משנה חולין ח ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ח · משנה ג | >>
טיפת חלב שנפלה על החתיכה, אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה, אסור.
ניער את הקדרה, אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה, אסור.
הכחל -- קורעו ומוציא את חלבו. לא קרעו, אינו עובר עליו.
הלב -- קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו, אינו עובר עליו.
המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן, אינו עובר בלא תעשה.
משנה מנוקדת
טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה,
- אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה,
- אָסוּר.
- אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה,
- נִעֵר אֶת הַקְּדֵרָה,
- אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה,
- אָסוּר.
- אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה,
- הַכְּחָל,
- קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֲלָבוֹ;
- לֹא קְרָעוֹ,
- אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.
- הַלֵּב,
- קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ;
- לֹא קְרָעוֹ,
- אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.
- הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן,
- אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה:
נוסח הרמב"ם
טיפת חלב שנפלה על חתיכה -
- אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה - נוער את הקדירה,
- אם יש בה בנותן טעם באותה הקדירה - אסור.
- הכחל - קורעו, ומוציא את חלבו.
- לא קרעו - אינו עובר עליו.
- הלב - קורעו, ומוציא את דמו.
- לא קרעו - אינו עובר עליו.
- המעלה את העוף ואת הגבינה על השולחן - אינו עובר בלא תעשה.
פירוש הרמב"ם
כחל - ידוע. ודינו כפי מה שאומר, והוא:
- שכל זמן שקרעו שתי וערב וטחו בכותל, מותר לבשלו לכתחילה עם הבשר.
- ואם בשלו בלא קרע לבדו גם כן הוא מותר, והוא מה שאומר לא קרעו אינו עובר עליו, ואמרו "אינו עובר עליו ומותר".
- ואם בשלו בלא קרע עם בשר אחר משערין אותו בששים, אמרו "כחל בששים, וכחל מן המניין, וכחל עצמו אסור".
וידוע שבשר בחלב מין בשאינו מינו, ולפיכך משערין אותו בנותן טעם. ואם אין גוי מצוי, הרי אי אפשר לבדוק הטעם כגון הכחל עם הבשר, ולפיכך משערין אותו כפי העיקרים שבארנו בסוף מסכת עבודה זרה.
ומה שאמר בלב לא קרעו אינו עובר עליו, אבל אסור באכילה [כשיש בו כזית דם], ואין מותר לאוכלו עד שיקרענו ויוציא מה שבתוכו מן הדם.
ומה שאמר אינו עובר עליו בלא תעשה - רוצה לומר אינו בא לידי לא תעשה, לפי שבשר עוף בחלב עצמו מדרבנן הוא כמו שיתבאר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
טיפת חלב שנפלה - בתוך הקדירה על אחת מן החתיכות שכולה חוץ לרוטב ז, ולא הגיס את הקדירה ולא כסה אותה ח, הרי לא נחלק טעם הטפה אלא לאותה חתיכה בלבד:
אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה - כלומר אם אין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטפה, מיד נאסרת החתיכה, ואוסרת חברותיה וצריך ששים כנגד כל החתיכה ט:
ניער את הקדירה - שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן:
אם יש בנותן טעם באותה קדירה - כלומר אין כח בטפה לאסור כולן אא"כ יש בה טעם ליתן בכל הקדירה:
הכחל - דד הבהמה:
קורעו ומוציא את חלבו - קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ומותר אחר כך לבשלו עם בשר בקדירה י:
לא קרעו אינו עובר עליו - אם בשלו לבדו בקדירה. ומותר לעשות כן אפילו לכתחלה. אלא איידי דבעי למיתני סיפא גבי לב לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסורא מיהא איכא, תני נמי רישא אינו עובר עליו. ואם בשלו עם בשר בלא קריעה, משערים אותו בששים וכחל עצמו מן המנין, והכחל נשאר לעולם אסור יא:
הלב קורעו ומוציא את דמו - לא קרעו אינו עובר עליו. להיות בכרת. ובמסכת כריתות [דף כ"ב] מוקי לה בלב עוף, שאין בדמו כזית. אבל בלב בהמה חייב כרת אם אכלו ולא קרעו לאחר בשולו. אבל בשר הלב אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע:
אינו עובר בלא תעשה - אינו יכול לבא לידי לא תעשה. כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה אינו עובר בלא תעשה:
פירוש תוספות יום טוב
טיפת חלב שנפלה על החתיכה. פי' הר"ב שכולה חוץ לרוטב. מסיים הטור סי' צ"ב. כגון שחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה ע"כ. ומ"ש הר"ב ולא כסה. בברייתא ופירש"י מפני שמי השוליים עולין עד פה ויורדין:
אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. כתב הר"ב כלומר אם אין באותה חתיכה כו'. ואוסרת חברותיה דחתיכה עצמה נעשית נבלה ובניער או כסה לבסוף. כדאמרינן בגמרא אברייתא אילימא לא ניער כלל ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פלט וז"ל הרמב"ם פ"ט מהמ"א. בד"א בשלא נער הקדירה בתחלה כשנפל החלב. אלא לבסוף. ע"כ:
הכחל קורעו ומוציא את חלבו. פי' הר"ב קורעו שו"ע וטחו בכותל. ומותר אח"כ לבשלו עם בשר בקדירה דחלב שחוטה מדאורייתא שרי [כדאמרינן דף קי"ג בחלב אמו. ולא בחלב שחוטה. פירש"י. דאמו משמע הראויה להיות אם. ולא משנשחטה] אלא דרבנן גזרו דלמא אתי למיכל בשר בחלב וכיון שהוציא את החלב כל מה שיוכל להוציא. תו ליכא למגזר. כ"כ הרא"ש:
לא קרעו אינו עובר עליו. פי' הר"ב אם בשלו לבדו בקדרה ומותר לעשות כן לכתחלה. כן נמצא בב"י להרשב"ם שתמה על ר"ת שהצריך קריעה במקצת. דליבעי קריעה מעליא. או לא ליבעי כלל. והרא"ש כתב טעם לדעת ר"ת. ואין לי להאריך בזה. ומ"ש הר"ב וכחל עצמו מן המנין ע' פרק דלעיל מ"ה. ומ"ש והכחל נשאר לעולם אסור. לשון הב"י וטעמא משום טעם הבשר הנבלע בחלב שבכחל. והר"ן כתב כחל עצמו אסור. פירוש מפני מראית העין שאע"פ שראוי להתיר כחל זה מפני שהחלב יצא ממנו ונתבטל [וכו']. אתי למשרי חתיכת נבלה. ע"כ. [*ודברי הר"ן הם בס"פ גיד הנשה. ונ"ל דאינו ר"ל חתיכת נבלה ממש דההיא הויא חששא רחוקה. אלא ר"ל הנעשית נבלה ע"י בליעת חלב. או שאר איסור שלא היה בה ששים לבטל דהשתא הויא דומיא דכחל שאיסורו ג"כ מחמת בליעה]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ז) (על הברטנורא) כגון שחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה. טור:
(ח) (על הברטנורא) בגמרא. ופירש רש"י, מפני שמי השולים עולין עד פיה ויורדין:
(ט) (על הברטנורא) דחתיכה עצמה נעשית נבילה, ובניער או כסה לבסוף. כדאמרינן בגמרא:
(י) (על הברטנורא) דחלב שחוטה מדאורייתא שרי, אלא דרבנן גזרו דלמה אתי למיכל בשר בחלב. וכיון שהוציא את החלב כל מה שיוכל, תו ליכא למיגזר. הרא"ש:
(יא) (על הברטנורא) וטעמא משום טעם בשר הנבלע בחלב שבכחל. ב"י. והר"נ פירש משום מראית העין. שאע"פ שראוי להתיר כחל זה מפני שהחלב יצא ממנו ונתבטל, אתי למשרי חתיכת נבילה. ונראה לי דרצה לומר, הנעשית נבילה ע"י בליעת חלב או שאר איסור שלא היה בו ששים לבטל, דהשתא הויא דומיא דכחל שאיסורו ג"כ משום בליעה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
טפת חלב וכו': פי' הר"ן ז"ל בפ' בתרא דע"ז דף שפ"א ע"א דלא שייך בטול ברוב אלא כגון שער נזיר שארגו בבגד שלא כדרך חשיבות אז הבגד מותר משום דשער נזיר הוי בפני עצמו אסור ובטל ברוב כדין כל איסור המעורב בהיתר אבל גבי בגד שאבד בו כלאים דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסרן הכתוב הלכך לא שייך שם ביטול ובשר בחלב אע"ג דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ואפ"ה בטיל כדתנן הכא דאם אין בה בנ"ט מותרת שאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטיל כדאמרינן התם בגמ' דדרך בשול אסרה תורה פי' דאיכא נתינת טעם עכ"ל ז"ל בקיצור. וביד שם פ"ט סימן ח' עד סוף סימן י"ג ולשונו שם בקיצור דאם ניער מתחלה ועד סוף או שכסה משעת נפילה עד סוף ה"ז בנותן טעם ע"כ. ובטור י"ד סימן צ"ב: ויש פי' אחר במתני' לתוס' ז"ל אבל הר"ן ז"ל הכריח בסוף פירקין כפי' רש"י ז"ל ואע"ג דבמתני' דלעיל פ' גיד הנשה מוכחא דמין במינו בנ"ט דקתני גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנ"ט י"ל דמשום דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו במשהו קאמר דתנא דהכא הכי סתים לן כר' יהודה מדפסיק ותני אם יש בנ"ט באותה חתיכה אסורה כלומר הקדרה כולה ואפי' כמה ע"כ בקיצור מיפלג:
הכחל וכו': טור יו"ד סימן צ'. וכתב הר"ן ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל מתני' דקתני קורעו לכחל לצדדין קתני לצלי בכל דהו לקדרה שתי וערב ולרב אלפס לצלי אינו צריך קריעה כלל ע"כ ועיין עוד שם. בפי' רעז"ל אבל בלב בהמה חייב כרת אם אכלו ולא קרעו לאחר בשולו ע"כ. אמר המלקט דקריעה לאחר בשול מהניא והכי תניא בגמ' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר ויש מי שכתב שכשאמרו בלב בהמה חייב כרת דוקא אכלו קודם בשול אבל אחר בשול לא דדם שבשלו אינו חייב עליו כדאיתא במנחות פ' הקומץ רבה והא דמוקי לה בפ' דם שחיטה בדם עוף משום דבכל ענין קתני מתני' דאינו עובר עליו בין חי בין מבושל אבל בטור י"ד סימן ע"ב כתב שפי' ר"ת בקורעו אחר בשולו היינו אחר צלייתו אבל אחר בשולו לא מהני קריעה ואסור והביאוהו ג"כ תוס' ז"ל ועיין בהר"ן ז"ל. וביד פ' ששי דהלכות מ"א סימן וי"ו. ואיתה להאי בבא דהלב קורעו ר"פ כיצד צולין ברייתא דכתיבנא בסמוך. ותוס' פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"א) ודפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו) ובגמ' בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ"ב) אמר רב לא שנו דאינו עובר עליו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית ומ"מ אסור דחצי שיעור אסור מן התורה אבל לב בהמה דיש בו כזית מדם ששואפת בעת שחיטה אסור וחייבין עליו כרת. ועיין במ"ש בפי' המשנה שם ראש הפרק:
המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה: כתב רש"י ז"ל אינו עובר בל"ת היא גופה לא איצטריך דהעלאה לאו דאורייתא אלא דיוקא דילה איצטריך למידק מינה הא אוכל עוף בחלב עובר ולאפוקי מדר' עקיבא דאמר פרט לעופות ע"כ. ומשמע שבא לפרש דהיינו הכרח דיוקא דדייק בגמ' הא אוכלו עובר בל"ת ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא ודוחק דסתם מתני' אתיא דלא כר' עקיבא ומשני לה בגמ' דמאי אינו עובר דקתני אינו בא לידי לא תעשה כדפי' רעז"ל ואתיא כר' עקיבא דקיימא לן כותיה:
תפארת ישראל
יכין
טיפת חלב שנפלה על החתיכה: על חתיכת בשר שבתוך קדירה רותחת:
אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה: ר"ל שאין בחתיכה ס' נגד הטיפה שנפלה עליה:
אסור: ואפילו היו עוד חתיכות בקדירה. רק שחתיכה זו שנפלה עליה הטיפת חלב. היתה מונחת על חתיכה אחרת שמקצתה חוץ לרוטב. ועי"ז החתיכה שנפל עליה הטפה היתה כולה חוץ לרוטב. אם לא הגיס ג"כ ולא כסה הקדירה מיד אחר נפילת הטפה. ג"כ כך הדין. שצריך שיהיה באותה חתיכה ס' ואין השאר שבקדירה מצטרף לבטל הטיפה. וכשאין בה ס'. שאר החתיכות מותרות. רק שאותה חתיכה שהיתה מונחת עליה החתיכה שנאסרה. ונגעה בה. נאסרה כדי נטילה במקום נגיעתה [כדי נטילה הוא כעובי רוחב אגודל [ק"ה ס"ד]. ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כדי נטילה הוא רק קצת עב יותר מקליפה]. ודוקא כשהחיכות כחושות. דכל חם בחם בלא רוטב. דוקא כשהאיסור אסור מחמת עצמו כנבילה. או בשר חם שנגע בגבינה חמה. אוסר כולו. דגם בב"ח מחשב איסור מחמת עצמו. ולא בקאינן גביה לחלק בין כחוש לשמן כבכל איסור מחמת עצמו. אבל הכא שהחתיכה העליונה אינה אסורה מחמת עצמה. רק מחמת שבלעה חלב. בקאינן גבה לחלק בין כחוש לשמן. דהחלב שבלעה מחשב איסור כחוש. ואם היא עצמה ג"כ כחושה. וגם החתיכות שאצלה כחושות. אינה אוסרת לחתיכה שנגעה בה רק כדי נטילה. אבל אם אחד מהחתיכות שמינה אז אוסרת לחתיכה שנגעה בה כולה [ש"ך ק"ה סקי"ז ושפתי דעת שם]. מיהו אם ניער או כיסה הקדירה אחר זמן מה אחר נפילת הטיפה. אפילו היו החתיכות כחושות צריך שיהיה ס' נגד כל החתיכה שנפל עליה הטיפה. [ואילה"ק למה בנפלה הטיפה על חתיכה שכולה חוץ לרוטב נאסרה כולה. הרי כל חתיכה צלוייה. מלוחה. אפויה [וסי' צמא]. כשהן חמין ונגע בהן איסור כחוש. והן ג"כ כחושין לא נאסרו רק כדי נטילה [כסי' ק"ה ס"ה]. והרי טפת חלב איסור כחוש הוא. ומדסתם התנא. משמע אפילו החתיכה נמי כחושה. ואי"ל דהכא שאני דהחלב איסור צלול. ליתא דהרי אף באיסור צלול אמרינן בנטף רוטבו על החרס חם וחזר אליו סגי בנטילה [כפסחים פ"ז מ"ב]. ואי"ל דהכא שאני. מדנגע האיסור דהיינו החלב בהחתיכה שתוך הקדירה. ועי"ז נבלע יותר בעומק החתיכה ע"י הבל הקדירה. [כמשבצות צ"ד סק"א]. ליתא. דהרי אף בכה"ג א"צ הכא יותר מכדי נטילה [כסי' ק"ה. ס"ד]. י"ל דהכא דאיכא תרתי. שהאיסור צלול. וההיתר תוך הקדירה. אוסר כולו. מיהו לדידן דלא בקאינן לחלק בין כחוש לשמן. בלא"ה לא ק' מידי. דאף דהבשר כחוש. כיון דחתיכת בשר חם שנגע בחלב חם. מחשב כאיסור מחמת עצמו. והרי בכה"ג אפילו כחוש אסור לדידן [כש"ך ק"ה סקי"ד]. ודלא כמשמע לכאורה מש"ך צ"ב סק"ז]:
ניער את הקדרה: מיד אחר שנפלה הטפה על החתיכה. ניער הקדירה שתבוא החתיכה שנפל עליה תוך הרוטב. וה"ה בכיסה הקדירה מיד:
אסור: דמדניער מיד. הכל מצערף לבטל החלב. [וכל זה לר"י בתוס'. דמתניתין מיירי שנפלה הטיפה על חתיכה שכולה חוץ לרוטב. אבל לרש"י מיירי מתניתין אפילו בנפלה הטיפה על חתיכה שמקצתה חוץ לרוטב. ויש לכל אחד מהפירושים קולא וחומרא. לרש"י קולא. דכשאין בכל הקדירה ס"י נגד הטיפה שנפלה על חתיכה שקצתה תוך הרוטב. ולא ניער ולא כיסה. אז רק החתיכה אסורה. ושאר שבקדירה מותר. ולר"י בכה"ג הכל אסור מדמקצתה תוך הרוטב [דלא כרט"ז צ"ב סק"ב]. ולרש"י חומרא. דכשאין בחתיכה זו ס' נגד הטיפה. רק יש בכל הקדירה ס' נגד הטיפה ולא ניער ולא כיסה מיד. לרש"י נאסרה החתיכה מיד. ואם אח"כ ניער וכיסה. צריכין שאר החתיכות ס' נגד החתיכה. ולר"י הכל מצטרף לבטל הטפה. מדמקצתה תוך הרוטב. ולהט"ז קייל כרש"י. ולש"ך ולפר"ח רוב הפוסקים ס"ל כר"י [שם]:
הכחל: דדי הבהמה. ואפילו של קטנה שלא הניקה עדיין:
קורעו: שתי וערב:
ומוציא את חלבו: ע"י שמטיחו בכותל. או ע"י שנותנו במכבש. או שמקרעו שתי וערב בהרבה מקומות. ואז מותר לדידן לצלי אפילו לכתחילה. אבל אם בישלו. רק בהפסד מרובה מותר. אפילו בבישלו עם בשר. מיהו הצולאו מותר לצלותו בשפוד שצולה בשר. ולתתו אח"כ אף כשעדיין חס בכלי בשר. רק שאחר צלייה לא יבשלנו לכתחילה. ובדיעבד מותר [צ']:
לא קרעו: כדינו:
אינו עובר עליו: משום בו"ח. אבל עכ"פ אסור אפילו בישלו לבדו. עד שיהא חמשים וט' במים נגד הכחל [ש"ך צ' סקט"ז] אז מותר גם הכחל. אבל בצלאו בלי קריעה מותר בדיעבד כשצלאו לבדו [צ' ב']:
הלב קורעו ומוציא את דמו: קודם מליחה. ואח"כ מותר לבשלו. ובלא קרעו. וכבר מלחו או צלאו. קרעו אח"כ ומותר. דע"י מליחה או צליה לא בלע. דכבולעו כך פולטו. ואע"ג דעכ"פ הדם בעין מקובץ בחללו. ובדם בעין שנפל על בשר בשעת מליחה. הרי לא אמרינן כבולעו כך פולטו. עכ"פ שאני לב דשיע וחלק. ואינו בולע במליחה וצלייה אפילו דם בעין [ש"ך ע"ב סק"ג]. והמנהג להתיר גם הבשר שנמלח עמו. דדם המכונס תוך הלב הו"ל לגבי שאר החתיכות כדם פלוטה [שם]:
לא קרעו: ונתבשל או נמלח כך:
אינו עובר עליו: דדם שבשלו או מלחו אסור רק מדרבנן. אבל עכ"פ נאסר הלב [כך הסכמת רוב הפוסקים [תוס' חולין ק"ט א'. וק"כ ע"א. וקי"א א'. והט"ז סי' ס"ט סקכ"ד. וש"ך שם סקמ"ב. ופר"ח שם]. מיהו לרש"י חולין [שם]. ולרמב"ם [פ"ו ממאכלות ה"ו וכפי שיטת רמ"מ שם]. דם שבשלו או מלחו ואכלו חייב כרת. והכא להכי אינו עובר עליו. מדאיירי בלב עוף שאין בדמו שבלב כזית. ונקט תנא בעוף לאשמעינן דיוקא. דאפ"ה אסור הוא. דחצי שיעור אסור מן התורה. ועי' בפרי מגדים בפתיחתו למליחה בעיקר א'. דאף דקיי"ל דם שבשלו או מלחו אסור מדרבנן אפ"ה אין להקל בכל ספקותיו]:
אינו עובד בלא תעשה: ר"ל אינו יכול לבוא לידי לא תעשה. דאי נמי אכיל ליה אינו עובר בלאו. ואילה"ק למה ליה הארכת לישנא. טפי הול"ל האוכל עוף בחלב פטור. ותו דאין כאן מקומו סמוך ללב שלא קרעו. נ"ל דקמ"ל תנא דלא תקשה למה צריך לקרוע הלב קודם מליחה. הרי מדשיע וחלק לא בלע. ואי"ל שמא ישכח ויאכלנו אח"כ עם דמו. הרי נמי אי אכיל ליה לא עבר אדאורייתא. דדם שמלחו מדרבנן. ונחשב כס' דרבנן דלקולא. דוגמת מ"ש רט"ז [רסי' צ"א] דכל שבדיעבד מותר לא חיישינן לכתחילה שמא ישכח. להכי קאמר שפיר בסמוך לו. המעלה את העוף וכו'. ור"ל הרי גם בשר עוף בגבינה נמי אי ישכח ויאכלנו לא עבר אדאורייתא. ואפ"ה אסור לכתחילה להעלותם [כמ"א]. אע"כ דדוקא היכא דבדיעבד לא עבד אפילו איסור דרבנן. לא חיישינן לכתחילה שמא ישכח. משא"כ הכא דאי משתלי עביד איסור דרבנן. אסור להכניס א"ע בספק דרבנן לכחחילה. ותו דמדמצוי כך לא מחשב ספק כלל. דהרי תולין במצוי אפילו להקל באיסור דאורייתא במשגרן כרעיה לאחורה [כי"ד ל"ב ס"ז]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת