משנה מנחות ו ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ו · משנה ז | >>
העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה.
ושתי הלחם בשתים עשרה.
ולחם הפנים באחת עשרה.
רבי שמעון אומר, לא היה לה קצבה, אלא סולת מנופה כל צרכה היה מביא, שנאמר (ויקרא כד), ולקחת סלת ואפית אותהכג, [ עד ] שתהא מנופה כל צרכה.
משנה מנוקדת
הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה,
- וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה,
- וְלֶחֶם הַפָּנִים בְּאַחַת עֶשְׂרֵה.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָה,
- אֶלָּא סֹלֶת מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, ה): "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ",
- עַד שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ:
נוסח הרמב"ם
העומר - היה מנופה בשלש עשרה נפה,
- ושתי הלחם - בשתים עשרה,
- ולחם הפנים - באחת עשרה.
- רבי שמעון אומר: לא היה להן קצבה,
- אלא סולת מנופה כל צורכה - היה מביא,
- שנאמר: "ולקחת סולת, ואפית אותה" (ויקרא כד ה),
- עד שתהא מנופה כל צורכה.
פירוש הרמב"ם
שם נפה - ידוע.
ואלו השלוש עשרה נפות, היתה כל אחת דקה מחבירתה על הסדר.
ודע שאם לא הפליג בניפוי, או שלא הוציא עומר משלוש סאין, או עשרון מסאה כמו שאמרנו בהלכה שלפני זו, לא פסל, ואין כל אלו אלא למצווה.
ואין הלכה כרבי שמעון שאומר שאפילו לכתחילה אין בזה קצבה ידועה, ואפילו למצווה אין להם קצבה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
היה מנופה בשלש עשרה נפה - זו למעלה מזו כא. וכל זה למצוה אבל לא לעכב, שאם הביא עומר עשרון מארבע סאין או שהביאו משני סאין, לא פסל כב:
רבי שמעון אומר לא היה לה קצבה - דאפילו לכתחלה לא נתנו חכמים קצבה מכמה סאין חטין או שעורין מביאין עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, אלא רואין בסולת שתהא מנופה כל צרכה ודיו. ואין הלכה כר' שמעון:
פירוש תוספות יום טוב
בשלש עשרה נפה. לשון הר"ב זו למעלה מזו. מסיים בברייתא וזו למעלה מזו. עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סלת ופרש"י זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן. ולא היתה קולטת כי אם סובין. והיו הקמח והסלת לעבר הנפה. ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת. והקמח הולך לעבר הנפה. ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה ע"כ. ומ"ש הר"ב וכל זה למצוה אבל לא לעכב שאם הביא כו' לישנא קטיע הוא שה"ל לכתוב ג"כ שאם לא ניפה בי"ג נפה כו' וכמ"ש הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מהלכות תמידין גבי לחם הפנים ואפשר לפי שבברייתא לא אמרו אלא ריבה ומיעט במדת סאין אבל לא הזכירו הנפות ואף הרמב"ם בפ"ח מה"ת לא העתיק אלא לשון הברייתא ולא זכר שאם מיעט בנפות כמו שהזכיר בלחם הפנים ואע"פ דבפ"ח קאי אכולהו. לכך גם הר"ב ה"ק וכל זה למצוה כו' שאם הביא כו' כלומר כשם שאם הביא כו' לא פסל דהכי מיתנייא. בהדיא בברייתא. ה"נ בנפות דמאי שנא. אבל ראיתי בפירש"י שכ' בי"ג נפה הלכה למשה מסיני ע"כ. נראה טעמו דכיון דליכא בינייהו אלא נפה אחת א"א למימר דטעמא משום חדשות וישנות כדלעיל אלא דהל"מ היא. וא"ה דהל"מ היא יתכן לומר דאף לעכב הוא כמו שאר שיעורין דהל"מ כדאיתא בפ"ק דסוכה והם לעכב והשתא בדוקא נקטה הברייתא ריבה ומיעט בסאין בלבד:
שנאמר ולקחת סלת ואפית וגו' שתהא מנופה כל צרכה שתהא סלת ברורה בשעת אפייה. רש"י *):
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כא) (על הברטנורא) ומסיים בברייתא, וזו למעלה מזו, עליונה קולטת סובין, תחתונה קולטת סולת. פירש"י, כל אהד עבה מחברתה, עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכללן ולא היתה קולטת כי אם סובין, והיו הקמה והסולת לעבר הנפה. ושוב היה נותן הקמח והסולת בתחתונה בדקה הימנה, והיא היתה קולטת הקרטין סולת, והקמח הולך לעבר הנפה. ושוב היה חוזר ונותן הסולת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסולת כלל, שתהיה הסולת ברורה:
(כב) (על הברטנורא) הוה ליה למימר גם כן שאם לא ניפה בשלש עשרה נפה, וכמ"ש הר"מ כו'. אבל דעת רש"י, דש, לש עשרה נפה ה. לכה למשה מסיני, וא"כ אפשר דמעכבי. ועתוי"ט:
(כג) (על המשנה) ולקחת כו'. שתהא מנופה כל צורכה, שתהא סלת ברורה בשעת אפיה. רש"י:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בשלש עשרה נפה: פי' המפרש הלכה למשה מסיני. ובגמרא בברייתא פליגי בה רבנן ור' שמעון בן אלעזר דרבנן סברי דשתי נפות לבד היו שם אחת דקה ואחת גסה ובתחלה מניפו בדקה וחוזר להניפו בגסה וחוזר חלילה עד שיהא מנופה י"ג פעמים ובלבד שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין עם הסלת וחוזרין וטוחנין קרטין והגרוסות והויין סלת רשב"א אומר לא כי אלא י"ג נפות היו שם זו על זו והתחתונה שבכלן עשויה שתהא קולטת את הסלת כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה כן פי' המפרש אבל רש"י ז"ל פי' דר"ש בן אלעזר לא פליג אלא פירושי קא מפרש ע"כ:
היה מנופה בי"ג: זו למעלה מזו וכל זה למצוה אבל לא לעכב וגם אם הביא וכו' כך נראה שצ"ל בלשון רעז"ל:
רש"א לא היה לה קצבה: אלחם הפנים קאי ואין צריך י"א נפה שאפילו מן השוק ניקחת ובלבד שתהא מנופה כל צרכה שנאמר ולקחת סלת ואפית משמע משעת לקיחה תהא ראויה לאפות. רש"י ז"ל:
עד שתהא: אית דל"ג מלת עד וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה. ובגמרא ת"ר סלת ואפית מלמד שניקחת סלת מן השוק ומנין שאפילו חטים יקחנה והגזבר יעשנה סלת ת"ל ולקחת יכול אף שאר מנחות כן יהו ניקחים חטים והקונה יעשנה סלת ת"ל ואפית אותה אותה ניקחת חטים ולא שאר מנחות דאין הכל בקיאין לנפות הלכך יקח סלת מנופה כל צרכו מן השוק דמפני החיסכון והחסרון הקל הכתוב בלחם הפנים משום דלחם הפנים שכיח בכל שבת ויש בהם כ"ד עשרון הלכך חסרון גדול הוא לפי שהסלת הניקח מן השוק יקר מאוד מפני שהחנוני משתכר בה לפיכך ניקחת חטים אבל מנחת חטים דלא שכיחא וחד עשרון הואי לא חיישינן לחסרון:
תפארת ישראל
יכין
העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה: כל א' דקה מחבירתה:
רבי שמעון אומר לא היה לה קצבה: מכמה סאין יביא העומר וב' הלחם ולחם הפנים. גם אין שיעור בכמה נפות ירקדן [ומצינו כמה פלוגתות גם בהלממ"ס]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת