תפארת ישראל על טהרות ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

הרוטב:    של בשר או דגים או של שום מאכל. ולכאורה היה מוכח מהכא דמה שגזרו דכל משקין שנגעו בשום טומאה יהיה תחלה אינו דוקא בז' משקין המכשירין [כפ"ו דמכשירין מ"ד] אלא בכל לח. וגם להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] דכל משקה שאינו מז' משקין אמקט"ו כלל. היה ל"ל דהיינו רק מי פירות כתותים ורמונים וכדומה. דמתחלתן משקין היו. רק שאין נקראים משקים בתורה. ולפיכך כשיצאו אינן לא משקין ולא אוכל ואמקט"ו. אבל. הנך דפרקין אוכל נינהו. אלא מדהוא לח נעשה ראשון. אבל אי אפשר לומר כן. דהרי הא דגזרו שמשקין אפילו נגעו בשני יהיו תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. היינו רק מדעלולים לקט"ו בלי הכשר [כהר"ב סוף זבים]. והרי כל משקה שאינו מז' משקים אמקט"ו [להראב"ד] עד שיוכשר [כהר"ב מכשירין פ"ו מ"ג ד"ה ניר]. אלא הכא ה"ט דנעשה תחלה. משום דכל רוטב עיקרו ממים. רק שקיבל טעם מהמאכלים שנתבשלו בהן. וכן מוכרחים אנחנו לומר בגריסין שאין בהם שום לחלוחית רק כשיבשלום במים. וקמ"ל בהנך דאע"ג שרוב התערובות אינו מז' משקין. אפ"ה לא נתבטל מהן דין ז' משקין:

והגריסים:    היינו רוטב שלהן כשנתבשלו. והיינו רתיחתן שניי' [כטבו"י פ"א מ"ב]:

והחלב:    חלב בקמ"ץ גרסינן. דאילו חלב בציר"י דהיינו שימן. אמרינן בתוספתא פ"ב דמכילתין. דכשנקרש אינו אוכל כלל ואמקט"ו. רק כשחישב עליו לאוכלין. ואם חישב עליו למשקה. בטלה דעתו. ומה"ט לא תני נמי דם במשנתנו דגם בדם דינו כבשומן. כמבואר בתוספתא שם. וכל הנך דתני במשנתנו דרכן להקפיא בקור. ומיירי הכא שנקפאו ואח"כ נגעו בטומאה:

בזמן שהן משקה טופח:    על מנת להטפיח [ועמ"ש בספ"ק]: למה שאמרנו לעיל דהכא מיירי שהוא טופח ע"מ להטפיח צ"ל דאפילו בנגע במקום היבש נידון כמשקה [דמדעיקרו משקה לא דמי לפ"ב מ"א]. דאי שניע במקום הלח. פשיטא דטופח על מנת להטפיח הו"ל משקה. ואף די"ל דאפ"ה כיון דרובן אוכלין סד"א דהמעט הלח ההוא בטל לגבה. ולפיכך אף שנגע במקום הלח הו"ל כנגע בהמאכל. ואפילו חלב שעיקרוא' מז' משקין. אפ"ה סד"א דמדנקרש אוכלא הוא. ובטל מעט הלח לגבה. ומכ"ש אי נימא כדמשמע מהרמב"ם הנ"ל דבטופח לחוד סגי. א"כ ודאי אצטריך לאשמעינן דבנגעה הטומאה במקום ההוא מקרי משקה. אפ"ה סתמא דמשנתנו ודתוספתא דפרקין משמע דכל שיש בהקרוש טופח. אז גם בנגע במקום הקרוש נקרא משקה:

קרשו:    ר"ל אם לאחר שנטמאו נקרשו לגמרי:

הרי אלו שניים:    דבשעה שהתחיל להקריש הו"ל כמאכל שנגע במשקה. ואע"ג דרוטב קרוש אמקט"ו כלל בפ"ע [כפ"א מ"ד. וחולין פ"ט מ"א]. הנהו שאני דכבר הן עצמן טמאים היו. ורק השתא נשתנו [ועיין כלים פכ"ז מ"ט. ודו"ק]:

כביצה מכוון טהור:    דכשיצא טפה ראשונה. לא נשאר כביצה לטמא הטפה:

נטמאת בכביצה:    והיא טימאה להטפה שחזרה ונימוח אחריה. וכן כולה כשנמוחה, נטמא כולה מחמת טומאת המשקין שנתטמא מקודם, עד שנטמא כל המשקה:

משנה בעריכה

רבי מאיר אומר השמן:    אף שנטמא כשנקרש. מדא"א שיקרש שלא ישאר בו שום לחלוחית:

וחכ"א אף הדבש:    היינו דבש דבורים. דאף הוא א"א שיקרוש עד שלא ישאר שום לחלוחית קצת. אבל דבש תמרים, אמקט"ו כלל. רק כשחישב עליו לאוכלו. אבל כשחישב עליו לשתותו כמשקין. בטלה דעתו אצל כל אדם. וכן מפורש בתוספתא [פ"ב]:

רבי שמעון שזורי אומר אף היין:    נ"ל דלפי סוגיא דמנחות [דלא"א] חכמים ור"ש מודו בשמן דקאמר ר"מ. וכל חד וחד אף דידי' אדברי ר"מ קאי. וה"ק ר"ש. דמדקאמרו רבנן אף הדבש. משמע דכ"ש יין. ועל זה השיב ר"ש לחכמים אף היין. הוה לכו למימר. אבל בדבש פלגינא עלייכו [ומצינו אף דלא קאי אדקמי' רק אדקמא דקמא. כמעשרות פ"ה סוף מ"ה]:

וגוש של זיתים:    זיתים שנתמעכו ונדבקו יחד. ונטמא הגוש:

שנפל לתנור והוסק:    ואז דרך הגוש לפלוט שמנו:

כביצה מכוון טהור:    דהגוש לא טימא התנור. דכלי אמקט"ו מאוכל. וגם השמן שנפלט לא נטמא. דבעודו בתוך הגוש. הרי קיי"ל משקין מפקד פקידי [כפסחים לג"ב]. נמצא שלא נטמא עם הגוש. וגם בשעה שנפלט לא נטמא מהגוש. דמדיצא טפה ראשונה לא נשאר בגוש כביצה לטמא הטפה:

אם היו פרודין:    שהיו הזיתים נפרדים. ואינן דבוקים יחד לגוש א':

אפילו הן סאה טהור:    מדליכא בכל פירוד כביצה לטמא שמן היוצא:

משנה געריכה

טמא מת שסחט זיתים וענבים:    ונגע בהן קודם סחיטה ונטמאו. ונקט טמא מת לרבותא אף דבכה"ג הו"ל אדם הסוחטן אהט"ו אפילו הכי אפשר שיהי' המשקין שנסחטו טהורים. וכגון שסחטן בפשוטי כלי עץ. ורדמסיק. וכ"ש כשנטמא האדם בשרץ או בשאר אב הטומאה. דאז המשקה הנסחט טהור אפילו סחטן בכלי בית קבול. דהרי מדהאדם הנטמא הוא ראשון. הרי לא טימא הכלי. ומיירי שסחטן בפשוטי כלי עץ. שאמקט"ו מאדם הסוחט. דאל"כ הרי האדם הוא אהט"ו וטימא הכלי וחוזרת הכלי וטמאה המשקה היוצא. מיהו אף שהגרגרים עכ"פ טמאים היו. אפ"ה לא טימאו הן עצמן המשקין. דמדיצא טפה ראשונה כבר חסר מגוש הגרגרים שיעור כביצה. והרי האדם לא נגע בהמשקין. וכדמסיק:

טמא:    דאף שהמשקה שבתוך הגרגר לא נטמא עמו. וכדקיי"ל [פסחים ל"ג ב'] דמשקין שבתוך הגרגר מפקד פקידי. ר"ל הרי הן כמונחים שמורים תוך תיבה. ואינן נחשבים כגוף הגרגר להטמא עמו. ואי משום מגע המשקין בהזג בפנים. הרי הו"ל מגע בית הסתרים. וא"כ איך אפשר שהגרגרים שאין בהם כביצה רק עם משקין הטהורים שבתוכן. יטמאו להטפה הראשונה היוצאת. הרי אף דעם המשקין שבתוכן יש בהן יותר מכביצה. עכ"כ הרי המשקין שבתוכן טהורים. ובלי המשקין אין בהם כביצה. י"ל דאע"ג שהמשקין שבתוך הגרגרים טהור. אפ"ה משלים הוא שיעור הזגין לטמא הטפה היוצאת. וכדאשכחן בסמוך בכזית מת ונבלה שנתמעטו בחמה והניחו בגשמים ותפחו דהגשמים משלימין השיעור [וכ"כ רש"י פסחים לג"ב]. וכמו כן לא גרע מכל שומר לפרי. דאע"ג דכשמפריד השומר מפרי הטמא. הרי השומר טהור. אפ"ה בעודו מחובר להפרי מצטרף אליו להשלים שיעורו [כריש עוקצין]:

אם היה זב או זבה:    ה"ה נדה ויולדת שסחטו הגרגרים דהרי כולן מטמאין בגרגרים כשנשאום. אף שלא נגע בהן:

נטמאת במשא:    דמדהסיטו הגרגר, נעשה כולו ראשון. וכמ"ש בפתיחה סי' כ"ד:

זב שחלב את העז:    ה"ה בהמה אחרת. רק נקט עז שמצוייה בא"י. וכמ"ש ודי חלב עזים ללחמך [משלי כ"ז פכ"ז]:

החלב טמא:    שכשאוחז בהדד שבה תלוי הטפה היוצאת הרי נשאה. אע"ג שאח"כ הניח הדד להשמט מבין אצבעותיו והחלב זב והולך מאליו. טימאה הטפה הר אשונה כל החלב:

משנה דעריכה

כביצה אוכלין:    שנטמאו:

כזית חלב:    ה"ה שאר איסורים:

הרי אלו טהורים:    אטמאין קאי. שאין מטמאים אחרים. אבל הוא עצמו נשאר בטומאתו [כטהרות פ"א מ"ה. ועיין רמב"ם אוכלין פ"ד ה"ה]:

הניחן בגשמים ונתפחו:    ואע"ג שאין בגוף החתיכה כשיעור רק בצירוף המים הנבלעים בהן. והרי קיי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור [כפסחים מג"ב]. הכא שאני דלא מכח המים הנבלעים נתהווה כשיעור. דהרי גם קודם שנבלע בהן המים כבר הי' כשיעור. אלא שכשנצטמק בחמה נפחת שיעורו. אבל קודם שנצטמק כבר אסרה התורה גם האויר שיש בפנימיות האיסור בנקבי הפארען [וכמ"ש לעיל בבועז סי' ה'] והאויר ההוא מצטרף להשלים השיעור. וכשנצטמקה החתיכה ונתקטנה מכשיעור. הרי יצא האויר. וכשחזרה ונתקררה החתיכה, ע"י קרירות מי גשמים. חזרה החתיכה להתפשט ושב האויר הפנימי למקומו. והרי היא כמו שהיתה. מיהו בהיה מתחלה כשיעור ונצטמק ונתמעט. וחזר ותפח לכשיעור. טמא מדאורייתא. ובהי' מעיקרא פחות מכשיעור ותפח לכשיעור. טמא עכ"פ מד"ס [מנחות נ"ד א']. ואע"ג דבאיסור בין כך וכך הוה דאורייתא. דהרי קיי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה [כיומא ע"ד א']. רק דאין לוקין על חצי שיעור. נ"ל דהא דקאמר התם הש"ס שהוא דרבנן היינו רק בטומאה [ועיין שבת דצא"א ועיין ברמב"ם מאכלות פי"ד]:

משנה העריכה

אם טמאות:    דבנגע בשום בע"ח בלילה. ומצאו אח"כ מת. טמא אפילו בד"ה [כלקמן פ"ה מ"ז]. מיהו בראהו חי מבערב חזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' א' סק"ו ופ"א סק"ג]. ולהכי בר"ה טהור וברה"י טמא. וגם מיירי שמצאו מת במקום שנגעו. דאל"כ אף ברה"י אין מחזיקין טומאה ממקום למקום רק לתלות ולא לשרוף [כנדה דד"א]:

ואם טהורות:    כגון שמצא שרץ שרוף ע"ג פירות אין חוששין שבא לשם שלם. ונשרף ע"ג הפירות [כלקמן ספ"ט]:

אם מכוסות:    במצא באהל המת כלי חרס מוקף צמיד פתיל. אין חוששין שהיה תחלה מגולה ונטמא כבר:

אם מגולות:    במצא הכלי מגולה באהל שהיה שם מת והשתא יצא. אין אומרים שבשעה שהיה שם המת מכוסה היה וחזר ונתגלה:

מחט שנמצאת מלאה חלודה:    הרי בהיה חלודה שעליה מעכבת התפירה נטהרה המחט מטומאתה. מדהו"ל כנשברה [ככלים פי"ג מ"ה]. ולא אמרינן שכשיתקנה אח"כ תחזור לטומאה ישנה [כרפי"א דכלים]:

שכל הטומאות כשעת מציאתן:    הר"ב פי' דזהו פירושא דרישא. דאם טהורות טהורות. ול"מ א"א לומר כן. דהרי אפסיק טובא במכוסות ומגולות. ותו מ"ש דפי' תנא הא טפי מאינך. ותו למה נקט לפרש טומאה ישנה דרבנן [כרפי"א דכלים]. ולא אינך דנקט לעיל דהוה דאורייתא. ותו למה לן כלל הך כללא שכל הטומאות וכו'. אלא נ"ל דרבותא קמ"ל. דאע"ג דבמחט זו מסתבר טפי שמחמת שנטמאת ולא השתמש בה העלתה חלודה. וכשמצאה שבורה. הרי מסתבר נמי דמשום שנטמאה כבר לא חשש לשמרה ונשתברה. אפ"ה כל הטומאות כשעת מציאתן. וכמו שהוא השתא טהורה מדהוחלדה או נשברה. כך היתה מעיקרא טהורה:

משנה ועריכה

חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי:    שהיא רה"י:

הרי אלו בחזקת טהרה:    דכל שאין בו דעת לשאל בהנוגע בהטומאה. אף בספק טומאה ברה"י טהור. דכל ספק טומאת טמא מסוטה ילפינן. דרק ברה"י ספיקו טמא. ומדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. דמשמע הא ספק טמא יאכל. אף דסתם בשר ברה"י הוא. ועל כרחך לחלק. משום דבשר הו"ל אין בו דעת לשאל אם נגע בטומאה [כסוטה כט"א]. והא דנקט תנא חרש שוטה וקטן. ולא סתם דבר שאין בו דעת לשאל. היינו מדבעי לאשמעינן רבותא. דאף דהנך אפשר לפעמים שיהיה בהן דעת לשאל. אפ"ה כל שזה שבפנינו אין בו דעת לשאל. ספקו טהור. ולא דמי כלל לגדול סומא או ישן דמחשב כיש בו דל"ש [כסי' כ']. דהנך אין בהן דעת. וכ"ש מאכל או כלי. מיהו הא דבאין בו דעת לשאל ספקו טהור בכל מקום היינו רק בספק השקול ולא במסתבר טפי לטומאה מלטהרה [כלקמן מ"ח]. וה"ה בכל דוכתא שיש חזקה כנגדה. אף באין בו דל"ש ספקו טמא כתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, ספקו טמא. אף דעיסה אבדל"ש. עכ"פ חזקת תינוק טמא [כפ"ח מ"ג. כך כתב הרמב"ם אהע"ו פט"ז ה"ג]. לפיכך גם ביש להחזיק טומאה מזמן לזמן. אף באבדל"ש ספקו טמא מדיש חזקה כנגדו [וכן יש ראיה לזה ממקשה לילד [אהלות פ"ז מ"ו]. וכן מהר"ש והר"ב לקמן רפ"ו דגם הכלים טמאים אף דאבדל"ש. ודלא כרתוי"ט שם]. וכ"כ ביש יד פקח באמצע. כגון שנתעטף בטלית טמא. ומסופק אם נגע הטלית בעטיפתו בטהרות או שנתעטף בטלית טהור ומסופק אם נגע בעטיפתו בטומאה [כנדה דה"ב] או שגדול תופש ביד תינוק ומסופק אם נגע התינוק באותה שעה בטומאה [כתוספתא פ"ג דמכילתין]. בכולן אמרינן דברה"י טמא בר"ה טהור. וכן אמרינן [פסחים ט"ב] כל ספק טומאה הבא בידי אדם שיש בו דל"ש. נשאלין עליה אפילו בכל המונח ע"ג קרקע:

וכל הפקח:    כל לאתויי סומא וישן שמסופק אם נגע או לא, מחשב כיבדל"ש:

בחזקת טומאה:    ר"ל ברה"י ספקו טמא. מדיש בו דל"ש. [וא"ת האיך נחזיק טומאה ממקום למקום דנימא שבא הטהור למקום הטומאה. ואי"ל דכל רה"י כמקום א' חשיב. ולפיכך מחזקט"ו גם מזוית לזוית. ליתא. דהרי אפילו בכלי יש מ"ד דס"ל דלא מחזקינן בה טומאה מזוית לזוית שבתוכה [כנדה דד"א] וגם אנן קיי"ל כר' יוחנן דמחזקט"ו בכה"ג רק לתלות ולא לשרוף. וא"כ וודאי דבבית כה"ג טהור לגמרי. וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ד מ"ג] מדל"ק התם נכנסתי למקום זה אלא הלכתי למקום זה. משמע ודאי דגם מזוית לזוית ברה"י א' לא מחזקט"ו. אלא נ"ל דהכא נמי מיירי באומר באתי למקום הטומאה עד כדי הושטת היד ולא ידעתי אם נגעתי בהטומאה. א"כ דוקא טומאה אמחז"ק ממקום למקום ביש בדל"ש. אבל מחזיקים שבא האדם למקום הטומאה]:

וכל שאין בו דעת להשאל:    לאתויי בהמה מאכל וכלים:

משנה זעריכה

תינוק:    שהיה טהור ואין בו דעת לשאל:

שאני אומר אחר לקטן ונתן לו:    אף שאין רואים שום אדם. והרי הקברות רה"י הוא, אפ"ה ספקו טהור. וקמ"ל נמי דאין חוששין שמא האדם שלקטן ונטמא מהקבר ונעשה אהט"ו. חזר ונגע בהתינוק כשנתנן לו וטימא את התינוק. והא דלא נטמא התינוק מהשושנים. דאע"ג דשושנים לא חזי לאכילה בעינייהו. עכ"פ מדחזו לאכולה כשיכבשום [כשביעית פ"ז מ"ז]. א"כ מ"ש מבשר ודגים דאף שאינן נאכלים חיין. אפ"ה מדחזו לאכילה כשיכבשום מקט"ו. וה"נ בשושנים יקט"ו. ואת"ל דשושן אינו וורד. עכ"פ מדנקט [ספ"ה דכלאים] רק שושן המלך דאינו כלאים. משמע דשאר שושנים יש בהן כלאים. א"כ חזו לאדם. י"ל דאף אם היו מאכל אדם ונטמאו, לא נעשו אב הטומאה. וככל מאכל שנטמא במת [ועיין ביבקש דעת סי' ה"ג] ואינן מטמאין להתינוק שנוגע בהן רק בידיו [כידים פ"ג מ"א]. אבל לא כל גופו. שיהיה צריך טבילה לטהרתו ככל נוגע באהט"ו:

כליו טהורין:    ואין חוששין שמא האהיל הכלי על קבר. דעכ"פ הרי אין בו דעת לשאל לא בהחמור ולא בהכלים:

משנה חעריכה

תינוק:    דבמורגל טמא הוא. מדדרכו לטפח באשפה שמצויין שם שרצים מתים הטמאים. ותו משום דנשים נדות רגילות לחבקו ולנשקו [כתוספתא פ"ג]:

שנמצא בצד העיסה:    טהורה ומונחת ברה"י:

רבי מאיר מטהר:    דמיעוט תינוקות אין מטפחין בעיסה. להכי תלינן שאדם גדול טהור נתן לו הבצק:

שדרך התינוק לטפח:    ולהכי חיישינן שהתינוק בעצמו טיפח ולקח מהעיסה וטימאו. ואע"ג דגם רבנן ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה [כנמ"י ר"פ בתרא דיבמות והרא"ש שם]. היינו רק לחומרא. ולא כי הכא דלקולא. ומשום הכי באמת הכא אין שורפין על ספק זה את התרומה. מדהוא קולא:

כדי שינגבו את פיהם בארץ:    כדרך התרנגולים לאחר ששתו. דאל"כ תלינן במצוי שדרכן לשתות קודם אכילתן:

כדי שילחכו את לשונו:    לקנח בלשונם שפת הפה מבחוץ סביב. כי כך דרכן:

ושאר כל הבהמה כדי שיתנגב:    שיש רווח כל כך בין האוכלין למשקין. עד שיתיבש מעצמו המשקה שעל שפת הפה קודם שיבואו להבצק:

רבי אליעזר בן יעקב מטהר בכלב:    אף כשהבצק סמוך להמשקה:

שאין דרכו להניח את המזון:    דאוכלין אינן מצויין לו כל כך כמים. ולהכי מיד כשמוצא מאכל. ממהר אליו ואוכל כל שבעו קודם שישתה:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה