רש"י על הש"ס/מעילה/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מתני' קדשי קדשים ששחטן בדרום - אע"ג דדינן לישחט בצפון לא יצאו מקדושתן לגבי מעילה שהנהנה מהן שוה פרוטה מעל כיצד שחטן וכו' דלא תימא שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון דהא הוי עיקר עבודה דמקבלה ואילך מצות כהונה ומקבלה ואילך הוי בצפון אלא אפילו שחטן בצפון וקיבל דמן בדרום אף על גב דקבלה דהיינו עיקר עבודה היא בדרום שלא כדינן אפילו הכי מועלין בהן:

וכן אם שחט ביום וזרק דמן בלילה - אע"ג דלילה לאו זמן הקרבה היא מועלין בהן:

וכן אם שחט בלילה וזרק ביום - והאי כל דכן הוא דמועלין בהן דהא זריקה דהיא עיקר עבודה הוית ביום וזו ואין צריך לומר זו קתני:

או ששחטן בצפון - ביום וחישב עליהן לאוכלן חוץ לזמנן דהיינו פיגול ויש בו כרת:

או חוץ למקומן - דהיינו פיגול ואין בו כרת אפ"ה מועלין בהן ותרוייהו פיגול דחוץ לזמנו ופיגול דחוץ למקומו מחד קרא נפקי (זבחים דף כח.) מואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' דאיתקש חוץ למקומו לחוץ לזמנו וקרי ליה פיגול אבל לא הוי פיגול גמור דליחייב עליה כרת:

כלל אמר רבי יהושע כל שהיתה לה שעה היתר לכהנים - ושוב נפסלה מהם:

שלנה - הבשר לאחר זריקה או שנטמאת או שיצאת חוץ לקלעים לאחר זריקה דאף על גב דהשתא אינה ראויה לכהנים הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם שנפסלה:

אין מועלין בה - דלא קרינא בה מקדשי ה' (ויקרא ה) הואיל וכבר היתה ראויה לכהנים:

ושקבלו פסולין וזרקו את דמה - בטמאין מיירי ובקרבנות יחיד דלא הותרה בהן טומאה:

ואיזו היא שהיתה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאת - דהואיל ושחיטה וזריקה הוו כראוי דהיתה ראויה לכהנים אע"ג דשוב נפסלה בלינה או ביוצא דהשתא לית בה היתר לכהנים אין מועלין בה:

ואי זו היא שלא היתה לה כו' שנשחטה חוץ לזמנה וכו' - וה"ה לכל הני דתנא ברישא שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים והיינו טעמא דנקיט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתנא ברישא דמועלין בהן דהני תרי איתקוש אהדדי ומחד קרא נפקי במס' זבחים (דף כח.) מואם האכל יאכל וגו':

ושקבלו פסולין - בעלי מומין וה"ה נמי דתני ברישא להא:

גמ' ס"ד אמינא הואיל ואמר עולא - לקמן בפרק ולד חטאת (דף יב.) קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מדרבנן אית בהו מעילה כדאיתא לקמן:

כמאן דחנקינון דמו - וליהוו כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמ"ל דלא:

קדשים שמתו וכו' - אבל ראוי הוא לקדשים קלים כדתנן באיזהו מקומן (זבחים דף נה.) קדשים קלים שחיטתן בכ"מ בעזרה:

למה לי למיתני כל הני - דתני במתניתין דמועלין בהן ליתני חדא מינייהו ואע"ג דלא נעשית כמצותו מועלין בו וממילא ידענא דה"ה לכל הני:

דקבלה בדרום היא - דהיא עיקר עבודה:

משום דיממא זמן הקרבה הוא - ה"ג אבל שחט בלילה וזרק ביום ובלילה לאו זמן הקרבה הוא והאי דשחט בלילה אימא וכו':

ואי תנא שחטה בלילה וכו' - אבל שחט ביום וזרק בלילה וה"ה אם שחט בלילה וזרק בלילה דזריקה דעיקר עבודה היא הויא בלילה:

אימא כמאן דחנקינון דמי קא משמע לן - דמועלין דלילה לאו מחוסר זמן הוא והאי בעל הש"ס דייק ממתניתין ולא ס"ל דזו ואצ"ל זו קתני:

חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו - כלומר כל הני דתני במתניתין בדין הוא דמועלין בהן דהאי דשחטן בדרום ראוי לקדשים קלים כדאמרינן לעיל ושחט בלילה נמי או זרק בלילה דין הוא דמועלין בהן דלילה לאו מחוסר זמן הוא אלא שחט על מנת להקטיר


חוץ לזמנו או חוץ למקומו למאי חזיא. הא שחיטה דמועלין בה הא פגול הוי ולא חזו לא אימורין [לגבוה] ולא בשר לכהנים ולא הוו קדשים ראויין כלל ואמאי מועלין בהן:

ומשני הואיל ומרצין לפיגולן - כלומר הואיל והאי שחיטת פיגול חשיבא כולי האי דלעולם לא מיקבע בפיגול לחייבו כרת עד שיקרבו כל מתירין שיזרק הדם כדאמרינן במס' זבחים (דף כח:) פגול הוא לא ירצה ואמרינן כהרצאת כשר דכתיב ביה ירצה לכפר כך הרצאת פסול דפיגול מה הרצאת כשר לא הורצה עד שיקרבו כל מתיריו לשמו כך הרצאת פסול לא נקבע פסול פיגול לחייבו כרת עד שיקרבו כל מתיריו לשם פיגול והיינו מרצין שמרצה (לצורך) הזריקה למקבעיה בפיגול וכיון דהא זריקה חשובה כל כך דצריכה מרצין לפיגול אכתי לא יצאת מקדושתה ומועלין בה:

איבעיא להו - הני דתני במתני' דשינה בהן כגון ששחט בדרום או שקבל דמן בדרום כו':

אם עלו למזבח מהו שירדו - צריך להורידן או לא:

אליבא דר' יהודה - דאמר התם בפרק המזבח מקדש (דף פד.) זאת היא העולה הרי אלו מיעוטים פרט לשנשפך דמה ושלנה ושיצאה (וניתנין למעלה שנתנן למטה או הניתנין למטה שנתנן למעלה) שאם עלו ירדו כולי עלמא לא פליגי דהני נמי אם עלו ירדו:

כי פליגי אליבא דר"ש - דפליג עליה דרבי יהודה ואמר זאת תורת העולה ריבה תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו:

רב יוסף כר"ש - דכי היכי דאמר ר"ש הניתנין למטה שנתנן למעלה וכו' דהיינו שינוי מקום מתן דמים שאם עלו לא ירדו ה"ה נמי היכא דשני במקום שחיטה ששחטן בדרום שאם עלו לא ירדו:

רבה אמר לך עד כאן לא קאמר ר"ש - התם אם עלו לא ירדו:

אלא בניתנין למטה וכו' - כלומר דלא אמר דלא ירדו אלא באותו שינוי מקום דמתן דמים הואיל ושחיטה וקבלה הוי בצפון:

אבל הכא וכו' - ואם עלו ירדו:

בשלמא לרב יוסף - דאמר אם עלו לא ירדו הואיל ולא ירדו מקדושתן מש"ה מועלין בהן:

אלא לרבה - דאמר דאם עלו ירדו דיצאו מקדושתן קשיא דאמאי מועלין בהן:

מאי מועלין מדרבנן - אבל מדאורייתא לית בהו קדושה ואם עלו ירדו:

מעילה דרבנן - משלם קרן ולא חומש משום דחומש מפני איל אשם מייתי ליה ובדרבנן ליכא קרבן דהוי כמביא חולין לעזרה הילכך לא מייתי נמי חומש אבל במעילה דאורייתא מייתי קרן וחומש ואשם מעילה:

דבר תורה - מדקאמר דבר תורה אלמא מדאורייתא לית בהו מעילה אלא מדרבנן ה"נ לרבה מאי מועלין מדרבנן:

לימא לרבה תנינא להא דעולא א"ר יוחנן - דממתניתין נמי שמעינן לה מי לא אמרינן דקדשי קדשים ששחטן בדרום כמאן דחנקינון דמו והוו כקדשים שמתו וקתני מועלין בהן ואמרינן מאי מועלין מדרבנן דמדאורייתא לית בהו מעילה דקאמרינן אם עלו ירדו דכקדשים שמתו דמו אם כן היינו דעולא ומאי קמ"ל הא דעולא:

ומשני - אע"ג דתנינן ליה במתניתין:

אצטריך הא דעולא - דסד"א הכא במתניתין דקדשי קדשים ששחטן בדרום לא בדילי אינשי מינייהו משום דאע"ג ששינה בהן מ"מ בכשרות נשחטו ולא בדילי מינייהו אינשי להכי מועלין בהן אי לרב יוסף מדאורייתא אי לרבה מדרבנן:

אבל קדשים שמתו - דנבלות נינהו ומאיסי ובדילי מינייהו אינשי אימא אפילו מדרבנן לית בהו מעילה דהא בדילי מינייהו:

קמ"ל - יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מדרבנן אית בהו מעילה בקדשים שמתו:

ואכתי מאי קמ"ל דעולא אי משום דמתו נמי תנינא - דאין מועלין בהן דתנן לקמן בפ' הנהנה ש"פ מן ההקדש (דף יח.):

הנהנה מן החטאת - בעלת מום:

כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום - עד שיחסר ממנו דכיון דקדושת דמים היא לא מעל עד שיחסר מדמיה כגון שתלש מן הצמר או שחרש בה והכחישה דכיון דבעלת מום היא קיימא לדמיה וקי"ל כל העומד לדמים אין מועלין בו עד שיחסר מדמיו אבל כל שאינו עומד לדמים כגון כוס של זהב של הקדש כיון (שנהנה ממנו) שנהנה בו אע"פ שלא חיסרו מעל וכשהיא מתה דלאו לדמי קיימא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כיון שנהנה בשוה פרוטה מעל אף על פי שלא חיסרו והאי מעל מדרבנן הוא דלאחר שמתה ד"ה אין בה מעילה


מדאורייתא אלא מאי מעל מדרבנן והכא הוא בחטאת מתה דמעל דחמורה קדושתה דלכפרה אתיא אבל בשאר קדשים כגון עולה ואשם ושלמי צבור משום דלאו לכפרה אתו כיון שמתו לית בהו מעילה אפילו מדרבנן וקשה לעולא אמר לך עולא ה"ה דבכל קדשי קדשים ס"ל לתנא נמי דמעל ומ"ש דנקט בחטאת טפי משאר קדשי קדשים דסד"א הואיל ולכפרה אתיא דכשהיא חיה קיימא לחטאת:

ובדילין מינה - והשתא נמי כשהיא מתה בדילי מינה ולא אצטריך למגזר בה מעילה:

קמ"ל - תנא דמעל וכ"ש בהנך דלאו לכפרה אתו ואית בהו מעילה הואיל ומחיים לא בדילי מינייהו אינשי כולי האי:

חטאות המתות - כגון חמשה חטאות המתות:

ומעות ההולכות לים המלח - הנך שנמצאו לאחר כפרה:

לא נהנין מהן - מדרבנן דאיסורא איכא:

ולא מועלין - אפילו מדרבנן דהא ליכא למימר לא מועלין מדאורייתא אבל מועלין מדרבנן דלא מיתריץ למימר הכי דכיון דתנא ליה ברישא לא נהנין מדרבנן דליכא אלא איסורא בעלמא היכי מיתריץ למימר אבל מועלין אלא הכי מיתריץ למימר לא נהנין מדרבנן ולא מועלין נמי מדרבנן דאיסורא בעלמא איכא ולא מעילה וקשה לעולא:

אמרי חטאות המתות - כיון דלא קיימי להקרבה אלא למיתה בדילי מינייהו אינשי אפילו מחיים וכ"ש לאחר מיתה דמאיסי ולא אתי לאיתהנויי מינייהו הילכך לא איצטריך למיגזר בהו מעילה לאפוקי שאר חטאות דלהקרבה קיימי דלא בדילי מינייהו מחיים איצטריך למגזר בהו מעילה לאחר מיתה:

איתיביה רב יוסף לרבה חדא מגו חדא וחדא מגו חדא - כלומר שלא מצא לו קושיא ממשנה אחת עד שדקדק ג' משניות זו מזו וזו מזו והעמיד השלישית בשנוי מקום שחיטה וקתני בה אם עלו לא ירדו ואלו המשניות במסכת זבחים תרי מינייהו הוו בפ' חטאת העוף (דף סו: ודף סח:) והשלישית בפרק הסמוך לו והכי קתני התם חטאת העוף שעשאה כמעשה עולת העוף ועולת העוף שעשאה כמעשה חטאת העוף וכו' ואוקמינן התם בגמ' דכל הני דתני התם היינו ששינה במקום מליקה ושינוי הזאה וקתני התם וכולן אע"ג ששינה בהן לא חשיבי כנבלה אלא דינן כמליקה ואינן מטמאין בגדים אבית הבליעה ומועלין בהן דלא יצאו מקדושתן חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה מחוט הסיקרא כמעשה חטאת העוף לשם חטאת דהיינו כמצוותה דמצוותה הוי למטה מחוט הסיקרא דאין מועלין בה שהרי יש לה עכשיו שעת היתר לכהנים ואע"ג דתנא בההיא משנה עצמה עולת העוף שעשאה למעלה דהיינו כמצוותה לא תני דאין מועלין בה משום דעולה כליל ואע"פ שנעשית כמצוותה אין בה היתר לכהנים הילכך מועלין בה:

וקתני - בההיא משנה עצמה כל שהיה פסולו בקדש כגון הני דשינה במליקה והזאה אינו מטמא בגדים אבית הבליעה והיינו חדא מגו חדא כלומר דהכי דייקינן דכי היכי דההיא דקתני וכולן אינן מטמאין בגדים מיירי בשינוי מקום מליקה כדמוקמינן התם אף הא נמי דתני כל שהיה פסולו בקדש אינו מטמא בגדים מיירי בשינוי מקום מליקה:

וכל שלא היה פסולו בקדש - כגון שעבר זמנו או שיבש גפה או נקטעה רגלה דהיינו פסול דשלא בקדש אלא שאירע לה קודם שהוקדשה ונמלקה מטמא בגדים אבית הבליעה:

וקתני - בפרק הסמוך לו כל שהיה פסולו בקדש אם עלו לא ירדו והיינו אידך וחדא מגו חדא דכי היכי דהאי כל שהיה פסולו בקדש אינו מטמא בגדים אבית הבליעה מיירי בשינוי מקום מליקה דהיינו תחילת עבודה אף האי דקתני נמי כל שהיה פסולו בקדש אם עלו לא ירדו בשנוי מקום מליקה מיירי וקתני אם עלו לא ירדו וכי היכי דבשנוי מקום מליקה לחוד דהיא התחלת עבודה קתני אם עלו לא ירדו הוא הדין במתניתין בשנוי מקום שחיטה לחוד דהיינו התחלת עבודה אם עלו לא ירדו והיינו תיובתא דרבה תיובתא:

והא דפליגי (עלה) רבה ורב יוסף - בשנוי מקום שחיטה לית ליה לרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר עולת במת יחיד שהכניסה לפנים דהכי תנינן תמן במס' זבחים בפ' בתרא (דף קיב:) מה בין במת יחיד לבמת צבור דהיינו מזבח במת יחיד אינה טעונה צפון ולא תנופה ולא הגשה ולא ריח ניחוח ואינו נפסל ביוצא כו' אם הקדיש בהמה להקריבה עולה בבמת יחיד בשעת היתר הבמות ונמלך והכניסה לפנים לעזרה להקריבה במזבח:


קלטוה מחיצות - של עזרה לכל דבר דהוי כמי שהוקדשה מתחלה להקריבה למזבח דטעונה צפון וכל דברים הטעונים בקדשי מזבח ונפסלת ביוצא ובדרום ובשאר פסולין הנהוגין בקדשי מזבח:

שנפסלה - ששחטה לההיא עולת במת יחיד לאחר שהכניסה לעזרה בדרום והעלה אותה הכהן לגבי המזבח בשוגג או במזיד מהו שתרד מאי לאו מדקמיבעיא ליה בהא דתחלתה לאו למזבח מכלל דאידך בעולת פנים סבירא ליה אי כרבה אי כרב יוסף: לא לעולם לא פשיטא ליה אי כרבה אי כרב יוסף אלא חדא מגו חדא עולת במת יחיד מגו עולת פנים מבעיא ליה והכי קמיבעיא ליה עד כאן לא קאמר רבה בעולת פנים ששינה בשחיטתה או שיצאתה אם עלתה תרד אלא משום דמחיצה כתקונה פסלה כלומר היכא דמעיקרא כי אקדשה לשם קדושת פנים אקדשה להקריבה בעצמה דהיינו מחיצה כתיקנה התם כי שינה בה משום הכי פסלה אבל עולת במת יחיד הואיל והוקדשה תחילה שלא כתיקנה להקריבה בחוץ כי הכניסה לאחר מכן בפנים ושחטה בדרום או יצאת לא פסלה ואם עלתה לא תרד דהא דאמרינן דנפסלת בדרום או ביוצא היינו כשנכנסה תחילה למחיצת עזרה דהיינו כתיקנה:

או דילמא אפילו לרב יוסף דאמר - בעולת פנים אי שינה בה אם עלתה לא תרד היינו טעמא דכיון שהקדישה להקריבה במחיצת העזרה דהיינו כתיקונה קלט לה מזבח דאם עלתה לא תרד: אבל עולת במת יחיד שהוקדשה תחלה שלא כתיקנה ואח"כ הכניסה בפנים דהיינו מחיצה שלא כתיקנה ויצאת או נשחטה בדרום אם עלתה תרד דלא קלט מזבח ולא אתאי תחילה למחיצת עזרה כתיקנה:

תיקו - ומדקמבעיא ליה אליבא דתרוייהו ש"מ דבשינוי מקום שחיטה דעולת פנים נמי לא פשיטא ליה אי כרבה אי כרב יוסף:

א"ר גידל אמר רב זריקת פיגול - שחישב (בזריקה) לפגל הזבח ופגל נמי בזריקה והשתא הוקבעה לפיגול שיש בו כרת אינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים כלומר דזריקת פיגול אינה חשובה כל כך שתוציא בשר קדשי קדשים מידי מעילה כזריקה כשרה דקיימא לן דמאחר שנזרק הדם כראוי יש בבשר היתר לכהנים ואין מועלין בו אבל הכא כיון דפיגל בזריקה לא יצא הבשר מידי מעילה דהא לא חזי לכהנים:

ואותה זריקה אינה מביאה לידי מעילה - האימורין של קדשים קלים כזריקה כשרה כדתנן בסיפא דמתניתין בקדשים קלים לאחר זריקת דמן מועלין באימורין ואין מועלין בבשר דלא חשיבא זריקה כלל לענין מעילה:

וקאמר להא שמעתא - דרב גידל:

ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם - דכתיב על זבח התודה חלות (ויקרא ז) ובעינן על בסמוך:

ואפילו קרמו כולן חוץ מאחת מהן לא קדש הלחם - דבעינן בשעת זביחה שיהא כל הלחם ראוי:

שחטה חוץ לזמנה - דחישב עליה בשעת שחיטה לאוכלה חוץ לזמנה או חוץ למקומה [וקס"ד] אע"פ שזרק [במחשבת פיגול] קדש הלחם להכי דמועלין בו אלמא דפיגול מייתי לידי מעילה בקדשים קלים וקשיא לרב גידל דאמר אינה מביאה לידי מעילה בקדשים קלים:

כי אתא אביי לקמיה דר' אבא - אמר ליה הא דרב פפא לא קשיא לרב גידל:

א"ל בזריקה - טעמא דקדש הלחם כשפגל בשחיטה משום דשתק בזריקה דלא פגל בזריקה הילכך לא הוי פיגול גמור בשחיטה לחודה להכי קדש הלחם ומועלין בו אבל הא דאמר רב גידל דאינו מביא לידי מעילה היינו דפיגל בזריקה ממש דהוי פיגול גמור:

אמר ליה רב אשי לרבא והא אמר עולא - במס' זבחים בפרק בית שמאי (דף מג.) קומץ פיגול שחישב עליו לפגל בשעת קמיצה והעלהו לגבי המזבח כיון שמשלה בו האור פקע פגולו ממנו שאם פקע מיד וירד מעל גבי המזבח יעלה והוא הדין נמי לאיברי פיגול שהעלן לגבי המזבח כיון שמשלה בהן האור פקע פיגולן מהן והאי דנקט קומץ פיגול משום דאי תנא באיברי פיגול לחוד לא הוה אתי קומץ מיניה דס"ד אמינא ה"מ אבר דמיחבר להכי כיון שמשלה בו האור במקצת והוי כמו שמשלה בכולו ופקע פיגולו ממנו אבל קומץ דמיפרת אימא לא קמ"ל ולהכי נקט קומץ דאע"ג דמיפרת פקע פיגולו ממנו וכל שכן גבי אבר פיגול דכיון דמיחבר כי משלה האור במקצתו הוי כנשרף כולו ופקע פיגולו מכל מקום קתני קומץ פיגול דפגל בקמיצה ופיגול דקמיצה הוי כמו פיגול דשחיטה דהיכי דקבע פיגול בקמיצה לחודה הכי נמי מיקבע פיגול בשחיטה לחודה אלמא דבשחיטה לחודה הוי פיגול גמור וקתני קדש הלחם שמביאו לידי מעילה אלמא דפיגול מייתי קדשים לידי מעילה וקשיא לרב גידל:

א"ל - מהכא לא תיקשי ליה דמאי דקאמר קומץ פיגול לא אמר דבקמיצה לחודה הוי פיגול אלא מאי קומץ פיגול איסורא דמתייא לידי פיגול שהתחיל לפגל בקמיצה דהיינו תחילת פיגול אבל לא הוי פיגול גמור עד דפגל נמי בהקטרה וה"ה לשחיטה הויא תחילת איסור פיגול ולא הוי פיגול גמור שלא פגל אלא בשחיטה לחודה והאי דא"ר גידל אינו מביא לידי מעילה היינו למי שפיגל בזריקה קאמר:


והא - עלה דההיא דקומץ פיגול קתני אם אחרים מביא לידי פיגול כלומר השיריים במחשבה דקמיצה לחודה הוא עצמו הקומץ לא כ"ש ואמרינן התם במסכת זבחים מאי קאמר ה"ק אם (אינו) חשוב בהאי פגול דפגל בקומץ לחוד כפגול גמור דכיון דהעלהו למזבח דפקע פגולו ממנו כשאר פיגולים היאך מביא אחרים השיריים לידי מעילה אלא ודאי פקע פגולו ממנו ומביא השיריים לידי מעילה אלמא דמחשבה דקומץ לחוד הוי פיגול גמור וה"ה במחשבה דשחיטה לחודה וקתני דקדש הלחם דמביא לידי מעילה וקשיא לרב גידל: אמר רב גידל הא נמי דקתני אם אחרים מביא לידי פיגול ה"ק איסורא דמייתא כו'. דלא אמר דבקמיצה לחוד הוי פגול אלא ה"נ דפגל בקמיצה ופגל נמי בהקטרה כדאמרינן לעיל:

האמר אילפא - בפרק כל הזבחים (דף כט:):

מחלוקת וכו' - דקאמר רבי יהודה במתני' אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פיגול וחייבין עליו כרת ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן (פיגול) [פסול] ואין חייבין עליו כרת דעיקר פיגול דחייבין עליו כרת הוי במחשבת אכילה חוץ לזמנו וחכ"א זה וזה [פסול] ואין חייבין עליו כרת ואמר אילפא מחלוקת וכו' דר' יהודה סבר אם מחשבת הזמן וכו' ורבנן סברי להכי אין בו כרת דעירוב מחשבות הוי חוץ לזמנו וחוץ למקומו בזבח אחד ולהכי אפילו בשתי עבודות פסול ואין בו כרת הואיל ולא הויא כולה במחשבת חוץ לזמנו ולהכי קרי לשני סימנין ב' עבודות משום דקסבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכי שחט סימן אחד עבד פלגא דשחיטה:

אבל בעבודה אחת - כגון בסימן אחד שחישב בחציו חוץ לזמנו וחציו חוץ למקומו:

דברי הכל עירוב מחשבות הוי - ואין . בו כרת אבל פסול הוי ומ"מ אשכחן לר' יהודה דאם מחשבת הזמן קדמה בשחיטה לחודה הוי פיגול וא"כ לרבנן אם לא חישב בה אלא חוץ לזמנו לחודה בשחיטה הוי פיגול וחייבין עליו כרת אלמא דבמחשבת שחיטה לחודה פיגול הוי וקתני קדש הלחם דפיגול מייתי קדשים קלים לידי מעילה וקשיא לרב גידל: אמר לך רב גידל ה"נ לא אמר דבמחשבת שחיטה לחודה פיגול אלא לכי זריק תיגלי מילתא אי בעבודה אחת עירב המחשבות אי בשתי עבודות דאי חשיב בשתי עבודות לכי זרק הדם במחשבת פיגול הוי פיגול לרבי יהודה כדאית ליה ולרבנן כדאית להו ואי בעבודה אחת דברי הכל לא הוי פיגול אבל מ"מ לעולם לא מיקבע בפיגול עד דזריק והתם ה"ט דקדש הלחם דשתק בזריקה דלא פיגל אלא בשחיטה לחודה אבל אם פיגל בזריקה נמי לא מייתי קדשים קלים לידי מעילה כדרב גידל:

אי הכי - תיקשי ליה נמי דקאמר דעד דזריק לא הוי פיגול דלטעמיה גבי תודה נמי לא הוי פיגול עד דזריק אם כן קשיא ליה הא מאי קדש הלחם דקאמר לאו לחיוביה במעילה אע"ג דהשתא הוי פיגול גמור דפגל בזריקה אלמא זריקת פיגול מביאה לידי מעילה בקדשים קלים:

לא מאי קדש הלחם ליפסל - קדש דבעי שריפה דלא הוו כחולין אבל לא למעילה וכדרב גידל:

לימא מסייעא ליה - לרב גידל:

הפיגול לעולם מועלין בו לאו אע"ג דאיזריק דם - לשם פיגול והיינו כרב גידל דאמר אינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים:

לא - כי קתני לעולם מועלין בו דלא זריק קא מיירי ולא מסייע ליה:

אי דלא זרק - לשם פגול פשיטא דמועלין בו: אלא לעולם בדזרק קא מיירי ואפילו הכי לא מסייע ליה דכי תניא דלעולם מועלין בו אפילו לאחר זריקה בעולה הואיל ולגבוה היא דאין בה היתר לכהנים ולא מיירי בחטאת ואשם: לעולם בחטאת ואשם מיירי דאי בעולה פשיטא מאי למימרא:


ועוד - מסיפא נמי דיקא דקתני לן דמה והוא הדין לפיגול אע"פ שחזר וזרקו מועלין בו דאין מוציא מידי מעילה:

אי אמרת בשלמא בחטאת - להכי דייקינן דה"ה לפיגול שאם פיגל בו אע"פ שחזר וזרקו מועלין בו:

אלא אי אמרת בעולה צריכא למימר - דמועלין בה הא כולה לגבוה הוא אלא ש"מ בחטאת מיירי וה"ה לרישא:

סיפא ודאי מסייע ליה לן דמה כו' - דמיירי לאחר זריקה בהדיא ודייקינן ה"ה דפיגול דזריקה אינו מוציא מידי מעילה:

נימא הואיל ומסייע ליה סיפא מסייע ליה רישא - דנימא נמי בחטאת מיירי וקאמר לעולם מועלין בו דמשמע אע"ג דזרק: וקא פריך ומסיפא נמי מי פשיטא ליה דמסייע ליה דילמא לעולם אימא לך דלא מסייע ליה דאמרינן דלא דמי לן דמה למחשבת פיגול: ומהדר ליה אמאי לא דמי ומאי שנא כלומר מה הפרש יש בין פסול לן לפסול פיגול:

וא"ל ודאי לא דמו דאימא לך הלנה דקעביד איסורא בידים - שהיה לו לזורקו והלינו דהיינו דקעביד ליה פסול בידים דלגבי מחשבה דפיגול חשיב ללינה מעשה בידים הילכך קנסינן ליה דלא תיהני ליה זריקה לאפוקיה מידי מעילה אלא מועלין נמי לאחר זריקה:

אבל מחשבת פיגול לא עביד מעשה בידים - אלא פסול מחשבה אימא לך דלא קנסינן ליה ומהני ליה זריקה לאפוקיה מידי מעילה ודלא כרב גידל ורישא בעולה קמיירי כדאוקימנא ברישא:

ה"נ דאין מועלין בו - דזריקת פיגול (אינה) מוציאה מידי מעילה והיינו כרב גידל:

אמאי קתני סיפא דההיא הפיגול בקדשים קלים אין מועלין בו - כלומר אפילו לאחר זריקה דלאו קדשי ה' נינהו: ליפלוג ברישא בדידיה וליתני לפני זריקה מועלין בו לאחר זריקה אין מועלין בו. אלא מדלא פליג הכי ברישא אלא בסיפא לימא בדאע"ג דזריק מיירי רישא דמועלין בו וסיפא מסייעא לרב גידל:

ההוא ודאי - סיפא דקתני בקדשים קלים אין מועלין:

מסייעא לרב גידל - דאיהו נמי הכי קאמר ואינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים:

לימא הואיל ומסייעא ליה סיפא - כדאמרן דודאי מסייעא ליה נימא נמי רישא דבאע"ג דזרק מיירי:

א"ל רישא ודאי לא תסייע ליה - דרישא מיירי בדלא זרק כדאמרן והא דדייקת אבל זרק מאי ה"נ דאין מועלין אמאי קתני סיפא כו' ליפלוג ברישא אין ה"נ דמצי לפלוגי ברישא אלא משום הכי תנא סיפא בקדשים קלים אין מועלין בו הואיל ופסיקא ליה למלתא דבין לפני זריקה ובין לאחר זריקה אין מועלין בו באימורין הואיל וזריקת פיגול היא מש"ה חביבא ליה טפי מההיא הפלגה דרישא דלא פסיקא ליה מילתא הואיל דלפני זריקה מועלין בו ולאחר זריקה אין מועלין בו כדדייק ברישא הילכך לא תני לה ולעולם לא מסייע ליה לרב גידל:

ראה מה אתה שואלני - שאל לו הא דקתני במתני' שעת היתר שחיטה שנינו דכיון שנשחטה כתקנה בלא פסול היינו שעת היתר ואע"ג דשוב נפסלה יצאת מידי מעילה:


או היתר זריקה שנינו - דאע"פ ששחט כראוי בעינן דתהוי קבלה נמי בלא פסול וכיון דקיבל כראוי הותר לזריקה דאע"ג דעדיין לא נזרק דמו הוי כאילו נזרק בהיתר דכל העומד ליזרק כזרוק דמי דכיון דנתקבל בכוס כראוי ונראה לזריקה שוב אין בו מעילה:

או היתר אכילה שנינו - דאע"ג דנשחט ונתקבל כראוי לעולם לא יצא מידי מעילה עד שנזרק הדם דיש בו שעת היתר אכילה לכהנים ואם אירע בו שום פסול אפילו הכי אין מועלין והשיבו בר קפרא דחזקיה ורבי יוחנן פליגי בהא מילתא:

מאי לאו דלן הדם - שנתקבל בכוס כראוי ואח"כ לן קודם זריקה וקתני אין מועלין בהן משום דכל העומד ליזרק כזרוק דמי וש"מ היתר זריקה שנינו:

לא דלן בשר - חוץ לזמנו:

אבל דם איזדריק - ולהכי אין מועלין בו דיש בה היתר אכילה לכהנים כר' יוחנן:

ל"ל עד דאיכא תרתי - בפסולין קבלה וזריקה בקבלו פסולין לחוד סגי דהא נפסל בו:

אלא לאו דקבלוהו פסולין ואף על גב דזרקוהו כשרים מועלין בו - הואיל ונתקבל בפסול דלא היה בו היתר זריקה דלא הויא קבלתו כראוי וטעמא דקבלוהו פסולין וזרקוהו כשרים אבל קבלוהו כשרים אע"ג דזרקוהו פסולין אין מועלין בו דמשעה שקבלוהו כשרים הותר לזריקה ומש"ה אין מועלין בו וש"מ היתר זריקה שנינו:

מתקיף לה רב יוסף - לעולם אימא לך דאפילו קיבלוהו כשרים וזרקוהו פסולין נמי מועלין בו דהיתר אכילה שנינו דאי ס"ד דאיכא לפלוגי הכי כדאמר דקבלוהו פסולין וזרקוהו כשרים אבל קבלוהו כשרים אף על גב דזרקוהו פסולין אין מועלין בו דדוקא קתני אלא הא דתנן בזבחים חטאת פסולה שניתז דמה על הבגד אינו טעון כיבוס כדכתיב בחטאת כשרה ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס וגו' (ויקרא ו):

שלן - הדם או הבשר דה"ל שעת הכושר אי למר כדאית ליה היתר שחיטה אי למר כדאית ליה היתר אכילה: קבלו פסולין וזרקו פסולין הוא דאין דמה טעון כיבוס הא קבלוהו כשרים וזרקו פסולים או איפכא דמה טעון כיבוס והא דתני קבלו פסולין דוקא קתני פסולין ולא כשרים:

קרי כאן אשר יזה מדמה ולא שכבר הוזה - כלומר אשר יזה מדם העומד להזות דעדיין לא נעשית מצותו ההוא הוא כשניתז ממנו על הבגד קודם זריקה או בשעת זריקה טעון כיבוס ולא שכבר הוזה דלאחר הזאה אין המותר טעון כיבוס דמאחר שנזרק בין זרקו כשר בין זרקו פסול אינו טעון כיבוס אלא ודאי הא דקתני בחטאת שקבלו פסולין וזרקו פסולין לאו דוקא דאפילו קבלו כשרין וזרקו כשרין אין דמה טעון כיבוס אחר זריקה אע"ג דהויא חטאת כשרה הואיל וכבר הוזה אבל קודם זריקה טעון כיבוס כדין חטאת כשרה דטעון כיבוס (אפילו) בין קבלה וזריקה:


ה"נ - לגבי מעילה הא דקתני שקבלו פסולין לאו דוקא הכי דנימא הא קבלו כשרים וזרקו פסולין אין מועלין בה דאפילו קיבלו כשרים וזרקו פסולין מועלין דהיתר אכילה שנינו דבעינן גבי זריקה וליכא ואי קשיא לך מאחר דלאו דוקא אמאי תני לה תריץ אגב דתני פסולי דנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו תנא נמי שקבלו פסולין וזרקו ולעולם לאו דוקא וליכא למידק מינה כדדייקת ברישא הא קבלוהו כשרין אע"ג דזרקוהו פסולין אין מועלין בו:

אמר רב אסי אם כן - דקאמר דלאו דוקא ל"ל למיתנא בתרי דוכתי מתני' דלאו דוקא:

אלא לעולם דמעילה דוקא - ודייקינן מינה דהיתר זריקה שנינו כדאמרן הכא פסולים דתני גבי חטאת פסולה לאו דוקא אלא כדאמרן דהוא הדין נמי כי קבלו וזרקו כשרים אלא להכי קתני שקבלו פסולין וזרקו פסולין דהא קמ"ל דפסול עושה שיריים שאם נתקבל הדם בשני כוסות אע"ג דקבל פסול בתחלה וזרק וחזר וקבל כשר וזרק עושה הפסול לכל הדם שנשתייר אחר זריקתו שיריים דהא דקבל כשר וזרק לאו כלום הוא אלא דינו כשירי הדם שאם הוזה מדמה על הבגד בין זריקה דכשר לזריקה דפסול אינו טעון כיבוס א"נ שאותו הדם דינו לישפך לאמה כדין שיריים דאי אמרינן אינו עושה שיריים טעונין יסוד:

ה"ג הא קמ"ל - כלומר הא בחטאת פסולה הא קמ"ל וכו' והא דתנן במסכת זבחים (דף לב.) וכולן שקבלו את דמו חוץ לזמנו או חוץ למקומו אם יש עדיין דם הנפש בצואר יחזור הכשר ויקבל דמשמע אינו עושה שיריים היינו כשחישב פסול בקבלה חוץ לזמנו או חוץ למקומו דמחשבת פסול אינו עושה שיריים לפסול אבל אם חישב כשר בקבלה חוץ לזמנו אע"פ שיש עוד בצואר דם הנפש לא יחזור הכשר ויקבל דמחשבה דכשר פוסלת שיריים: והיכי אמרת דהא קמ"ל דפסול עושה שיריים והא בעא ר"ל מרבי יוחנן בפרק כל הפסולין (זבחים דף לד:) פסול כו' וא"ל אין לך כו' אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו שאם זרק מקצת הדם ע"מ לאכול חוץ לזמנו וחוץ למקומו והשאר זרק שלא במחשבת פיגול לאו כלום הוא אלא כל הדם שנשתייר נעשה שיריים ופסול: ומאי שנא חוץ לזמנו וחוץ למקומו דעושה שיריים ליפסל הואיל ומרצה לפיגולן. הואיל וזריקת הדם חשובה היא כל כך דמרצה בפיגול דקובעת בפיגול דלעולם לא הוקבע פיגול בכרת עד שעת זריקה:

מאי לאו - הני הוא דעושה שיריים לאפוקי פסול שקיבל ולא חישב לפגל דאינו עושה שיריים:

לא אפילו פסול והא אין לך קתני - דמשמע הני בלבד ולא פסול:

ה"ק אין לך שאינו מרצה בצבור - כגון פיגול ונותר ויוצא שעושה שיריים לפסול אלא חוץ לזמנו או חוץ למקומו דאע"ג דחוץ למקומו אינו מרצה בצבור עושה שיריים הואיל ומרצה לפיגולו:

אבל טמא - דהיינו פסול דמרצה נמי בצבור דטומאה דחויה היא בצבור משוי השיריים:

פסולין - שאר פסולין כגון בעלי מומים לא משוו שיריים והא דאמר הא קמ"ל דפסול עושה שיריים היינו טמא והאי דדייקינן לאפוקי פסול דלא משוי שיריים היינו שאר פסולין:

הפיגול - שחישב בשחיטה לעולם מועלין בו ובקדשי קדשים מיירי ומש"ה מועלין דאף על גב דנתקבל הדם כראוי לא אמרינן כל העומד ליזרק כזרוק דמי (מנחות דף קב:) משום דקבלה דפיגול לא חשיבא קבלה ולא הויא כזריקה לאפוקי מידי מעילה וטעמא דהוי קבלת דם פסול דפיגול להכי לא מפקע ממעילה הא קבלת דם דכשר דלאו דפיגול מוציאה ממעילה דאמר כזרוק דמי וש"מ היתר זריקה שנינו:

לא בזרק - מיירי וטעמא דפיגול הוא דזריקה דידיה לא הויא כלום לאפוקי ממעילה הא זריקה כשירה מפקא מידי מעילה אלמא היתר אכילה שנינו כרבי יוחנן:

ומאי לעולם - בניחותא קא בעי לה וה"נ מצי למיבעי נמי כי מוקים לה בדלא זרק אלא דנטר ליה עד דסיים למילתיה והדר בעי מיניה: ומשני לא אתא לאשמועינן אלא דהלכתא כרב גידל דאמר זריקה דפיגול אינה מוציאה מידי מעילה:


כיצד לן - הדם כגון שנתקבל היום ולא נזרק עד למחר אם אכל הבשר לפני זריקה מועלין בו אכלו לאחר זריקה אין מועלין בו דסבירא ליה לר' שמעון זריקת לן מוציאה מידי מעילה כזריקת כשר קתני מיהת לפני זריקה מועלין בו מאי לאו דהוה שהות ביום למיזרקיה דאי בעי זריק ואף על גב דנתקבל בכוס לא נפיק מידי מעילה עד לאחר זריקה ולהכי לפני זריקה מועלין בו הואיל ועדיין לא נזרק הדם לא היה בו שעת היתר ושמע מינה היתר אכילה שנינו:

לא דקבליה סמוך לשקיעת החמה - ומשום הכי לן דלא הוה שהות למיזרקיה והוא אכל הבשר בלילה לפני זריקה להכי מועלין שהרי הדם עדיין לא היה ראוי ליזרק ולא מצינן למימר כל העומד ליזרק כזרוק דמי:

אבל אי הוה שהות - דנראה לזריקה אמרינן כזרוק דמי ואין בו מעילה דהיתר זריקה שנינו:

אי הכי - אדתני לן לפני זריקה ליתני הכי שקבלו קודם שקיעת החמה דהוה שהות למזרקיה ולן אין מועלין בו דהואיל והיה עומד ליזרק כזרוק דמי דהיתר זריקה שנינו קבלו לאחר שקיעת החמה דנשחט בלילה ולן ואכל הבשר מועלין בו דהא אינו ראוי ליזרק זריקה כשרה ולאו כזרוק דמי הילכך מועלין בו:

הכי נמי קתני קודם שיראה לזריקה - דהא דתני לפני זריקה היינו קודם שנראה לזריקה שקיבל אחר שקיעת החמה שעדיין לא נראה לזריקה אם אכל הבשר מועלין בו אבל אחר זריקה אחר שנראה לזריקה שקיבלו קודם שקיעת החמה דהוה שהות ביום למיזרקיה אין מועלין בו הואיל והיה עומד ליזרק כזרוק דמי ולעולם היתר זריקה שנינו:

ת"ש רבי שמעון אומר כו' - וכולה מיתרצא כסוגיא דלעיל דיש נותר:

לאחר זריקה אין מועלין בו - דסבירא ליה דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים כזריקת כשר ופליגא אדרב גידל והכא ליכא למידק לטעמיה דר"ש כדדייק לעיל בהפיגול לעולם מועלין בו טעמא דפיגול הא לא הוי פיגול אין מועלין בו דהא סבירא ליה לר"ש דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה כזריקת כשר:

מאי לאו דזרק - וטעמא משום הכי הוא דפיגול אינו מוציא מידי מעילה אף על פי שזרק הא בכשר כיון שזרק אין מועלין בו ש"מ היתר אכילה שנינו דבעינן שזרק:

לא דלא זרק - אלא שנתקבל בכלי ובפיגול הוא דלא אמרינן כזרוק דמי הא בכשר אמרינן כזרוק דמי דהיתר זריקה שנינו:

אבל זרק מאי ה"נ - דבעיא למימר דאין מועלין בפיגול מאי איריא דתני סיפא בקדשים קלים ליתני בקדשי קדשים כאן לפני זריקה מועלין בו לאחר זריקה אין מועלין:

ודאי הכי נמי - מצי תני ולא איצטריך סיפא:

אלא הא קמ"ל דכל לאיתויי לידי מעילה - כגון אימורי קדשים קלים זריקה כתיקנה שאין בה פיגול אתיא לידי מעילה האימורין ולא זריקת פיגול:

כל לאפוקי מידי מעילה - כגון בשר קדשי קדשים שלא כתיקנה כגון זריקת פיגול מפקע מידי מעילה ודלא כרב גידל והיינו דאמרינן במסכת מנחות הא איתותב רב גידל דהא סתמא ורבי שמעון תרוייהו סבירא להו דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים:


מתני' בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים - ואח"כ נכנס ושוב נזרק הדם:

ר' אליעזר אומר אע"פ שנזרק הדם מועלין בו - דס"ל לר"א דזריקה אינה מועלת ליוצא להוציאה מידי מעילה:

ואין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא - הואיל דיצא אינה קובעת בפיגול ונותר וטמא אלא זריקה כשירה:

ר"ע אומר - אפילו לא חזר והכניסן כיון שזרק אין מועלין בו דזריקה מועלת ליוצא:

וחייבין עליו כו' - דהא זריקה דיוצא קובעת בפיגול ונותר כזריקה כשרה ויש ספרים שכתוב בהן אבל חייבין והאי אבל הוא כמו באמת אמרו כמו אבל אשמים אנחנו (בראשית מב):

אמר ר"ע - דבעי לאיתויי ראיה למאן דאמר זריקה מועלת ליוצא:

והרי שתיהן עומדות - ושחט את שתיהן וזרק של אחת מהן והויא לה אידך חברתה מותר חטאת משעה שנזרקה דמה של אחת:

לא כשם שדמה פוטרת - כלומר אי אתה מודה שכשם שאותה שנזרק דמה פוטרת בשרה מן המעילה כך פוטרת חברתה זו שלא נזרק דמה מן המעילה דכזבח אחד הן שהרי יכול לזרוק דמה של איזו מהן שירצה:

אם פטר את בשר חברתה מן המעילה - אע"ג דפסולה היא דהא הויא מותר חטאת דין הוא שיפטור זריקת דמה בשר של עצמה מן המעילה אע"פ שיש בהן פסול דיוצא הואיל ואשכחן דפוטר את בשר חברתה אע"פ שיש בה פסול מותר:

אימורי קדשים קלים - שיצאו וחזרו וזרק דמן:

ר"א אומר אין מועלין בהן - דהוו כמו לפני זריקה דזריקת יציאה אינה מביאה אימורי קדשים קלים לידי מעילה כמו זריקה כשרה:

ר"ע אומר מועלין בה - דזריקת יציאה מביאה אימורי קדשים קלים לידי מעילה:

גמ' הני תרתי - פלוגתא דפליגי רבי אליעזר ור"ע בבשר קדשי קדשים ובאימורי קדשים קלים:

למה לי - כיון דתנא חדא מילתא שמעינן אידך דכיון דאית ליה לרבי אליעזר דזריקה אינה מועלת ליוצא לאפוקי בשר קדשי קדשים מידי מעילה אינה מועלת נמי להביא קדשים קלים שיצאו לידי מעילה וכי היכי דאית ליה לר"ע דזריקה מועלת ליוצא להוציא בשר קדשי קדשים מן המעילה ה"נ מועלת להביא אימורי קדשים קלים לידי מעילה ולמה לי דפליגי בתרתי:

וזריקה כתיקנה - בלא פסול מפקא ממעילה:

שלא כתיקנה - כגון ליוצא:

אבל לאיתויי אימורי קדשים קלים למעילה - דהיינו לחומרא אימא מודה ליה לר"ע קמ"ל דבהא נמי פליגי:

איתמר א"ר יוחנן כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא - היינו שיצא מקצת הבשר ולא יצא כולו דמגו דמהניא זריקה למקצת שבפנים מהניא נמי לההוא מקצת שיצא:

אבל יצא כולו לא אמר רבי עקיבא - דמהניא וכו' דכמו דליתיה לבשר דמי:


מחשבין על האבוד ועל השרוף - שאם נשרפו האימורים וחישב בזריקה ע"מ להקטירן חוץ לזמנן הוי פגול שהאוכל מן הבשר או שאם נמצאו האוכלן חייב כרת:

והא אבוד ושרוף דלא איתנהו בעולם ואפילו הכי קתני מחשבין - דמהניא בהו מחשבה בזריקה לשוייה הבשר פגול הכא נמי אע"ג דיצא כולו דכמאן דליתיה דמי תיהני ליה זריקה לאפוקיה מידי מעילה:

ומי אמר רב אסי הכי - דכי יצא כולו מהניא ליה זריקה:

והא בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן חישב לנשפכין למחר מהו - נשפכין שירי הדם שהיה שופך ליסוד המזבח וקא מיבעיא ליה חישב בשעת שפיכת השיריים ע"מ לאכול כזית חוץ לזמנו דהיינו למחר מהו מי חשיבא הא מחשבה דנשפכין לפגל כמו מחשבה דזריקה עצמה או לא. ע"א אמר המורה חישב לנשפכין למחר שבשעת זריקה חישב לשפוך השיריים למחר ליסוד חשיבא הא מחשבה דנשפכין כאילו חישב בזריקה עצמה שחישב לזרוק מקצתו למחר חוץ לזמנו דמפגל ליה או לא:

ואמר ליה ר' זירא כבר שנית לנו אלל - דתנן בהעור והרוטב הקיפה והאלל מצטרפין לטומאת אוכלין אבל לא לטומאת נבלות דכיון דלית ביה מששא לא מטמא טומאת נבלות:

הני נשפכין נמי דלאיבוד אזלי - ליסוד ולא ע"ג המזבח לא מהניא בהו מחשבה לפגולי הא נמי שיצא כולו לאיבוד קאי לשרפה וכמאן דליתיה כלל דמי ובדין הוא דלא מהניא ליה זריקה לאפוקי ממעילה:

אלא הא דקתני מחשבין על האבוד ועל השרוף - כלומר והא משמע מהא ברייתא דמהניא מחשבה דזריקה לאבוד ושרוף לפגולי אף על גב דליתנהו בעולם ה"נ דין הוא דתהני זריקה לכשיצא כולו אע"ג דדמי כמאן דליתיה בעולם:

אמר רבא אימא מחשבה על העומד ליאבד ועל העומד לישרף - דכיון דבשעת זריקה כשחישב אכתי הוו קמן אע"ג דשוב נאבדו או נשרפו מהניא בהו מחשבה אבל הכא הבשר יצא כולו לפני זריקה כמאן דליתא דמי בשעת זריקה אין זריקה מועלת לבשר להוציאו מידי מעילה והא דקאמר עומד ליאבד ולישרף לא אמר שדינן הוא ליאבד ולישרף אלא שנאבדו השתא או נשרפו אע"ג דהוו קמן בשעת זריקה הוכיח סופן על תחלתן שהיו עומדין ליאבד ולישרף:

אבל יצא דם - אע"פ שחזר והכניסו וזרקו אין זריקה מועלת ליוצא אין זריקה של אותו דם שיצא מועלת להוציא הבשר מידי מעילה:

שחט בשתיקה - בכשרות שלא חישב בה שום פסול ושוב יצא הדם חוץ לעזרה אע"פ שחזר וכו' מועלין בו דהאי זריקה אינה מתרת הבשר לכהנים ואם הן קדשים קלין אין מועלין באימורין משום זריקה זו דהאי זריקה לאו כלום היא:

א"ר אלעזר לא אמר ר"ע - כשם שדמה פוטר את בשרה כך פוטר את בשר חברתה:

אלא ששחט שניהן בבת אחת - כגון ששחטום שני כהנים כאחת דכחד גופא דמי דלא קדמה שחיטה של אחת לשל חברתה:

אבל בזה אחר זה לא אמר ר"ע - משום דבשעה ששחט הראשונה מיד נעשית השניה מותר חטאת והתם אין זריקת דם של אחת פוטרת בשר של חברתה:

א"ל - בלשון שאלה:

אומר היה ר"ע וכו' - דהכי משמע במתני':

והלא פסול הוא - שיצא:

אי אתה אומר כן - שתהא זריקה מועלת ליוצא אף על פי שהוא פסול:

והרי המפריש וכו' והרי דמן מונח בכוסות - כל זמן שלא נזרק מועלין בשתיהן דבשר קדשי קדשים לפני זריקה מועלין בו:


נזרק דמה וכו' - נפסלה השניה במותר חטאת:

דין שיפטור את בשרה - ואע"פ שיש פסול יוצא:

תשובה גנובה השיבו - כלומר לא היתה מעלייתא הא דהשיבו ושחט את שתיהן דמשמע דבבת אחת אז דמה פוטר בשר חבירתה אע"ג דפסול הוא דהכי משמע דכי היכי דמפרש רבי אלעזר לעיל דלא אמר רבי עקיבא אלא ששחט שתיהן בבת אחת האי דאמר רבי עקיבא נמי הכא ושחט את שתיהן היינו בבת אחת הא שחטן בזה אחר זה לא והיינו תשובה גנובה כיון דפסול הוא דמשעה שזרק דמה של אחת מהן נפסל השניה במותר חטאת:

מה לי בבת אחת מה לי בזה אחר זה - הואיל וסבירא ליה לר' עקיבא דדמה פוטר בשר חבירתה אע"ג דפסול משום מותר חטאת כי היכי דחשבת להו כגוף אחד בשחטן נמי בזה אחר זה תהא דמה פוטר את של חבירתה אלא ודאי תשובה גנובה היא דלא שנא:

א"ל ר' יוחנן לר"ל ואתה אי אתה אומר כן - דחשבת להו כגוף אחד אף כי שחטן בזה אחר זה דדמה פוטר בשר חבירתה:

אילו הפריש שני אשמות לאחריות - שאם יאבד אחד מהן שיתכפר באחר והאי דנקיט שני אשמות וכל שכן שתי חטאות דחטאת חמירא קדושתיה מאשם:

ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורין של אחד מהן קודם זריקה - ואח"כ זרק הדם מאשם שלא קרבו אימורין:

אי אתה מודה שאם עלו - אותן אימורין שירדו דזריקת דם דאידך לא מהניא להני אימורין דלאו דידיה משום דמגופא אחרינא נינהו:

ואי ס"ד - כדקאמרת בזה אחר זה נמי פוטר בשר חבירתה משום טעמא דאמרת דכחד גופא הוא הכא אם עלו אמאי ירדו:

האמר עולא - גבי גוף אחד אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו שנעשו לחמו של מזבח דקלטן מזבח דכיון דחד גופא הוא כי הדר וזריק הדם לאחר העלאת אימורין הויא זריקה ולא ירדו ואם כדבריך דטעמיה דר"ע הוי משום דכחד גופא דמו כי קדם והעלה אימורין ושוב נזרק הדם דאידך דלא העלו אימורין ליהני ליה דאם עלו לא ירדו אלא מדאמרינן דירדו שמע מינה דלאו משום דחד גופא הוא אלא היינו טעמיה דר"ע דכי שחט שתיהן בבת אחת דמה פוטר בשר חבירתה דרצה מזה זורק ורצה מזה זורק ולא אוקמינן טעמא משום דחד גופא הוא ולא תשובה גנובה השיבו:

אישתיק - ר"ל:

אמר רבי יוחנן קצצתינון לרגליה דינוקא - ר"ל קרי ינוקא לפי שהיה בחור ממנו דאותביה הכי ולא ידע להשיבו לישנא אחרינא דדייקא דדייק דקאי הכי ואי קשיא לך מ"ש גבי חטאות בבת אחת דכי זרק דמה של אחת מהן דפוטר את בשר חבירתה והכא לא מרצה זריקה דחד האימורין דאידך דאמרינן אם עלו ירדו הא לא קשיא דודאי גבי מעילה אמרינן דדמה של אחת מהן פוטרת את חבירתה מן המעילה אבל לרצות האימורין במזבח ודאי לא מרצה אלא זריקת דם שלו בעינן אע"ג דשחט שתיהן בבת אחת:

מתני' מעשה דמים - היינו זריקה:

לאחר זריקת דמים אין מועלין בבשר - דכבר יש בו שעת היתר לכהנים והיינו להקל דשוב אין בו מעילה:

על זה וזה - על האימורין ועל הבשר לאחר זריקה חייב משום פיגול ונותר וטמא והיינו להחמיר דקודם זריקה אין חייבין בכל [הני אבל] לאחר זריקה נקבעו בכל הני:

לאחר זריקת דמים מועלין באימורין - והיינו להחמיר דקודם זריקה לא הוה בהו מעילה כלל והשתא איתא מעילה באימורין:

ועל זה ועל זה וכו' - והיינו נמי להחמיר כדפרישית לעיל: נמצא מעשה דמים וכו':

גמ' קתני - רישא בשר קדשי קדשים לאחר זריקה אין מועלין בבשר:

מעילה הוא דליכא - משמע הא איסורא איכא לכהן האוכלן ואמאי הא ממונא דכהן הוא:

נסיב בסיפא - והאי דקתני אין מועלין לאו דוקא דמשמע מעילה הוא וכו' אלא משום דתנא רישא קודם זריקה מועלין בבשר דהא מועלין דוקא הוא דאכתי אין בו היתר לכהנים תנא סיפא נמי אין מועלין:

אימא סיפא כו' מעילה הוא דליכא - בבשר [הא איסורא איכא] לישראל האוכלו:

והא ממונא [דבעלים] הוא וכו' - והכא ליכא למימר משום דנסיב רישא מועלין תנא סיפא נמי אין מועלין דבתרוייהו [בסיפא] דרישא [ובסיפא] דסיפא אין מועלין קתני וכי היכי דדייקינן הכא הא איסורא איכא ה"נ דייקינן בסיפא [דרישא] ואמאי אית ביה איסור אכילה:

א"ר חנינא ליוצא - כגון שיצא הבשר חוץ למחיצתו ושוב נזרק הדם ור"ע היא דאמר זריקה מועלת ליוצא (דם) דכי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא להוציאו ממעילה ולהביאו לשריפה ולאלתר כמו שאר קדשים פסולין ולהכי מהניא ליה זריקה שאינו נשרף לאלתר אלא עד שתעובר צורתו:


אבל לענין להתירו לאכילה - לא אמר שתהא זריקה מועלת והיינו דקאמר איסורא איכא דאסורה באכילה משום יוצא:

פרק שני - חטאת העוף


מתני' חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה - בפה אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין:

הוכשרה להפסל - כלומר משנמלקה ניתוסף בה קדושה שהיא נפסלת אם נגע בה טבול יום או מחוסר כפורים ובלינה:

הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול - דהזאה דעוף קיימא במקום זריקה דבהמה דהזאה קובעת בפיגול שחישב בו קודם לכן כמו זריקה דבהמה ושוב נמי יש בו איסור נותר וטמא אם נטמא דהזאה קובעת בכל הני:

ואין בה מעילה - דכיון דהוזה דמה יש בה היתר לכהנים:

גמ' אבל לאיטמויי לא - שתהא טמאה ומטמאה אחרים לא:

מתניתין - דקתני הוכשרה ליפסל ולא ליטמא רבנן היא דאמרי כשם שפוסל טבול יום אוכלי תרומה ומשקה תרומה כך פוסל אוכלי קדש דאינו מטמא לטמא אחרים:

דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש - דהוי ראשון ומשוי לקדש שני דאותו שני עושה שלישי ורביעי בקודש ופוסל את התרומה: