פתיחת התפריט הראשי

משנה מגילה ג א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מגילה · פרק ג · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

בני העיר שמכרו רחובה א של עיר, לוקחין בדמיו בית הכנסת.

בית הכנסת, לוקחין תיבהג.

תיבה, לוקחין מטפחותד.

מטפחות, לוקחין ספרים.

ספרים, לוקחין תורה.

אבל אם מכרו תורה, לא יקחו ה ספרים.

ספרים, לא יקחו מטפחות.

מטפחות, לא יקחו תיבה.

תיבה, לא יקחו בית הכנסת.

בית הכנסת, לא יקחו את הרחוב.

וכן במותריהן.

אין מוכרין את של רבים ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו, דברי רבי יהודה.

אמרו לו, אם כן ו אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה.

משנה מנוקדת

בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָכְרוּ רְחוֹבָה שֶׁל עִיר, לוֹקְחִין בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת.
בֵּית הַכְּנֶסֶת, לוֹקְחִין תֵּבָה.
תֵּבָה, לוֹקְחִין מִטְפָּחוֹת.
מִטְפָּחוֹת, לוֹקְחִין סְפָרִים.
סְפָרִים, לוֹקְחִין תּוֹרָה.

אֲבָל אִם מָכְרוּ תּוֹרָה, לֹא יִקְחוּ סְפָרִים.
סְפָרִים, לֹא יִקְחוּ מִטְפָּחוֹת.
מִטְפָּחוֹת, לֹא יִקְחוּ תֵּבָה.
תֵּבָה, לֹא יִקְחוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת.
בֵּית הַכְּנֶסֶת, לֹא יִקְחוּ אֶת הָרְחוֹב.
וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן.

אֵין מוֹכְרִין אֶת שֶׁל רַבִּים לַיָּחִיד, מִפְּנֵי שֶׁמוֹרִידִין אוֹתוֹ מִקְּדֻשָׁתוֹ, דִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן אַף לֹא מֵעִיר גְּדוֹלָה לְעִיר קְטַנָּה.

נוסח הרמב"ם

בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחים תיבה תיבה לוקחים מטפחות מטפחות לוקחים ספרים ספרים לוקחין תורה אבל אם מכרו תורה לא ייקחו ספר ספר לא ייקחו מטפחות מטפחות לא ייקחו תיבה תיבה לא ייקחו בית הכנסת בית הכנסת לא ייקחו את הרחוב וכן במותריהן.

אין מוכרין משל רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי רבי יהודה אמרו לו אם כן אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה.


פירוש הרמב"ם

בני העיר שמכרו רחובה של עיר כו': זו המשנה היא לרבי מנחם בר יוסי שהוא נותן לרחובה של עיר קדושה מאחר שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות ואינה הלכה לפי שלא יחדוה לתפלה והתפלה בו עראי והעיקר בכל זה מעלין בקדש ולא מורידין ואסור למכור בית הכנסת אלא בכפרים אבל בית הכנסת של כרכים אי אפשר למוכרו לפי שהרבים יש להם בה זכות:

אין מוכרין את של רבים ליחיד כו': ואין הלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בני העיר. רחובה של עיר - יש בה קדושה, שמתפללין בה בתעניות. וחכמים פליגי על סתם מתניתין ואמרי: רחובה של עיר אין בה משום קדושה, הואיל ואין מתפללין בה אלא באקראי בעלמא. והלכה כחכמים:

בית הכנסת לוקחים תיבה - ודוקא בית הכנסת דכפרים הוא דמצו מזבני לה. אבל בית הכנסת דכרכים, כיון דמעלמא קא אתו לה ב הויא דרבים ולא מצו מזבני לה:

ספרים - נביאים וכתובים:

אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים - דמעלין בקודש ואין מורידין:

וכן במותריהן - מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה, לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה. ולא נאמרו כל הדברים הללו אלא כשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אפילו לקנות בדמים שכר לשתות מותר. ודוקא בשל כפרים כדאמרינן:

פירוש תוספות יום טוב

בני העיר שמכרו רחובה כו'. נ"ל דאיידי דתני דיני קריאת המגילה ראה רבינו הקדוש לסדר עמהם קריאת ספר תורה שגם הוא מתקנת נביאים כמ"ש בר"פ דלקמן בס"ד. ולפי שקריאתם בצבור ובבית הכנסת ראה לסדר תחלה קדושת ב"ה ודיניה והתחיל ברחוב שגם בה מתפללין. ומלמטה למעלה קחשיב דמעלין בקדש וכו'. ובסדר המשנה שבגמ' מוקדם פרק בתרא לפרקין אבל בספר הרי"ף מסודרין כמו שהם לפנינו. [וכ"ה בסדר המשנה דבירושלמי]:

בדמיו אע"פ דרחובה לשון נקיבה. רחוב לשון זכר. ואפשר דה"א דרחובה קרינן במפיק. [אבל בסדר המשנה דבירושלמי הגרסא בדמיה]:

בית הכנסת לוקחין תיבה. כתב הר"ב דוקא דכפרים אבל ב"ה דכרכים כיון דמעלמא אתו לה פי' שרבים באים להתפלל שמה אע"פ שאין נותנין כלום בבנינו. מ"מ כיון דעל דעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתה ואין יכולין למכרה. כך הסכמת הפוסקים:

תיבה מקום שמניחין בו ס"ת. שאנו קורין ארון. והוא קדוש יותר מבה"כ. הר"ן:

מטפחות. מטפחות ס"ת דקדישי טפי. הר"ן:

ספרים. פי' הר"ב נביאים וכתובים. וכ"כ הר"ן וכתב דמשמע דנביאים וכתובים כי הדדי נינהו. והא דמקדים בפסוקי זכרונות כו' כתובים לנביאים משום סדרא דגברי כו' ולאו מעליותא כלל לזה על זה ע"כ. וכבר כתבתי בזה במשנה ו' פ"ד דר"ה:

אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים. וכתב בכ"מ פי"א מהלכות תפלה דלהרמב"ם רישא דמתני' דוקא. דכל מידי דאפשר לעלויה מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו. אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא"א לעלויה יקחו בדמיו ס"ת אחר. אבל לא יורידוהו לקנות בו ספרים. ואיידי דנקט אם מכרו תורה לא יקחו ספרים בגרוע. נקט הכי בכולהו. ואה"נ דבשוין נמי אסור וכדמשמע רישא דמתני' כ"כ בכ"מ. וקשיא לי שאח"כ כתב [הרמב"ם] בני הכפר שרצו למכור ב"ה שלהן. או לבנות בדמיה בה"כ אחרת. או לקנות בדמיה תיבה או ס"ת צריכין להתנות וכו'. ע"כ. והרי שהתיר בשוים. וז"ש במכירת ס"ת שלוקחים ס"ת אחרת שאין שם קדושה למעלה וכו' היינו לפי שסובר דודאי עדיף לקנות קדושה עלויה. אבל בשורת הדין רשאי לקנות בשוים כמו כן ולפי זה אתי שפיר דאע"ג דסיפא דוקא. לא נקטה רישא בשוים משום דמכ"מ עדיף טפי להעלות מלהשוות. וראיה לדברי. שהרי הטור העתיק הרישא. ואח"כ כתב אבל איפכא להורידן מקדושתן לא ע"כ. נראה ודאי דלא קפיד אלא להוריד אבל להשוות שרי. וכמ"ש ב"י בשם מהרי"א ז"ל ואפ"ה העתיק הרישא דנקט בעלויא. אלא דהיינו טעמא לפי דמ"מ הכי עדיף להעלות בקודש. אע"פ שעל פי הדין רשאי לקנות כיוצא בהם:

לא יקחו ספרים. כתב הר"ב דמעלין בקדש כו' משנה ד' ריש פ"ו דשקלים. ושם מפורש:

אם כן אף לא מעיר גדולה כו'. ות"ק מעיקרא קדישא השתא נמי קדישא מרבים ליחיד ליכא קדושה. שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה. ורבנן אי איכא למיחש כהאי גוונא נמי איכא למיחש. משום ברוב עם הדרת מלך. ולא משכחת מכירה בבית הכנסת. גמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) רחובה. איידי דתני קריאת המגילה ראה רבינו הקדוש לסדר עמחב קריאת ס"ת שגם הוא מתקנת הנביאים ולפי שקריאתם בצבור ובבהכ"נ ראה לסדר תחלת קדושת ב"ה ודיניה:

(ב) (על הברטנורא) פירוש שרבים באים להתפלל שמה אע"פ שאין נותנין כלום בבנינו מ"מ כיון דעל דעת אותן רבים נעשית חמורה קדושתה ואין יכולין למוכרה:

(ג) (על המשנה) תיבה. מקום שמניחין בו ס"ת שאנו קורין ארון והוא קדוש יותר מבהכ"נ הר"נ:

(ד) (על המשנה) מטפחות. מס"ת דקדישי טפי. הר"נ:

(ה) (על המשנה) לא יקחו. וכתב הכ"מ דלהר"מ רישא דמתניתין דוקא דכל מידי דאפשר לעלוי, מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו. והתוי"ט הקשה עליו מסוף דברי הר"מ ע"ש ומסיק שמשורת הדין מותר בשוים אבל הא ודאי דטפי עדיף לכתחלה להעלות מלהשוות:

(ו) (על המשנה) א"כ כו'. ות"ק מעיקרא קדישא השתא נמי קדישא מרבים ליחיד ליכא קדושה שא"א דבר שבקדושה בפחות מעשרה. ורבנן אי איכא למיחש כהאי גוונא נמי איכא למיחש משום ברוב עם הדרת מלך ולא משכחת מכירה בבהכ"נ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו':    ובגמ' זו דברי ר' מנחם בר יוסי סתימתאה אבל חכמים אומרים רחובה של עיר אין בה משום קדושה וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:

לוקחין בדמיו:    ארחוב קאי דהוי לשון זכר אלא דק"ק דבגמ' קאמר אין בה לשון נקבה וא"כ ה"ל רחבה בלי ויו: ועיין במ"ש בפ"ד דתעניות סי' ב' ובטור א"ח סי' קנ"ד:

בית הכנסת לוקחין וכו':    בהלכות תפלה פ' י"א סי' י"ד ובטור א"ח סי' קנ"ג:

תיבה:    י"מ הוא ההיכל שעומד שם הס"ת כל ימות השנה שנקרא בלשון רז"ל ארון והיא דעת הר"ן ז"ל. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל פירשו שהלוח שמעמידין בו ס"ת כל השנה הוא שנקרא תיבה:

מטפחות לוקחין ספרים:    נביאים וכתובים ואפילו במטפחות ס"ת מיירי דנביאים וכתובים קדישי טפי ממטפחות תורה והכי איתא בירושלמי ואסיפא דספרים לא יקחו מטפחות גרסי' נמי התם בירושלמי אפילו מכרו נביאים וכתובים אין לוקחין בהן מטפחות תורה וחומשין הר"ן ז"ל: אבל הרמב"ם ז"ל ור"י בעל הטורים ז"ל פירשו ספרים היינו חומשין שכתוב כל חומש לבדו שאין קדושתו כקדושת ס"ת שכתובים בו כל החמשה חומשים ביחד:

אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים:    העלה הר"ן ז"ל דאין הכי נמי בשוין כגון תורה בתורה אסור אלא משום הכי לא נקט סיפא דמתני' בשוין משום דרישא דסיפא איצטרך למיתני מכרו תורה לא יקחו ספרים משום הנהו טעמי דמייתי הוא ז"ל וכיון דבגרועי אתחיל נקטינהו לכולהו נמי בגירוע ספרים אל יקחו מטפחות ומטפחות לא יקחו חיבה וכו' ואין הכי נמי דבשוין נמי אסור ובעיא הוא בגמ' ולא אסיקנא בה מידי ונקטינן לחומרא. ומדאיבעיא לן בס"ת דליכא לעלויי ביה מכלל דפשיטא לן דבהנך אחריני דאיכא לעלויי בהו אסור למכרן וליקח כיוצא בהן ע"כ וְיִשֵב הוא לפי דרכו ז"ל דלא ליקשי דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. וכתב עוד ז"ל ומשמע ממתני' דנביאים וכתובים כי הדדי נינהו דספרים תנינן סתמא ולא מפלגינן בינייהו כלל ולענין הנחתם זה ע"ג זה נמי משמע לקמן בגמ' דשוו אהדדי ומאי דאשכחן בגמ' במלכיות זכרונות ושופרות דר"ה דמקדימין כתובים אפשר דהתם סדרא דגברי נקטינן משום דדוד ראשון לנביאים ע"כ. וכן כתבתי לעיל פ' בתרא דר"ה בשם תוס' ז"ל:

וכן במותריהם:    מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה צריכין ליקח ג"כ מן המותר תורה והשתא לא מיירי אלא מן הדמים אבל ודאי זכה בו לוקח ולקמן תנינן מה יעשה בו הר"ן ז"ל:

מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר"מ וכו':    בגמ' פריך שפיר קאמרו ליה רבנן לר"מ ומשני ור"מ מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדישא והשתא נמי קדישא אבל מרבים ליחיד ליכא קדושה שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה ורבנן אמרי אי איכא למיחש בין רב למעט הכא נמי איכא למיחש משום ברוב עם הדרת מלך. ומתוך מה שכתבנו וממה שנכתוב עוד בסמוך בס"ד נראה דגרסי' ר' מאיר וכן הוא ג"כ בירושלמי והרי"ף והר"ן אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס דברי ר' יהודה שכתב ואין הלכה כר' יהודה וכן בהרא"ש ז"ל:


פירושים נוספים

משנת ארץ ישראל - פירוש ספראי

בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת, בית הכנסת לוקחים תיבה. תיבה לוקחים מטפחות... בני העיר – כפי שאמרנו לעיל[1], חכמים חילקו את היישובים לשלוש רמות: כרך, עיר וכפר. ה כ ר ך – הוא הפוליס הנכרית, ה כ פ ר – היישוב הקטן שהעדר מוסדות ציבור הוא המאפיין והמגדיר אותו, וה ע י ר – היא מונח כולל לכל היישובים שבין הכרך והכפר. בכפר לא הייתה כלל קהילה וממילא לא היה לה רכוש, ואף לא היה בה בית כנסת. בכרך היה מעמדו של בית הכנסת שונה, כפי שנראה להלן, והמשנה עוסקת ברכוש המשותף של הקהילה בעיר. הקהילה בעיר היהודית הייתה מאורגנת להפליא[2] . השלטונות הרומיים אפשרו אמנם את ההנהגה העצמית של ערי הפוליס ושל היישובים במגזר הכפרי בכל האימפריה, עם זאת הייתה האוטונומיה היהודית יוצאת דופן בהיקפה, בעצמתה ואף בצורת ארגונה. רחובה שלעיר – היא הרחבה שבעיר. הלכות רבות בספרות התנאית מתקשרות לרחבה של העיר. מן הדיון בתלמודים משמע שעל מכירת הרחבה החליטו בדרך כלל טובי העיר[3] , היא המועצה המקומית, ועל החלטותיה הוטלו המגבלות שבמשנה. ברם, אם המכירה נעשתה על ידי "מעמד אנשי העיר" הם רשאים למכור רכוש ואף להורידו מקדושתו. לוקחים בדמיו בית הכנסת – רשאים לקנות בדמי הרחבה או בדמי חלק מן הרחבה בית כנסת, שקדושתו מרובה מזו של הרחבה. העיקרון שבמשנה הוא שבמכירת נכסי קודש מותר רק להעלות בקדושת הדמים. כך אף בדוגמאות האחרות שהמשנה מונה. בית הכנסת – אם מכרו בית כנסת. בספרות התנאית והאמוראית מצויות עדויות על מכירות בתי כנסת. העדויות הן מימי הבית בירושלים ועד לימי האמוראים, כגון תוספתא מגילה ב ז; ירושלמי מגילה א ד; ירושלמי מגילה כו א, ירושלמי כו ב, לוקחים תיבה – התיבה היא הכלי אשר בו מונחים ספרי התורה. בספרות התנאית לא נזכר השם "ארון הקודש" או "הארון" אלא לעולם "תיבה". המשך הפירוש והרחבה ראו בפירוש עצמו.

הערות שוליים

  1. ^ ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"א
  2. ^ ספראי, הקהילה, וספרות נוספת שם, עמ' 53 הערה 3
  3. ^ ספראי, הקהילה, עמ' 244-243.