. ולא פסק כן בחבורו ריש פ"ג מהל' מעילה. והטעם פי' הכ"מ. משום דאמרינן בגמ' דלר"י דמשנה ב' פ"ט דזבחים כל הני אם עלו ירדו ולפיכך אין בהן מעילה אלא מדרבנן. אבל ה"ל להכ"מ לפרש ג"כ שאין נראה כן מהגמ'. או דסוגיא זו דלא כהלכתא. דהא ודאי דטובא קמ"ל. דאע"פ דדין תורה אין בהן מעילה. מועלין מהן מדרבנן.
שחטן בדרום וקבל דמן בצפון. פי' הר"ב ולא בלבד כי נשחטו בדרום וכו' אבל שחטן בדרום וקבול דמן בדרום. בהא לא מיירי מתני' דא"ל דרישא דתנן ק"ק ששחטן בדרום היינו וקבל בדרום. דהוה זו ואצ"ל זו. אלא תני והדר מפרש כיצד כו'. אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא מיירי מתני'. ואע"ג דהוה רבותא טפי. כך דרך המשנה לפי ששונה כל אחד בפני עצמו. לא חש לשנותם ביחד. כדאשכחן בפ' הבא על יבמתו. דקתני הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד כו'. ובגמרא תני אפי' שניהם. ובמשנה שייריה אע"נ דהוי רבותא טפי. משום דמסתמא כיון דשמעינן חדא לריעותא ה"ה בתרתי. תוספות:
שחטן ביום וזרק בלילה בלילה וזרק ביום. כתב הר"ב בלילה וזרק ביום כ"ש הוא וכו'. וכ"כ רש"י אבל התוס' כתבו דנראה לרבינו יצחק דאיפכא גרסי'. שחט בלילה וזרק ביום שחט ביום וזרק בלילה. דזריקה עיקר עבודה. והוא חידוש יותר כששינה בזריקה דאיכא מעילה. ולהכי שבק קבלה גבי לילה. ונקט זריקה. משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה. והקבלה מיד ביום. דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעילה. העתיק כגירסתינו:
או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן. דלכ"ע אם עלו לא ירדו כדתנן במשנה ב' פ"ט דזבחים וא"ת הא הוה זו ואצ"ל זו. כבר פירשו התוס' אהא דאיתא בגמרא ולמאי חזי. דהכי פריך ודאי ידענא דהא קמ"ל דזריקה לא מפקא מידי מעילה. מיהו מה חידוש יש כיון שאין שום *)[ראויות] בזריקה מהיכי תיתי דמפקא מידי מעילה ומשני הואיל ומרצה לפיגולו [שלא נקבע לפיגול עד שיקרב המתיר. שהוא זריקת הדם וכמ"ש בפי' הר"ב במשנה ג' פ"ב דזבחים] ולהכי ס"ד דזריקה מפקא מידי מעילה קמ"ל דלא. ע"כ:
שנשחטה חוץ לזמנה כו'. וה"ה לכל הני דתני ברישא. שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים. והיינו טעמא דנקט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתני ברישא דמועלין בהן. דהני תרי אתקוש אהדדי ומחד קרא נפקי במסכת זבחים [פ"ב דף כ"ח] מואם האכל יאכל (ויקרא י"ט). רש"י:
ושקבלו פסולין וכו'. והה"נ דתני ברישא להא. רש"י. ומ"ש הר"ב דאם לאחר שקבלו חזרו כשרים כו'. וכדמוכח מתני' דרפ"ג דזבחים. ויראה לי לכאורה. דכיון דאכתי איכא תקנתא בחזרה. דאפילו לשיטה שכתבתי דמשנתינו במעילה מד"ס הוא. הך מעילה דשקבלו פסולין כו' מעילה דד"ת היא. דהא מקרי קדשי ה'. כיון דאיכא תקנתא בחזרה. אלא שמלשון הרמב"ם פ"ג מה"מ אין נראה כן. וצל"ע. ומ"ש הר"ב אבל טמא שקבל את הדם וזרקו כו'. דוקא קבל וזרקו. דאל"ה קשיא מרפ"ג דזבחים. ע"ש. וכן הכריח הכ"מ בפ"א מהל' פה"מ. דדוקא קבל וזרק:
ושקבלו פסולין וזרקו. תחלת עבודה וסופה נקט כמ"ש במשנה ב' פ"ט דזבחים:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) קדשי קדשים. כגון חטאת ואשם ושלמי צבור שיש בהן מעילה עד שיהא בהן שעת היתר לכהנים דהיינו לאחר זריקה. דעד שעת זריקה מיקרי קדשי ה' ובאימורין אף לאחר זריקה. אבל בקדשים קלים אין בהן מעילה עד לאחר זריקה שאז הוברר חלק גבוה. ואז יש מעילה באימוריהם. תוס':
(ב) (על הברטנורא) גמרא. דליכא למימר דהא קמ"ל דזריקה לא מהני בהו לאפוקי מידי מעילה. דהא פשיטא היא. כיון שהזריקה בפסול דלא מהני ולא מידי. תום':
(ג) (על הברטנורא) לא לגבוה ולא להדיוט דאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים. רש"י. וז"ל התוס' דכיון שהולכין לאבוד לא איקרו קדשי ה':
(ד) (על הברטנורא) גמ'. ולפי זה משמע דמועלין דברי תורה. ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) אבל שחטן בדרום וקבל דמן בדרום בהא לא מיירי מתני' ואע"ג דהוי רבותא טפי משום דמסתמא כיון דשמעינן חדא לריעותא ה"ה בתרתי. ועתוי"ט:
(ו) (על המשנה) חוץ כו'. דלב"ע אם עלו לא ירדו. ועתוי"ט:
(ז) (על המשנה) חוץ כו'. וה"ה לכל הני דתניא ברישא. שחטה בדרום או בלילה שלא היה לה שעת היתר לכהנים. וה"ט דנקט הני תרין דחוץ כו' טפי מכל הני דתרי בריש' דמועלין בהן. דהני תרי אתקיש אהדדי ומחד קרא נפקי מואם האכל יאכל. רש"י:
(ח) (על המשנה) ושקבלו כו'. והה"נ להא דתני ברישא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ובעזה"י המרבה סליחה וכפרה ומחילה. נתחיל מסכת מעילה.
כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים והביא אחר כריתות מעילה מפני שהדברים שחייבין עליהם מעילה יותר קלים מהדברים שחייבין עליהם חטאת ע"כ:
קדשי קדשים ששחטן וכו': ס"פ פרת חטאת ולקמן בר"פ קדשי מזבח. והעלו תוס' ז"ל דכולל ברישא שנוי מקום דדרום והדר מפרש כיצד קתני כלומר כיצד הוי שנוי מקום דדרום שאמרו כגון ששחטן בדרום וקבל בצפון וכו' אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא מיירי מתניתין. ונראה לפום ריהטא דבכה"ג לית בהו מעילה והוי כמו חנקינהו מדלא מפרש להו במתניתין ויש טעם בדבר משום דשינה בהן כ"כ אבל עוד כתבו ז"ל ומיהו הר"ר פרץ הוכיח דאין זו סברא והה"נ בשחט בדרום וקבל בדרום דמועלין והא דלא תנא במתניתין אע"ג דהוי רבותא טפי משום דמסתמא כיון דאשמועינן בחדא לריעותא הה"נ בתרתי וכן אשכחן נמי בפ' הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד ובגמרא תני אפילו שניהם שוגגין ובמשנה שייריה אע"ג דהוי רבותא טפי ע"כ והביא דברי רבינו פרץ ז"ל בספר שארית יוסף להחכם הר"ר יוסף ן' וירגא ז"ל. בפירוש רעז"ל והוו כקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דבר תורה ע"כ. אמר המלקט פירוש דמן התורה הוא שאין מעילה בקדשים שמתו אבל מדרבנן אפילו קדשים שמתו אית בהו מעילה שמשלם הקרן אבל אינו משלם חומש וכ"ש שאינו מביא אשם מעילה דהוי חולין בעזרה:
שחטן ביום וזרק בלילה וכו': להכי שבק קבלה גבי לילה ונקט זריקה משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה והקבלה מיד ביום דקבלה ושחיטה תכופות זו בזו וברישא גבי פסול דרום נקט שחיטה וקבלה דהיינו סדר עבודת וזה יכול להיות לשחוט בדרום ולקבל בצפון או להפך תוספות ז"ל:
בלילה וזרק דמן ביום: בפירוש רעז"ל זו ואין צריך לומר זו קתני. אמר המלקט הוא פירוש רש"י ז"ל במתניתין ועוד משמע מפירושו ז"ל דבגמרא דתלמודא גריס במתניתין הבבות הפוכות וז"ל התלמוד ואי תנא הני ה"א משום דיממא זמן הקרבה פירוש הני באבי קמאי דשחטן בדרום וכו' אבל שחטן ביום וכו' וז"ל רש"י ז"ל ה"ג אבל שחט בלילה וזרק ביום דלילה לאו זמן הקרבה הוא והאי דשחט בלילה אימא דכמאן דחנקינון דמי קמ"ל דמועלין ואי תנא שחט בלילה וכו' אבל שחט ביום וזרק בלילה והה"נ אם שחט בלילה וזרק בלילה דזריקה דעיקר עבודה היא הויא בלילה אימא כמאן דחנקינון דמי קמ"ל דמועלין דלילה לאו מחוסר זמן הוא והאי בעל התלמוד דייק מתניתין ולא ס"ל זו ואין צ"ל זו קתני ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו שחט ביום וזרק בלילה בלילה וזרק ביום כך היא הגירסא ברוב הספרים ונראה לר"י ז"ל שהוא שבוש דאית ליה למיתני אותו שהוא חדוש יותר בסיפא כמו גבי דרום אלא גרסינן אפכא (הגהה אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מעילה כתב כגירסא שבדפוס) שחט בלילה וזרק ביום שחט ביום וזרק בלילה דשנוי דזריקה חדוש יותר משנוי דשחיטה משום דזריקה עבודה ושחיטה לאו עבודה. ונראה דאין צריך להגיה ותתפרש כולה מתניתין לא זו אף זו לפי זה הכלל דקאמר ר' יהושע וה"ק רישא לא זו ששחטן בדרום וקבל דמן בדרום דפשיטא דמועלין דיש בהן פסול גדול ואין בהן שעת היתר לכהנים. אלא אפילו קיבל בצפון דיש בהן קצת היתר יותר אפילו הכי לא נפקי מידי מעילה ולא זו ששחטן בדרום דלית בהו היתר לכהנים אלא אפילו שחט בצפון וקבל בדרום דעיקר פיסול צפון כתיב גבי שחיטה כדכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה וא"כ צריך כשרות דצפון גבי שחיטה יותר מקבלה והכי איתא פ' שני דזבחים תלה הבהמה ושחטה פסולה דבעינן ירך המזבח צפונה וליכא אבל תלה וקבל כשרה וסד"א דהוה בהן שעת היתר ונפקי מידי מעילה להכי תנא מועלין בהן. וסיפא נמי לא זו אף זו קתני לא זו זרק בלילה דפשיטא דמועלין דהא אין בהן שעת היתר הואיל דהזריקה היתה בלילה אלא אפילו זרק ביום סד"א דהוי שפיר שעת היתר ונפקי מידי מעילה לכך קאמר דמועלין ע"כ מתוספות של הדפוס ושל כתיבת יד ושל רבינו פרץ ז"ל:
או ששחטן חוץ לזמנם וחוץ למקומן: בגמרא בעי חוץ לזמנם וחוץ למקומן למאי חזו הא לא היו קדשים ראויין כלל לא אימורין לגבוה ולא בשר לכהנים ואמאי מועלין בהן ומשני הואיל ומרצין לפגולן פירוש דאכתי לא יצאת מקדושתה דכיון דהא שחיטה חשובה כ"כ שצריכה שמרצה לצורך פגול שלעולם לא נקבע בפגול לחייבו כרת עד שיזרק הדם עדיין בקדושתה עומדת ומש"ה מועלין בה. ואי קשיא הניחא לחוץ לזמנו אבל לחוץ למקומו מאי איכא למימר נלע"ד שיתורץ במה שאכתוב בסמוך בשם תוספות ז"ל בס"ד דחוץ למקומו אתקש לחוץ לזמנו:
כלל אמר ר' יהושע: פ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק"ב) ותוס' פ' התודה דף ע"ט:
כל שהיה לה שעת היתר: גמרא א"ל בר קפרא לבר פדא בן אחותו ראה מה אתה שואלני למחר בבית המדרש שאל לו הא דקתני במתניתין שעת היתר היתר שחיטה שנינו דכיון שנשחטה כתקנה בלא פסול היינו שעת ביתר ואע"ג דשוב נפסלה יצאת מידי מעילה. או היתר זריקה שנינו דאע"פ ששחט כראוי בעינן דתהוי קבלה נמי בלא פיסול וכיון דקיבל כראוי הותר לזריקה דאע"ג דעדיין לא נזרק דמו הוי כאילו נזרק בהיתר דכל העומד ליזרק כזרוק דמי דכיון דנתקבל בכוס כראוי ונראה לזריקה שוב אין בו מעילה. או היתר אכילה שנינו. ואע"ג דנשחט ונתקבל כראוי לעולם לא יצא מידי מעילה עד שיזרק הדם דיש בו שעת היתר אכילה לכהנים ואם אירע בו שום פיסול אפ"ה אין מועלין. והשיבו בר קפרא לבר פדא דחזקיה ור' יוחנן פליגי בהא מילתא חזקיה אמר היתר שחיטה שנינו ור' יוחנן אמר היתר אכילה שנינו. ובתוס' כתיבת יד משמע דהוו גרסי הכא בגמרא ור"ל אמר היתר זריקה שנינו ור"י אמר וכו' ועיין תו בדבור שאכתוב במתניתין דבסמוך בשמם ז"ל וגם לקמן בריש פ"ש:
איזו היא שהי' לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאה ושיצאה: דהואיל ושחיטה וזריקה הוו כראוי דהיתה ראויה לכהנים אע"ג דשוב נפסלה בלינה או ביוצא דהשתא לית בה היתר לכהנים אין מועלין בה. ועיין במ"ש בפי"א דזבחים סימן ב':
איזוהי שלא היה לה שעת היתר: תוספות פ' התכלת (מנחות דף מ"ז:)
שנשחטה חוץ לזמנה וכו': והה"נ לכל הני דתנא ברישא שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים והיינו טעמא דנקט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתנא ברישא דמועלין בהן דהני תרי איתקיש אהדדי ומחד קרא נפקי במסכת זבחים מואם האכל יאכל וכו':
ושקבלו פסולין: בעלי מומין והה"נ דה"מ למיתני ברישא להא רש"י ז"ל. וביד פ"א דהלכות מעילה סימן ב' ורפ"ג:
תפארת ישראל
יכין
[כל הנהנה בשוגג בשוה פרוטה מקדשי ה', בין מקדשי מזבח או קדשי בדק הבית, אם הוא דבר שנפגם בשנהנה בו, ככל המאכלים ובגדים וקורדם וכדומה, אז כשנפגם שוה פרוטה וגם נהנה כשוה פרוטה בפגמו, משלם להקדש הפגם וההנאה, ומוסיף חומש מלבר., ומביא אשם מעילות. ואם במזיד משלם פגמו והנאתו, ופטור מקרבן ומחומש. וכך הוא ג"כ הדין כשהוא דבר שאינו נפגם בהנאתו, כגון ששתה בכוס הקדש או קשט א"ע בטבעת הקדש. רק דבכה"ג בשנהנה בשוה פרוטה מעל וא"צ שיפגם.
מיהו בקדשי מזבח יש ג' מדריגות.
- (א) בהמת עולה, או עולת עוף, ופרים הנשרפין ושעירים הנשרפין ופרה אדומה, ובשרן של כל אלו הקרבנות, וכ"כ אימורין של כל קדשי קדשים, יש בהן מעילה משעה שהוקדשו עד שנעשה בהן מצותן. וכ"כ הקומץ והלבונה ומנחת כהנים, וחביתין שכולן כליל, והנסכים, מועלין בהן משהוקדשו עד שנעשה בהן מצותן.
- (ב) בהמת חטאת ואשם, ושלמי צבור, וחטאת עוף, או בשרן של אלו הקרבנות, יש בהן מעילה משהוקדשו עד אחר זריקה, דרק עד אז מקרו קדשי ה', אבל אח"כ הותרו לכהנים, ולכן כשנהנה אז זר מהן לא מעל. וכ"כ בשירי המנחה מועלין בהן רק עד אחר הקטרת הקומץ מה"ט.
- (ג) בהמת קדשים קלים אין בה מעילה כלל, רק באימוריהן אחר שנזרק הדם ולא מקודם: ]
קדשי קדשים: כגון עולה, חטאת, אשם, ושלמי צבור:
ששחטן בדרום: והרי דינן להשחט בצפון ולקבל דמן בצפון:
מועלים בהן: דאף שנפסלו, לא אמרינן דכמאן דחנקינהו דמי, והרי קדשים שמתו אין בהן מעילה מדאורייתא, דעכ"פ י"ל דקדשים שמתו לא חזו לגבוה או להדיוט, דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים, ולא מקרי תו קדשי ה'. אבל שחיטת דרום, מדמהני לקדשים קלים, מהני נמי לקדשי קדשים שיתחייב עליהן כשנהנה מהן בשוה פרוטה, קרן וחומש וקרבן מעילה. [ולרמב"ם (פ"ג מהל' מעילה ה"א) כיון דבכל הנך דנקט מתני' קיי"ל כרבה [ש"ס ד"ב ב] דאם עלו ירדו [כזבחים פ"ט מ"ב], א"כ אין בהן מעילה רק מדרבנן. וכיון שכן משלם רק הקרן ולא החומש, וגם פטור מקרבן [כרמב"ם פ"א ממעילה]. והשתא מפרש תנא, הך שחטן בדרום דנקט, כיצד:
בצפון וקבל דמן בדרום: לא מבעייא קאמר, לא מבעייא קבל דמן בצפון, דעיקר עבודה בצפון הוה, דהרי רק מקבלה ואילך מצות כהונה. אלא אפילו בקבל דמן בדרום, דהיה עיקר התחלת עבודה בפסול, אפ"ה מועלין בהן. וה"ה בשחטן בדרום וקבל דמן בדרום דמועלין בהן, אע"ג דהכל בפסול היה:
שחטן ביום וזרק בלילה: אף דלילה לאו זמן זריקה, אפ"ה מועלין בהן:
בלילה וזרק ביום: זו ואצ"ל זו קתני דהרי מצות זריקה ביום. [ולתוס' הכא נמי גרסי' תחלה שחט בלילה וזרק ביום ואח"כ שחט ביום וזרק בלילה. אב"י ל"מ נ"ל דגם הכא לא זו אף זו תני כברישא, דברישא תני החידוש, שאפ"ה חל עליו המעילה, והכא תני החידוש דאף שהזריקה היה בזמן הראוי, אפ"ה לא הוציאתה הזריקה מידי מעילה]. והא דלא נקט בהך בבא שחיטה וקבלה כברישא. ה"ט מדאי אפשר לצמצם שתהיה השחיטה בסוף הלילה, והקבלה תיכף ביום, דהרי השחיטה והקבלה תכופות זל"ז:
וחוץ למקומן: ר"ל או ששחטן ביום ובצפון כדינן, רק שהתכוון בשחיטתן להקריבן או לאכלן חוץ לזמן הראוי, דאז הו"ל פגול שחייב עליו כרת כשיאכל מהן, או שהתכוון בשחיטתן להקריבן או לאכלן חוץ למקום הראוי, דאז הזבח פסול ואין כרת באכילתו. ואע"ג דשניהן כשעלו למזבח לא ירדו לכ"ע [ כזבחים פ"ט מ"ב ], וא"כ הוה כ"ש מרישא [ע"ש]. י"ל כיון דאלימא זריקה, שלא נקבע שום קרבן בפיגול עד שיזרוק הדם כראוי, להכי סד"א דהכא שנזרק כראוי, מדמהני הך זריקה למקבע בפיגול, מהני נמי להוציאה ממעילה, ככל זריקה כשרה שבכל הקרבנות שמוציאתן ממעילה. קמ"ל דאפ"ה זריקה פסולה אינו מוציא ממעילה:
כלל אמר רבי יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים: אף שאח"כ נפסל מאכילת כהנים:
ושלא היה לה שעת היתר לכהנים: אף שנפסל מלהקריב:
ושיצאה: או או קתני. ור"ל שלן הבשר של ק"ק ונעשה נותר, או נטמא או יצא חוץ לעזרה, וכולן אחר שנזרק הדם, שכבר הותר לכהנים:
שנשחטה חוץ לזמנה: כלעיל סי' ז':
חוץ למקומה: וה"ה שחט או קבל הדם בדרום, או זרק בלילה. [אב"י כך כ' רתוי"ט. ול"מ נ"ל, דחוץ לזמנה כולל מלבד פיגול, גם אם השחיטה או הזריקה לא היה בזמן הראוי כגון בלילה, וכן חוץ למקומה כולל מלבד מחשבת חוץ למקומה, גם אם השחיטה או הקבלה היה חוץ למקומה]:
וזרקו את דמה: ר"ל שקבלו פסולין וזרקו כשרים או איפכא, וכ"ש בששניהן בפסולין. והא דלא נקט נמי הוליכו פסולין. תחלת עבודת הדם וסוף עבודתו נקט. מיהו אם אחר שקבלו פסולין או זרקו, חזרו כשרים וקבלו דם הנפש וזרקוהו כדינו, מהני זריקת הכשרים להתיר הבשר באכילה, ונפק ממעילה. רק בקבלו טמאין תחלה או זרקו כיון דמהני עבודת הטמא בקרבן צבור, דכשרוב הצבור טמאין נעשה בטומאה, להכי מהני קבלתו וזריקתו נמי בכל קרבן, שיעשה שאר הדם כשריים, ולא מהני קבלת הכשר אח"כ.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת