משנה כלים כ ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כ · משנה ז | >>
מחצלת שעשה לה קנים לארכה, טהורה.
וחכמים אומרים, עד שיעשה כמין כי.
עשאם לרחבה ואין בין קנה לחברו ארבעה טפחים, טהורה.
נחלקה לרחבה, רבי יהודה מטהר.
וכן המתיר ראשי המעדנין, טהורה.
נחלקה לארכה ונשתיירו בה שלשה מעדנים של ששה טפחים, טמאה.
מחצלת מאימתי מקבלת טומאה? משתיקנב, והיא גמר מלאכתהטז.
מַחֲצֶלֶת שֶׁעָשָׂה לָהּ קָנִים לְאָרְכָּהּ,
- טְהוֹרָה;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,
- עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּמִין כִי.
- עֲשָׂאָם לְרָחְבָּהּ,
- וְאֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים,
- טְהוֹרָה.
- וְאֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים,
- נֶחְלְקָה לְרָחְבָּהּ,
- רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר;
- וְכֵן הַמַּתִּיר רָאשֵׁי הַמַּעֲדַנִּין,
- טְהוֹרָה.
- נֶחְלְקָה לְאָרְכָּהּ,
- וְנִשְׁתַּיְּרוּ בָהּ שְׁלֹשָׁה מַעֲדַנִּים שֶׁל שִׁשָּׁה טְפָחִים,
- טְמֵאָה.
- וְנִשְׁתַּיְּרוּ בָהּ שְׁלֹשָׁה מַעֲדַנִּים שֶׁל שִׁשָּׁה טְפָחִים,
- מַחֲצֶלֶת מֵאֵימָתַי מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה?
- מִשֶּׁתִּקָּנֵב;
- וְהִיא גְמַר מְלַאכְתָּהּ:
מחצלת -
- שעשה לה קנים לאורכה - טהורה.
- וחכמים אומרין: עד שיעשם כמין כי.
- עשאם לרוחבה -
- אם אין בין קנה לחברו ארבעה טפחים - טהורה.
- נחלקה לרוחבה -
- רבי יהודה - מטהר.
- וכן המתיר ראשי המעדנים - טהורה.
- נחלקה לאורכה -
- ונשתיירו בה שלשה מעדנים של שישה טפחים - טמאה.
- מחצלת - מאמתי מקבלת טומאה?
- משתתקנב - והיא גמר מלאכתה.
כבר ידעת שהמחצלת היא המחצלת העשויה בקנים וחבלים והדומה להן, ויטמאו במשכב הזב לפי מה שבארנו בסוף שבעה עשר מזו המסכתה.
ואמר בכאן כי כאשר משך הקנים על אורך המחצלת, שהיא אינה ראויה אז למשכב, והוא אמרו טהורה.
וחכמים אומרים, עד שימשוך הקנים עליו משלשה צדדים על דמיון הכ"ף, והוא אמרו כמין כי, ואז תהיה טהורה ולא תטמא במשכב הזב. ורוצה בכאן באמרו כמין כי כמין כ"ף יונית כמו שבארנו במנחות.
וכאשר משך הקנה על רוחבה, והיו הקנים קרובים אין בין האחד והשני ארבעה טפחים אשר הוא שיעור מקום, ואין ראוי לישב בין כל שני קנים מהן, הנה היא טהורה, שאלו הקנים ימנעו הישיבה עליהן ויוציאוה מגדר המשכב.
וכאשר נחלקה לרוחבה, אמר רבי יהודה שהיא אז לא תטמא במשכב הזב כאשר נשברו הקנים שלה בחצי.
ראשי מעדנים - הן קצות הקשרים הגדולים אשר יקשרו בקצות החבל אשר יארגו בם המחצלאות, ויחבר הקנים או האמרינש שלה קצתם עם קצתם. וכן הוא פירוש פסוק "וילך אליו אגג מעדנות"(שמואל א טו, לב), פירוש מקושר הידים, וזה נגזר מאמרו "התקשר מעדנות כימה"(איוב לח, לא). וכאשר התירו קצות החבל הנה כבר נשרו כולן ושבו בדמיון קנים מפורדים, ולזה לא תטמא במדרס הזב.
ואם נחלקה על ארכה - ושבה חלקים.
אם נשאר ממנה ברוחבה ששה טפחים ויהיה עליה שלושת החבלים מקושרים הקצוות כזה:
הנה הן יטמאו במדרס הזב. ואם נשאר ממנו פחות הנה הן לא יטמאו. ובתוספתא אמרו "ואם מתחילה עשאה לכך, אפילו פחות מכן טמאה", ואמנם זה השיעור הנזכר בכאן הוא בשירי מחצלת.
וכבר בארנו שהקנוב הוא חיתוך הקצוות היוצאין מהאריגה, והנה היא תטמא במשכב הזב.
ואין הלכה כרבי יהודה, והלכה כחכמים:
לאורך הקנה. לאורך המחצלת דתו לא חזיא לשכיבה שהקנים מזיקין לשוכב (צ"ל ולא חזיא אלא לסיכוך].) (ולא חזיא לסיכוך) עשאה לסיכוך טהורה כדתנן פ"ק דסוכה (דף יט:):
כמין כי. פי' גאון וכן ערוך כ"ף יונית וזה צורתו?: (?ד צורה זו משובשת ונכונה היא ברמב"ם בפ"א מהלכות כלי המקדש הלכה ט'.)
לרחבו. אורך הקנה לרוחב המחצלת (צ"ל ארבע טפחים כשיש בין כו' וכ"ה בהרע"ב.) ג"ט שיש בין קנה לקנה ד' טפחים חזיא לשכב בין שני הקנים:
התיר ראשי מעדנים. פי' גאון וכן ערוך מנהג עושי מחצלאות כשמשלימין המחצלאות נעשה כמין מלל וגודלים אותו בכל שני טפחים גדיל אחד וקושרו שלא יסתור האריגה ואם ניתר עומד לסתירה ונתבטל תורת כלי מעליה וטהורה:
מעדנים. מלשון (איוב לח) התקשר מעדנות כימה שהם עושין ששה טפחים שני טפחים בין מעדן למעדן וטפח מכאן וטפח מכאן:
משתקנב. לעיל פט"ז [מ"ב] מפורש מה היא קניבה. תניא בתוספ' [שם] מחצלת שעשאה לאהלים וחישב עליה לשכיבה [יא] טהורה עשאה לשכיבה וחישב עליה לאהלים [יב] עד שלא קשר ראשי מעדנים שלה טמאה דברי ר"מ ר' יהודה אומר מיטמאה ומיטהרת אפילו י' פעמים ביום כיצד התירה טהורה קשרה טמאה מיטמאה ומיטהרת אפילו עשרה פעמים ביום נחלקה לארכה טהורה לרחבה ונשתיירו בה שלשה מדנים שהן ששה טפחים טפחיים בין מדן למדן טפח מכאן וטפח מכאן טמאה פחות מכאן טהורה ואם מתחלה עשאה לכך אפילו פחות מכאן טמאה רבי נתן אומר שירי מחצלת שבעה טפחים ושירי המפץ ששה פירוש לארכה דברייתא היינו לרחבה דמתני' ולרחבה דברייתא היינו לאורכה דמתני' ולא פליגא ברייתא אמתני' ורבי נתן דאמר שירי מחצלת ז' טפחים פליג אתנא קמא ומתני' דלא כוותיה: עוד תניא [יג] במתני' מחצלת מאימתי מקבלת טומאה משיחסום ויקנב רבי יהודה אומר משיקשור ראשי המדנים היו דבלולים יוצאין ממנה כל שכדרך המדנים טמאה שלא כדרך המדנים טהורה. פי' משיקשור אע"פ שלא קנב טהורה. דבלולין יוצאין בראשונה קיסמים. כל שכדרך המדנים טמאה אע"פ שלא קנב שלא כדרך המדנים אע"פ שקנב טהורה:
לארכה טהורה - אור"ך הקנה לאורך המחצלת, טהורה. דלא חזיא לשכיבה, שהקנים מזיקין לשוכב, ולא חזיא כי אם לסיכוך:
כמין כי - יונית. שהיא כמין כ' הפוכה שלנו. כלומר, לעולם היא טמאה עד שימשוך הקנים משלשה צדדים. והלכה כחכמים:
עשאם לרחבה - אורך הקנה לרוחב המחצלת:
ד' טפחים - כשיש בין קנה לקנה ד' טפחים, חזיא לשכב בין שני הקנים:
נחלקה לרחבה - ונשברו הקנים שלה לחצי:
רבי יהודה מטהר - דלא חזיא לשכיבה. ואין הלכה כר' יהודה:
המתיר ראשי המעדנים - מנהג עושי מחצלאות כשמשלימין המחצלת נשאר כמין מלל, וגודלים אותו בכל שני טפחים גדיל אחד וקושרו שלא יסתר האריג. ואם ניתר עומד לסתירה ונתבטל מתורת כלי וטהורה:
מעדנים - קשרים. כמו וילך אליו אגג מעדנות (שמואל א טו), כלומר, קשור כדרך שקושרים האסורים. וכן התקשר מעדנות כימה (איוב לח):
שהם של ששה טפחים - שני טפחים בין מעדן למעדן וטפח מכאן וטפח מכאן:
משתקנב - משיחתוך ויקטום ראשי קרומים הבולטים. וזו היא קניבה:
כמין כי. פי' הר"ב כי יוונית כמין כ"ף הפוכה ולכאורה נראה שצ"ל כפופה וכלומר לאפוקי כ"ף פשוטה [*שהרי] במנחות פרק ו משנה ג כתב הר"ב כמין כי יוונית שהיא כמין ט שלנו כהפרש גודל מן האצבע [*אבל ראיתי שתי אלפא ביתא של היוונים האחת גדולה ומרובעת. והאחת קטנה והאות העשרים שבקטנה היא קרובה בצורתה לטי"ת שלנו שצורתה של האות ההיא כזה? ט אך בהגדולה האות השש עשרה היא כזה? ח ולפי זה אין להגיה בלשון הר"ב אך שתי תשובות בדבר הא' למה לו לומר כמין כ"ף הפוכה הל"ל כמין חי"ת. הב' דהשתא דבריו דהכא ודמנחות סתרי אהדדי שזו דלעיל יש לה כמו שולים מתחת ואין לה גג וזו דהכא יש לה גג ואין לה שולים ומיהו בתשובה הראשונה יכולני לומר שבימי הר"ב לא היו נוהגין לכתוב הח' אלא כזה ? וכן עדיין סופרי זמנינו כשכותבין בכתב שקוראין כתיבה תמה עושין החי"ת בזו הצורה דוקא]:
[*והיא גמר מלאכתה. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה מה"כ ולכאורה ק"ל דל"ל למתני הכי דהא בכ"מ שנשנה המלאכה שבה מיתטמא הכלי טעמא לפי שבו נגמרה מלאכתו ויש לי לומר דבמחצלת יש שעושין עוד מלאכות אחרות אחר זו המלאכה וה"א דעדיין לא נגמרה מלאכתה מקרי קמ"ל דומיא דאשכחן במטה ועריסה דברפט"ז. כדפי' הר"ב שם]:
(טז) (על המשנה) גמר כו'. לכאורה קשה למה ליה למתני הכי, דהא בכל מקום שנשנה המלאכה שבה מיטמא הכלי, טעמא לפי שבו נגמרת מלאכתו. וי"ל, דבמחצלת יש שעושין עוד מלאכות אחרות אחר זו המלאכה והוה אמינא דעדיין לא נגמרה מלאכתה מקרי, קמ"ל:
לארכה טהורה: דלא חזיא כי אם לסכוך ותנן בפ"ק דסוכה לסיכוך אינה מקבלת טומאה:
עד שיעשֵם כמין כי: כך הגיהו ה"ר בצלאל אשכנזי ז"ל:
כמין כי: פי' הרא"ש ז"ל כזה %ך דהיינו משני צדדין לארך ולרוחב:
מעדנין: בתוספתא קתני מדנין בחסרון' העיי"ן:
של ששה טפחים: שני טפחים בין מעדן למעדן וטפח מכאן וטפח מכאן הרי ששה. תניא בתוספתא נחלקה לארכה טהורה לרחבה ונשתיירו בה שלשה מדנין שהן ששה טפחים טפחיים בין מדן למדן וטפח מכאן וטפח מכאן טמאה פחות מכאן טהורה ואם מתחלה עשאה לכך אפי' פחות מכאן טמאה ר' נתן אומר שיירי מחצלת שבעה טפחים ושיירי המפץ ששה פי' לארכה דברייתא היינו לרחבה דמתני' ולרחבה דברייתא היינו לארכה דמתני' ולא פליגא ברייתא אמתני' ור' נתן דאמר שיירי מחצלת שבעה טפחים פליג את"ק ומתני' דלא כותיה הר"ש ז"ל. וכן פי' ג"כ הרא"ש ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל ואם נחלקו לארכן ונעשו חלקים חלקים אם נשאר מהן מה שיש ברחבו ששה טפחים ויש עליו שלש שורות של חבלים בראשיהן קשורין כזה % הן מטמאין מדרס הזב ואם פחות אין מטמאין ע"כ:
משתתקנב: גרסי' וכן הגיהו החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל והחכם הר"ר סולימאן ז"ל:
יכין
מחצלת: מחצלת הוא גדיל או אריג מגמי ושעם. רחבה כקומת איש. וארכה כמה אמות. וכדי לחזק הגדיל והאריג. נותנין בין כל ד' טפחים לד' טפחים אחרים קנה א' לרחבה. והיא כדי שיעור שכיבה לאדם בין קנה לקנה:
שעשה לה קנים לארכה: שתחת שרגילין לתת הקנים לרוחב המחצלת וכדאמרן. נתן זה הקנים לאורך המחצלת מבינות הגדיל:
טהורה: אמק"ט מדרס. משום דבכה"ג לא חזי לשכיבה. מדנדחק מהקנים שתחת רחבו של שוכב. ואע"ג שעדיין יכול לשכוב עליו בשיהיה קומת השוכב לארכה של מחצלת. עכ"פ מדעשה זה הקנים לארכה. ודאי לאו לשכיבה עשה רק לסיכוך [כסוכה ד"כ ע"א] ויאמרו להשוכב עמוד ונמ"ל. ולפיכך אפי' יחדה השתא לשכיבה לארכה. פנים חדשות בא לכאן. וצריך שיעשה בה מעשה לשם כך [כפכ"ב מ"ט]:
וחכ"א עד שיעשה כמין כי: נ"ל לפמ"ש הרמב"ם [פ"א מכלי מקדש ה"ט] דכי יוונית תמונתה כזה ?X ולדעתי שלפי שזה האות נקרא בלשון יון כי בכ"ף רפויה. אלא שאנחנו העברים כל אות מאותיות בג"ד כפ"ת שבראש המלה. קוראין אותה דגושה. לכן נקראנה כּי יוונית. וא"כ אם עשה למחצלת זו ב' קנים לב' אלכסוניה כתמונה הנ"ל שוב אינה ראויה כלל לשכיבה בין לארכה או לרחבה. אבל בשהקנים לארכה. הרי יכול לשכוב עדיין עליה ארכו לארכה. ואין כאן הוכחה שלא עשה לשכיבה. אע"ג דלאו אורחא הכי:
ואין בין קנה לחבירו ארבעה טפחים: דרק ביש בין קנה לחבירו ד' טפחים. חזיא לשכוב ביניהן:
טהור: אף דלמשכב סגי בג"ט. ולמושב בטפח סגי [כפכ"ז מ"ב ומ"ד. ומעילה י"ח א'] היינו ביחדו לכך. אבל בסתמא בעי ו' טפחים [כרמב"ם פכ"ג מכלים ה"ג]:
נחלקה לרחבה: ר"ל אם היו הקנים לרחבה בהרחק ד' ד' טפחים. וחתך המחצלת וחלקה לשנים במקום האריג בין הקנים:
ר' יהודה מטהר: דס"ל דמדחתך חוטי הגמי לשנים. תו אין מהודקין בתחלתן. וסוף האריג שלהן להנתק. וחכמים ס"ל דמדעכ"פ מתקיימין זמן מה. להכי לא דמי להנך דלעיל [פט"ז מ"ה] והיינו כר"ע במחצלת קש ושפופרת [לעיל פי"ז מי"ז]:
וכן המתיר ראשי המעדנין: הן שפיות של המחצלת בראש ארכה. ששם מקושרין החוטין זב"ז:
נחלקה לארכה ונשתיירו בה שלשה מעדנים: ר"ל שנשארו בהשפה ג' קשרים שבראשי חוטי הגמי:
של ששה טפחים: ר"ל שע"י שנשארו ג' קשרים בג' חוטי גמי בראש המחצלת. יתהוה מהחוטין ההם רוחב ו' טפחים אריג שלם במחצלת לכל אורך המחצלת. דכל חוט של גמי רחב ב' טפחים:
טמאה: דאז עדיין חזי לשכיבה. דאף שיש קנים לרחבה. בין ד' לד' טפחים אפ"ה סגי בזה בשיהיה המחצלת רק תחת גופו ולא תחת אורך רגליו. דאורך הגוף בעצמו ו' טפחים ורחבו ד' טפחים וכלעיל:
מחצלת מאימתי מקבלת טומאה משתקנב: משיקצע חוטי הגמי הבולטין מהשפה. והיינו כלעיל [פט"ז מ"ב]:
והיא גמר מלאכתה: קמ"ל דאף שחסר עדיין בה דברים שעושה בה לקישוט. או כדי שתהיה נאות יותר לשכיבה. אפ"ה מדאין נצרכים כל כך נחשב כבר נגמר מלאכתה. וכשאר גולמי כלי עץ דמק"ט [כספי"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת