משנה כלים כו ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כו · משנה ט | >>
עור שהוא טמא מדרס, וחישב עליו לרצועות ולסנדלין, כיון שנתן בו את האזמל, טהור, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים, עד שימעטנו פחות מחמשה טפחים.
רבי אלעזר בר צדוק אומר, אף העושה מטפחת מן העור, טמאה.
ומן הכסת, טהורה.
עוֹר שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס,
- וְחִשֵּׁב עָלָיו לָרְצוּעוֹת וְלַסַּנְדָּלִין,
- כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אֶת הָאִזְמֵל, טָהוֹר,
- דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ פָּחוּת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים.
- רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר:
- אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר, טְמֵאָה;
- וּמִן הַכֶּסֶת, טְהוֹרָה:
- אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר, טְמֵאָה;
עור שהוא טמא מדרס,
- וחשב עליו לרצועות ולסנדלין -
- כיון שנתן בו את האזמיל - טהר,
- דברי רבי יהודה.
- וחכמים אומרין: עד שימעטנו פחות מחמישה טפחים.
- כיון שנתן בו את האזמיל - טהר,
- וחשב עליו לרצועות ולסנדלין -
- רבי אלעזר ברבי צדוק אומר:
- אף העושה מטפחת מן העור - טמאה,
- ומן הכסתות - טהורה.
- אף העושה מטפחת מן העור - טמאה,
אזמל - שם הברזל אשר יבדילו בו את העורות.
והנני עתיד לבאר בפרק שאחר זה ששיעור העור לטומאה חמישה טפחים, ולזה אמרו חכמים שלא ירד מטומאתו עד שישאר ממנו פחות מחמישה טפחים.
ואמר רבי אליעזר (להקשות) [לסייע] על מי שאמר שמעת שנבדל העור נטהר, עורות הטמאות שיעשה בהן מטפחת הנה הוא טהור, כי כבר נבדלו את אלה הכסתות.
והלכה כחכמים:
עור שהוא טמא מדרס. כגון שטיח וכיוצא בו:
העושה מטפחת מן העור. שהוא טמא המטפחת טמאה שהמטפחת דומה לשטיח שפעמים שוכב עליה אבל אם קיצץ הכסתות של עור הטמאות מדרס ועשה מהן מטפחות טהורה מידי דהוה אכלים שנקרעו או נשברו ומיהו (אם) מקבלת טומאה מכאן ולהבא כדתנן לעיל פרק כ"ד [משנה י"ד] של ידים טמאה מדרס דלא מסתבר לאוקומיה מתני' במטפחת של ספרים או של תכריך נבלי בני לוי דאם כן אפילו (השאר) דשאר עור נמי טהורה:
עור שהוא טמא מדרס - כגון שטיח וכיוצא בו:
אף העושה מטפחת מן העור - שהוא טמא מדרס:
טמאה - המטפחת, שהמטפחת דומה לשטיח, דפעמים שהוא יושב עליה. אבל אם קצץ הכסתות של עור הטמאות ועשה מהן מטפחות, טהורות, מידי דהוי אכלים שנשברו. ומיהו מקבלות טומאה מכאן ולהבא, כדתנן לעיל בפרק כ"ד:
האזמל. שם ברזל אשר [יחתכו] בו את העורות. הרמב"ם:
פחות מחמשה טפחים. כדתנן בפרק שאחר זה [משנה ב] ששיעור העור לטומאה ה' טפחים. ולזה אמרו חכמים שלא [יצא] מטומאתו. עד שישאר ממנה פחות מחמשה טפחים. הרמב"ם:
ומן הכסת טהורה. כתב הר"ב ומיהו מקבלות טומאה מכאן ולהבא. כדתנן לעיל בפכ"ד [משנה יד] של ידים טמאה מדרס. דלא מסתבר לאוקמא מתני' במטפחת של ספרים ושל תכריך בני לוי. דא"כ אפילו דשאר עור נמי טהור. הר"ש:
כיון שנתן בו את האזמל טהר: כך הגיה הרב בצלאל ז"ל טהר בלתי וי"ו:
עד שימעטנו פחות מחמשה טפחים: ופי' רש"י ז"ל בפ' העור והרוטב עד שימעטנו וכו' דל"ד לטלית שהתחיל לקורעה דתנן לקמן בפכ"ח דכיון שנקרע רובה טהורה דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ועומדת להתכסות ובקריעתה בטל שמה הלכך אע"ג דשירים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הלכך עד שיבטלנו מכשיעור ע"כ וברמב"ם שם לשונו עד שימעטנו פחות פחות מה' טפחים:
ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף העושה מטפחת וכו' ומן הכסתות טהורה: והיינו כר' יהודה דאמר כיון שנתן בו את האזמל טהורה:
יכין
עור שהוא טמא מדרס: ר"ל עור שראוי לק"ט מדרס מדעשוי לשטיח וכדומה. או שנטמא העור באמת במדרס:
וחשב עליו לרצועות ולסנדלין: שאח"כ חישב עליו לעשות ממנו רצועות או סנדלין:
כיון שנתן בו את האזמל: שתחב האיזמל בהעור לחתכו לרצועות:
טהור: ר"ל נטהר אז מטומאה דמעיקרא וגם אמק"ט להבא עדיין. ואע"ג דגם רצועות מק"ט עכ"פ משאר טומאות [כפכ"ד סי' ל"ה] היינו כשכבר הם רצועות. אבל הכא הרי לא חתך עדיין הרצועות מהעור ואכתי חסר מעשה אומן לכך:
וחכ"א עד שימעטנו פחות מה' טפחים: ס"ל דלא נתבטל ממנו טומאה דמעיקרא עד שיעשה בו מעשה רבה עד שלא יהיה ראוי עוד למלאכה דמעיקרא. ולפיכך הכא דוקא כשמיעטו לפחות מן ה"ט לא חזי למדרס שטיח. דכך הוא שיעור עור בין לק"ט מדרס או שאר טומאות [כפכ"ז מ"ב]. ואע"ג דהכא דחתכו בכונה. אז גם בפחות מה' טפחים מק"ט [כפכ"ז סי' כ"ז]. היינו להבא. אבל עכ"פ טומאה דמעיקרא נתבטל ממנו. ואת"ל עכ"פ הרי רצועות ומנעלים מק"ט [נגעים פי"א]. וא"כ הול"ל שיהיה טמא מגע מדרס. כסדין שעשאו ווילון [פכ"ז מ"ט] וכפה שנתנו על הספר [פכ"ח מ"ה]. י"ל התם כבר עשאו ווילון וכבר נתנו על הספר משא"כ הכא רק נתן בו האיזמל אבל עדיין לא חתכו לרצועות לפיכך טומאה ראשונה נתבטלה. ולכלל קבלת טומאה שניה לא בא:
[ובהא יתורץ נמי מה דק' מהכא דקאמר ר' יהודה דע"י תחיבת הסכין בהשטיח נתבטל ממנו טומאה דמעיקרא והרי בשבת [דנב"ב] קאמר ר"י בפירוש דרק בעשה בו מעשה לקלקל מבטל טומאתו. ולא בעשה מעשה לתקן כגון טבעת אדם שהקיש עליו כדי לתקנו לבהמה מעשה תיקון כזה לא מבטל טומאתו. והרי ה"נ נתינת האיזמל בהשטיח. הוא כדי לתקנו לרצועות. ואיך יבטל טומאתו. ולפי דברינו הנ"ל י"ל דהא דמעשה תיקון לא מהני לבטל טומאה שבכלי. היינו בשכבר תקנו לתשמיש השני. ולהכי באמת סדין שעשאו ווילון ס"ל לר"י דנשאר בטומאתו מדרס כמעיקרא. אבל הכא שלא חתך עדיין העור לרצועות. רק תחב בו האיזמל לחתכו הרי המחשבה עם מעשה זו ביטל מהשטיח טומאה דמעיקרא. אבל עדיין לא היה במעשה זה כפי הראוי לתשמיש דלהבא. להכי לר"י נסתלק ממנו טומאה לגמרי. ובמגינת שלמה תירץ דדוקא להעלות טומאה דמעיקרא מהכלי קאמר ר"י התם דלא נטהר רק בשהיה המעשה לקלקל אבל הכא הא דר"י מטהר היינו רק שלא יק"ט להבא ובכה"ג אפי' בעשה מעשה לתיקון אמק"ט עוד]:
ר"א בר ר"צ אומר אף העושה מטפחת: נ"ל דהאי אף דקאמר ראב"צ. ה"ק לת"ק. דמדקאמרת דכשלא נפחת מה"ט עדיין נשאר בטומאתו משמע דוקא בכה"ג שלא נתבטל עדיין מהעור תורת שטיח שהיה עליו מעיקרא וגם עדיין לא נגמר הכלי החדש שרוצה לעשות ממנו לפיכך עדיין נשאר בטומאתו שבתחלה. הא בשטיח שכבר עשאו מטפחת. שכבר נגמר הכלי החדש שרוצה לעשות ממנו. באמת נתבטל מהכלי טומאה ישנה שבו ואהא קאמר ראב"צ מלת אף. ור"ל אף שכבר עשה מהשטיח מטפחת והוא מטלית מרובע לקנח בו ידיו אף שכבר נגמר המטפחת. אפ"ה עדיין נשאר טומאה דמעיקרא עליו דאע"ג דהשתא ודאי כלי חדש הוא עכ"פ מדמטפחת דומה בתמונתו לשטיח. אין כאן התחדשות בתמונת הכלי והו"ל רק ככלי גדול שעשאו קטן:
ומן הכסת: ר"ל אבל אם עשה מטפחת מעור כסת. והוא כעין כיס מלא מוכין והוציא המוכין וחלק הכיס לשנים ועשאו מטפחת:
טהורה: דהרי נשתנה צורתו דמעיקרא [ועי' פכ"ח מ"ה]. מיהו פשוט דמק"ט להבא. [כלעיל פכ"ד מי"ד]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת