משנה כלים כו ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כו · משנה ג | >>
כף לוקטי קוצים, טהורה.
הזון והברכייר, טמאין.
והשרוולים, טמאיןד.
והפרקלימין, טהורין.
וכל בית אצבעות, טהורות, חוץ משל קייצין, מפני שהיא מקבלת את האוג.
נקרעה, אם אינה מקבלת את רוב האוג, טהורה.
משנה מנוקדת
כַּף לוֹקְטֵי קוֹצִים, טְהוֹרָה.
- הַזּוֹן וְהַבְּרַכְיָר, טְמֵאִין.
- וְהַשַׁרְווּלִים, טְמֵאִין.
- וְהַפְּרַקְלִימִין, טְהוֹרִין.
- וְכָל בֵּית אֶצְבָּעוֹת, טְהוֹרוֹת,
- חוּץ מִשֶּׁל קַיָּצִין,
- מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת אֶת הָאוֹג.
- נִקְרְעָה,
- אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶת רֹב הָאוֹג, טְהוֹרָה:
- חוּץ מִשֶּׁל קַיָּצִין,
נוסח הרמב"ם
כף לוקטי קוצים - טהורה.
- והזון, והבוכריאר - טמאין.
- השרוולים - טמאין.
- והפרקלימין - טהורין.
- וכל בית הצביעות - טהורות,
- חוץ משל קייצים - מפני שמקבלת את האוג.
- נקרעה -
- אם אינה מקבלת את רוב האוג - טהורה.
פירוש הרמב"ם
יעשה כף מעור, ישאו אותו אשר ילקטו הקוצים בידיהם, שלא יזיקו אותן.
הזון - אזור מעור מפורסם הצורה, יקשרו אותו כמו חגורה, ומזה העניין "והזונות רחצו"(מלכים א כב, לח).
והבוכריאר - דמיון שני לוחות מעור ישימו על הארכובות, כדי שלא יזוקו בארץ בעבודת האדמה כאשר יכרעו על ברכיהן.
והשרולים - כמין בית יד של עור חזק, יכניסהו האומן בזרועותיו כדי שיחזיקו בגדי זרועותיו ולא יבטלו אותו ממלאכתו. ונאמר שעניין זאת המלה בלשון רומי "הכנסת היד".
וכבר קדם שפרקלימין הכפפות, וירמוז בכאן אשר היא של קייצים כמו שהתבאר בעשרים וארבעה.
ובית אצבעות אזנים מעור, יכניסו בו האצבעות הקייצין אשר ישירו הפירות.
ואוג - "אל-סומאק".
וכבר קדם שכלי עור אמנם יטמא מהן מקבליהן מן התורה, ואלו הנזכרים לא גזרו עליהן:
פירוש רבינו שמשון
כפלוקטי קוצים. כף לוקטי קוצים ובמשנה דוקנית גרסינן בהדיא כף לוקטי וכן בערוך וכן גאון ופי' לשם יש להם כמין כף יד מעור שלא יחבלו ידיו וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כולהם כי לא ביד יקחו (שמואל ב כג):
טהורה. דאינה עשויה לקבלה:
חזון. פי' גאון כמין חגור ובלשון יוני קורין לו זוני והיינו הזונות רחצו דקרא (מלכים א כב). ויש מפרש והזונות כלי זיין אי נמי פי' זון אבנט ובלשון ארמית קמרא (חגורות (בראשית ג ז) ת"י קמרין) והיינו כפירוש הגאון:
ברכייר. פירש גאון וכן ערוך אלו שעושין מלאכה וצריכין לעמוד כורעין על ברכיהן ועושין כמו פיסת יד מעור ומשימין על ברכיהן טמאין דעשוין לקבלה:
שרוולין. פי' גאון וכן ערוך אלו בעלי מלאכה כשהן עושין מלאכתן ומעכבן בית יד שלהן עושים כמין בית יד של עור דחוק וצר שמשים האומן על זרועותיו שלא יפלו בגדיו הרחבים על ידיו כדי שיהו מהירין במלאכתן ולא יעכבו ידיהם. ויש מפרשים דהוא עור שמשים במלאכתו על לבו בשעת הקציר מפני השרב:
פרקלימין. בערוך גרס פרקלימין ופי' דבר שמחתל בו פדחתו ור"ל דלכך טהורין ופרקלינין דתנן לעיל פכ"ד [מט"ו] שלשה פרקלינין הם אין זה לא פרקלימין דהכא ולא בית אצבעות דהכא:
בית אצבעות. פירש בערוך דבר שעשוי מן העור בתים ומשים בהם אצבעותיו:
שהיא מקבלת את האוג. לפי שבשעת שמקבצים הקוצין מקבצים עמו האוג ומשים אותו לתוכה:
אוג. הוא פרי אדום כדתנן פ"ק (צ"ל דמעשרות) דדמאי [מ"ב] האוג והתותים משיאדימו אילן העולה מאיליו ביער הוא ופריו דומה לשני תולעת ומבשלים אותו ומאדים התבשיל והוא כמין זרע קנבוס:
תניא בתוספ' [שם] עור שעשאו להיות נותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב אם יש בו מחמשה על חמשה טמא ואם לאו טהור. לעקבו ולפרסתו אם חופה רוב הרגל טמא ואם לאו טהור:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כף לוקטי קוצים - כמין כף יד של עור ב תופשים מלקטי קוצים בידיהן, שלא ינקבו ידיהן בקוצים:
טהורה - דאינה עשויה לקבלה:
הזון - אזור כמין אבנט. ובלשון יוני קורין לחגור זוני:
ברכייר - דפוס של עור נתון על הברכיים, כדי שיוכלו לעמוד על ברכיהן:
טמאים - דעשויים לקבלה ג:
שרוולים - כמין בית יד של עור דחוק וצר שנותנים בעלי אומנות בזרועותיהן, כדי שלא יפלו בגדיהן הרחבים על ידן ויבטלו אותן ממלאכתן:
פרקמינין - גרסינן. והוא דבר שמחתל וקושר בו פדחתו:
בית אצבעות - כמין יד של עור עשוי להכניס אצבעותיו לתוכו:
קייצין - מלקטי קוצים. פירוש אחר, מלקטי פירות הקיץ:
האוג - פרי אדום המצוי באילן שגדל ביער מאליו. ופעמים שהמלקטים קוצים ביערים מלקטים האוג ונותנים אותו בבית אצבעות, נמצא שהוא עשוי לקבלה:
פירוש תוספות יום טוב
[*כף לוקטי כו'. פירש הר"ב כמין כף יד כו'. ואין לו בית אצבעות אלא עור פשוט. וז"ל הרמב"ם בחבורו פ"ז מהל' כלים עור שאין עליו צורת כלי אינו מקבל טומאה לפיכך כף של עור שקושרים לוקטי קוצים על כפותיהן כו'. מפני שהוא עור פשוט ואין עליו צורת כלי. ע"כ. עיין ר"פ ט"ז:
הזון. פי' הר"ב אזור כו'. מסיים בו הר"ש והיינו הזונות רחצו דקרא סוף מלכים א. וכ"כ הרמב"ם]:
ברכייר. פי' הר"ב דפוס של עור כו'. וז"ל הר"ש בשם הערוך אלו שעושים מלאכה וצריכים לעמוד כורעים על ברכיהן. ועושין כמו פיסת יד מעור ומשימין על ברכיהן:
[*טמאים. פי' הר"ב דעשוים לקבלה. וכן לשון הר"ש. והרמב"ם כתב בפי' כפי נא"י שהם דמיון ב' קערות ע"כ. ובחבורו שם כתב שיש עליהם צורת כלי]:
[*והשרוולים. פי' הר"ב כמין בית יד של עור דחוק כו'. כ"כ הר"ש בשם הערוך. ומסיים בערוך. בל' רומי הי"ד שיר"א. וכ"כ ג"כ הרמב"ם בפירושו. שענין זאת המלה בל' רומי הכנסת היד. ולא ידעתי למה לא פירשו טעם טומאתן. והרמב"ם בחבורו שם כתב שעשוי כמין טבעת שמכניסין אותן האומנים בזרועותיהן וכו'. מתטמאין כשאר כלי עור הפשוטין. ע"כ. כלומר שהם בצורת כלי]:
וכל בית אצבעות. עיין מ"ש במשנה טו פכ"ד:
[*האוג. פי' הר"ב פרי אדום כו'. ועיין בפ"ק דפאה מ"ה. ומ"ש במסכת פרה פ"ג מ"י]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ב) (על הברטנורא) ואין לו בית אצבעות, אלא עור פשוט. הר"מ:
(ג) (על הברטנורא) ולשון הר"מ, שיש עליהם צורת כלי:
(ד) (על המשנה) טמאין. כשאר כלי עור הפשוטין. הר"מ. כלומר שהם בצורת כלי:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כף לוקטי קוצים: כמין כף יד של עור תופשין מלקטי קוצים בידיהן שלא ינקבו ידיהן בקוצים וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כולהם כי לא ביד יקחו. וכתב הר"ש ז"ל כפלוקטי קוצים כף לוקטי קוצים ובמשנה דווקנית גרסי' בהדיא כף לוקטי וכן בערוך וכן גאון ע"כ:
בורכייר: דפוס של עור נתון על הברכים כדי שיוכלו לעמוד על ברכיהם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט הר"ש ז"ל פי' כשעושים מלאכתן וז"ל בשם הערוך עושי המלאכה שצריכין לעמוד כרועים על ברכיהם אבל הרמב"ם ז"ל פי' שהן למי שהוא נכה רגלים ע"כ ותימה שמצאתי מוגה והבוכרייר גם ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
שרוולים: י"מ שהוא שמשים על לבו בעת הקציר מפני השרב. וגם פה תמהתי שהגיה הרב בצלאל הנזכר ז"ל השדווליס בדלי"ת וסמ"ך ומ"מ פשוט הוא שניקוד הוי"ו בקמץ לכל הגרסאות. ומ"מ השרבנים טמאים בבי"ת ונו"ן:
הפרקלימין טהורה: ס"א טהורים:
בפי' ר"ע ז"ל. נר' שצ"ל פרקנימין גרסי' וכן היא גירסת הר"ש ז"ל וז"ל פרקנימין בערוך גריס פרקלימין והוא דבר שמחתל בו פדחתו ויש שגורסין פרלימנין ופרקלינין דתנן לעיל בפכ"ד שלשה פרקלינין הן אין זה לא פרקלימין דהכא ולא בית אצבעות דהכא. אבל הרמב"ם ז"ל משמע שסובר שהן אותם השנויות בפכ"ד וכן הרא"ש ז"ל וכן בערוך פרלימנין ופרקלנין נראה שענין אחד יש להם ע"כ אלא שבפירוש הר"ש ז"ל כתיבת יד ישן נושן אין זה הפירוש שכתבתי בשמו שם:
וכל בית הצביעות: כך הגיה הרב בצלאל הנז' ז"ל במשנה ובפירוש והן בית אצבעות:
תפארת ישראל
יכין
כף לוקטי קוצים: הוא עור פשוט כמדת פנימית כף היד. שקושרין אותו על פנימיות הכף כשלוקטין קוצים. שלא יעקצוהו כשילקטם:
טהורה: דכל שאין לו ב"ק טהור מדאורייתא [כרפט"ו ורתוי"ט שם] ואפ"ה כשיש בו צורת כלי גזרו בה רבנן טומאה והכא מיירי שאין בו צורת כלי [ועי' פכ"ד סי' נ"ו וסי' ע"א ובפרקן מ"ט]:
הזון: אבנט מעור:
והברכייר: ב' חתיכות עור שהן קערוריות. והקטע מכניס בהן ברכיו שלא ילקו כשסומך עליהן בהלוכו:
טמאין: מדיש להן עכ"פ ב"ק [ועיין פ"ח מ"ג ודו"ק]:
והשרוולים: הוא כעין טבעת מעור. שהאומן דוחקו על בתי ידיו הרחבות שבמלבושיו שלא יעכבוהו במלאכתו:
טמאין: אף שאין להם ב"ק. וגם אין בהם ה"ט כשיעור הראוי לק"ט [כלקמן פכ"ז מ"ב]. עכ"פ הו"ל פשוטי כלי עור שיש בהן צורת כלי. ומק"ט עכ"פ מד"ס. ולהכי לא ערבינהו תנא עם זון וברכייר שהן טמאין מדאורייתא מדיש להן ב"ק וכמש"ל:
והפרקליימין: שטערען בינדע מעור שלובשו על המצח להגן:
טהורין: מדלא נחשב תמונתה צורת כלי כאבנט לעיל [ועיין פ"כ מ"ד ודו"ק]:
וכל בית אצבעות: הוא כעין האנד שוה קטנה של עור. ויש בה כמה כיסין קטנים להכניס אצבע בכל כיס. אבל אין הכיסין ארוכין. רק כדי להכניס בהן ראשי אצבעות:
טהורות: מדאין בהכיסין ב"ק דפתוחין הן בראשן נגד ראשי האצבעות:
חוץ משל קייצין: היינו אותן שלובשין על האצבעות כשלוקטין פירות שגדלים בעצי קוצים. כגון אוגים וכדומה וכדמסיק:
מפני שהיא מקבלת את האוג: האהן ביטטען בל"א שגדולם בעצי קוצים וכן שושנה בין החוחים וכדומה. ואמק"ט מדאינה עשויה רק שינצל המלקט מעקיצת הקוצים. ורק מדיש בה ג"כ ב"ק להכניס בתוכה האוג שלקט ועושין כן מדחושש המלקט שיסרט בשרו כשיוציא ויחזיר ידו בין הקוצים על כל אוג ואוג שילקט כשירצה להניחו לתיך הכיס שבבגדו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת