תוספות יום טוב על חולין ח
<< · תוספות יום טוב · על חולין · ח · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל הבשר אסור לבשל בחלב. והקשו בתוספות אמאי לא תנא נוהג בחולין ובמוקדשין כדתנן באידך פרקין. דהא בתוספתא תניא בהדיא בשר בחלב נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין ובמוקדשין. ומשום מוקדשין דאיצטריך ליה תני לכולהו דקמ"ל דאיסור בשר בחלב חייל אאיסור מוקדשין. איכא למימר דהא תנא ליה דכיון דתנן כל הבשר תו לא איצטריך למיתני נוהג בחולין ובמוקדשין. דבכלל כל הבשר איתנהו נמי למוקדשין. וכי תימא אכתי אמאי לא נקט לישנא דאינך פירקא דלימא בשר בחלב נוהג וכו'. בחולין ובמוקדשין. כי היכי דקתני. גיד הנשה נוהג. כסוי הדם נוהג. אותו ואת בנו נוהג. איכא למימר דהנהו איסורייהו ידיע. ומש"ה תני במאי נהיגי אבל הכא לפרושי גופא דאיסורא איצטריך לומר שבישולו בלבד ואפילו לא אכלו. שלא תאמר בישול שאסר הכתוב. היינו דוקא כשאכלו. קמ"ל דאפילו לא אכלו מוזהר על בישולו. הר"ן:
כל הבשר אסור כו'. כתב הר"ב. יש מהן מד"ת כגון בשר בהמה. ויש מהן מד"ס כגון בשר עוף. אבל בשר חיה פלוגתא דתנאי במ"ד:
ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן. כתב הר"ב ואפילו בשר עוף דאיסור אכילתו מד"ס. דייק למנקט אכילה. ואע"ג דמתני' בישול שנאה. כשיטת הרמב"ם פ"ט מהמ"א. דלא אסרו חכמים אלא אכילה. אבל לא בישול והנייה. ופירש המגיד שלא יפו כחם מבשר בהמה טהורה עם חלב טמאה. שמותרין בבישול ובהנייה [כדלקמן משנה ד'] אלמא לא גזרו בישול והנאה אטו בישול והנאה. ואין הגזירה אלא על אכילה בלבד מפני אכילת בשר בהמה המצוי. ואעפ שיש לדחות דשאני התם שיש אחד מהן כבר אסור באכילה. ואין לחוש שמא יאכלום. ע"כ. ואע"ג דאסור לבשל תנן וכליל בהו בשר עוף כמ"ש הר"ב. לא קשיא. דבלשון תורה נמי אפקיה אכילה בלשון בישול. וכמ"ש לקמן בשם הר"ן. ומ"ש הר"ב גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר בהמה באלפס רותח. גמ'. דאי משום אכילה ליכא למימר דאכילת עוף גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. אלא גזירה כו' באלפס רותח. ומיהו אהא נמי פרכינן סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל. אלא גזירה שמא יעלה באלפס ראשון. [*ותמיהני דבפ"ג דשבת משנה ה' תנן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לענין כלי ראשון והכא קרי לה כלי שני. וכ"ת דרותח והעבירן מרותחין. לאו חדא מלתא הוא. א"כ ה"ל לשנויי. אלא גזירה שמא יעלה באלפס שהעבירו מרותח דהא השתא איכא למטעי ולומר שאין שום אלפס רותח כלי ראשון. ולפיכך הקרוב אלי שבגירסת הר"ב ל"ג להך קושיא דסוף סוף כו'. והוא הנכון בעיני]:
חוץ מבשר דגים וחגבים. ואה"נ דבשר דגים אפילו לאכלו בחלב שרי אלא *)נקט תנא [העלאה] לאשמועינן דשאר בשר אפילו בהעלאה נמי אסור. איצטריך למתני חוץ מבשר דגים [וחגבים] דאי לא תני הכי לא הוה תני קושטא. דשריותא דאכילת בשר ודגים וחגבים בחלב מרישא שמעינן לה. דכיון דלבשלן בחלב שרי ממילא משמע דלאכלן בחלב נמי שרי. דאיסור בשר בחלב בלשון בישול אפקיה רחמנא. זה נ"ל. הר"ן:
ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. אמילתייהו דב"ש מהדרי דקאמרי עולה ואינו נאכל:
ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. כתב הר"ב. ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת. דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. כ"כ התוספות. וז"ל הר"ב ברפ"ג דיבמות. אינה משנה כלומר כל היכא דאשכחן במשנה ב"ש מקילין. וב"ה הוא שדרכן להקל. ונמצאו עתה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ומשבשתא היא וצריך להפכה. אא"כ היא מהמשניות הידועות שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ע"כ. כלומר הידועות במסכת עדיות ושנשנו שם בסתמא לא בשם רבי פלוני אומר זו מקולי וכו'. דהא הך דהכא נמי נשנית בעדיות פ"ה [משנה ב'] אבל נשנה משמא דר"י. וכן פירש"י הכא בפרקין דמייתי לה למתני' דעדיות ר' יוסי אומר ו' דברים מקולי ב"ש כו' פירש"י ואין חכמים מודים לו. ע"כ. ולפי הדברים הללו ב"ה סברי העוף עולה עם הגבינה כו'. ויש לתמוה שהפוסקים פסקו שאסור להעלות. הלכך נראה לי דהא דפירש הר"ב אינה משנה מפכינן לה. לאו דוקא. אלא הה"נ דאיכא לפרושי אינה משנה שלא נשנית כלל. כלומר דלא אפליגו בה כלל. אלא דהתם ביבמות דאשכחן בברייתא [דף כ"ח] דאבא שאול אמר הכי דקל הוא לבה. ניחא לן למימר דמפכינן להו. ולא מעקרינן למשנה לגמרי לומר שלא נחלקו בה מעולם. ואע"ג דאשכחן נמי התם דר"ש אומר שלא נחלקו. אלא כ"ע סברי יקיימו. מ"מ אנן ניחא לן טפי לומר כאבא שאול. דלא עקר המשנה שנשנה במחלוקת לגמרי. אבל הכא דלא אשכחן מאן דמפיך. ות"ק דמתני' אמר דאסור להעלות. כי אמר ר"י דבר זה מחלוקת כו' ואית לן למימר דאינה משנה. קא עקרינן לה לגמרי. ולא מפכינן כי היכי דקיימא מלתיה דת"ק. כיון דלא אשכחן מאן דמפיך. כך נראה לי. ומצאתי און לי במ"ד פרק בתרא דאהלות. אבל אכתי קשיא לי במ"ג פ"ד דנדה. ע"ש. [*ושוב ראיתי לרשב"א בתשובה סי' קי"ד. שמפרש בהא דסתם ואח"כ מחלוקת. שאין הלכה כסתם שלא אמרו הלכה כמחלוקת. אלא אזלינן באותו מחלוקת כמאן דמסתבר טעמיה. וא"כ קושית הר"ב והתוס' מעיקרא אינה קושיא ובספרי ספר לחם חמודות סעיף ב' דפרקין כתבתי יותר בזה בס"ד]:
נותן זה בצד זה ואינו חושש. ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. הר"ן:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
טיפת חלב שנפלה על החתיכה. פי' הר"ב שכולה חוץ לרוטב. מסיים הטור סי' צ"ב. כגון שחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה ע"כ. ומ"ש הר"ב ולא כסה. בברייתא ופירש"י מפני שמי השוליים עולין עד פה ויורדין:
אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. כתב הר"ב כלומר אם אין באותה חתיכה כו'. ואוסרת חברותיה דחתיכה עצמה נעשית נבלה ובניער או כסה לבסוף. כדאמרינן בגמרא אברייתא אילימא לא ניער כלל ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פלט וז"ל הרמב"ם פ"ט מהמ"א. בד"א בשלא נער הקדירה בתחלה כשנפל החלב. אלא לבסוף. ע"כ:
הכחל קורעו ומוציא את חלבו. פי' הר"ב קורעו שו"ע וטחו בכותל. ומותר אח"כ לבשלו עם בשר בקדירה דחלב שחוטה מדאורייתא שרי [כדאמרינן דף קי"ג בחלב אמו. ולא בחלב שחוטה. פירש"י. דאמו משמע הראויה להיות אם. ולא משנשחטה] אלא דרבנן גזרו דלמא אתי למיכל בשר בחלב וכיון שהוציא את החלב כל מה שיוכל להוציא. תו ליכא למגזר. כ"כ הרא"ש:
לא קרעו אינו עובר עליו. פי' הר"ב אם בשלו לבדו בקדרה ומותר לעשות כן לכתחלה. כן נמצא בב"י להרשב"ם שתמה על ר"ת שהצריך קריעה במקצת. דליבעי קריעה מעליא. או לא ליבעי כלל. והרא"ש כתב טעם לדעת ר"ת. ואין לי להאריך בזה. ומ"ש הר"ב וכחל עצמו מן המנין ע' פרק דלעיל מ"ה. ומ"ש והכחל נשאר לעולם אסור. לשון הב"י וטעמא משום טעם הבשר הנבלע בחלב שבכחל. והר"ן כתב כחל עצמו אסור. פירוש מפני מראית העין שאע"פ שראוי להתיר כחל זה מפני שהחלב יצא ממנו ונתבטל [וכו']. אתי למשרי חתיכת נבלה. ע"כ. [*ודברי הר"ן הם בס"פ גיד הנשה. ונ"ל דאינו ר"ל חתיכת נבלה ממש דההיא הויא חששא רחוקה. אלא ר"ל הנעשית נבלה ע"י בליעת חלב. או שאר איסור שלא היה בה ששים לבטל דהשתא הויא דומיא דכחל שאיסורו ג"כ מחמת בליעה]:
ואסור בהנאה. דתלתא קראי [כתיבי]. אחד לבישול. ואחד לאכילה. ואחד להנאה. כמ"ש הר"ב במ"ט פרק ב' דקדושין:
פרט לחיה. כתב הר"ב. דאע"ג דחיה בכלל בהמה. דכתיב (דברים י"ד) זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו'. איל וצבי ויחמור וגו' הא כיצד חיה בכלל בהמה. גמ' פ"ד ד' ע"א. ומ"ש הר"ב ונפקא לן מדכתיב וכו'. ארישא מהדר. בשר בהמה טהורה וכו' דכל בהמה במשמע. והכי איתא בגמרא. מנה"מ [פירש"י דכל בהמה במשמע] א"ר אלעזר אמר קרא וישלח יהודה וגומר. ולשון רש"י בפירוש המשנה. ולא בהמה טמאה. אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל אתרבאי מקרא כדקתני בברייתא בגמרא ע"כ. ומ"ש הר"ב מדכתיב ואת עורות גדיי העזים וישלח יהודה גדי העזים צריכי תרי קראי. כדי שיהיו ב' כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין. דאי ליכא אלא חד קרא לילף מיניה. כדאיתא בגמרא:
[*ולבהמה טמאה. ור"ע אינו חולק אלא מפרש לדברי ת"ק. כך הוכיח הרא"ש מהרי"ף שהביא לדר"ע ולא לדר"י הגלילי. והא דתנן ר"ע אומר בל' פלוגתא. כבר הראיתי כיוצא בהם במשנה ו' פ"ג דבכורים]:
קיבת נכרי ושל נבלה אסורה. בגמרא מקשינן אהא דאמרינן בפ"ב דע"ז במתני' ה' דטעמא דאסרו גבינה של נכרים. מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה וכדכתב הר"ב התם והכא. ומשמע הא קיבה גופה שריא. ומשנינן ל"ק כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה דרבי יהושע דהתם במשנה:
המעמיד בעור של קיבה כשרה וכו'. מ"ש הר"ב בשם הרמב"ם בקיבה עצמה דנבלה דהיינו החלב הקרוש כו'. לא דק. דלהרמב"ם אין חילוק בין קרוש לצלול. וכמו שכתב בטור סי' פ"ז. וכתב הכ"מ [פ"ט מהמ"א] שצ"ל דכשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה קודם חזרה נשנית. ע"כ. ועוד אכתוב מזה לקמן. ומ"ש הר"ב בשם רש"י דחלב הקרוש כו' חלב גמור הוא מדתנן במתניתין כו' כתב הרא"ש דלא גרס בגמרא המסקנא שכתב הרמב"ם. ע"כ. ובדברי רש"י ניחא דנקט קרוש דהוי רבותא דאפילו קרוש אסור. ולרש"י כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה. אף לאחר חזרה נשנית. ועיין עוד מזה לקמן. וכתב הר"ן דהיינו טעמא דחלב הכנוס בבהמה לאו כבהמה בנמצא בה דיינינן ליה אלא הרי הוא כמונח בקערה ודינו כמקום שבא משם ודין חלב גמור יש בו לכל דבר. ומאי דאמרינן בפ"ב דמס' ע"ז [דף כ"ט] דפירשא בעלמא הוא [כמ"ש הר"ב שם בקיבת עגלי ע"ז] לאו למימרא שיהא כפרש. דהא אסרינן ליה בהדיא בתר חזרה דקתני כשירה שינקה מן הטרפה אסורה אלא הכי קאמרינן שפורש מגופה ואינו כגופה. ומש"ה כשרה שינקה כו' וטרפה שינקה כו' ע"כ:
טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת. גמ'. והא קתני רישא קיבת נכרי ושל נבלה הרי זו אסורה. ומסקינן ל"ק כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה. ומזה תמה הרא"ש על שיטת הרמב"ם דלדידיה צ"ל דכשירה שינקה מן הטרפה אסורה. קודם חזרה נשנית. וכמו שכתבתי לעיל בשם הכ"מ. וזה דוחק דמשמע דהני שתי בבות כחדא מתנייא ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במעיה. ע"כ. ולי עוד קושיא דאדתני בתר חזרה טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת. ליתני רבותא דאפילו כשרה שינקה מן הטרפה קבתה מותרת:
חומר בחלב מבדם וכו'. משום סיפא שהדם נוהג כו' תנא לה הכא.
וחייבין עליו משום פגול וכו'. בענין איסור חל על איסור עיין בפ"ג דכריתות. מ"ד].
מה שאין כן בדם כו'. [*ע'[מ"ש] בפ"ה דמסכת יומא מ"ו] כתב הר"ב. ומשום פיגול אין בו כו'. וכגון עולה כו'. דכתיב וזרק הכהן [את] הדם וגו'. והדר והקטיר החלב. וכ"כ רש"י. ופליאה בעיני דהך קרא בסדר אחרי בפרשת שחוטי חוץ לענין שלמים כתיב וה"ל לכתוב קרא דבפ' עולה בסדר ויקרא וזרקו את הדם וגו' וערכו וגו' את הנתחים וגו' וכ"כ רש"י והר"ב במ"ד פ"ד דזבחים. ומ"ש הר"ב אבל דם דהוא גופיה מתיר הוא. גמ'. ול' רש"י דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר עצמו. ע"כ. והיינו דחלב אע"פ שהוא מתיר הבשר לכהנים. כדכתיב בשמואל [א' ב' י"ו] פר' עלי הכהן. קטר יקטירון כיום החלב וקח לך. מ"מ יש להם מתיר דהיינו הדם. ובתוס' פ"ד דזבחים דף מ"ג כתבו דלא חשיבי מתיר כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה ע"כ. ומ"ש הר"ב ומשום נותר וטמא נמי אין בו. דכתיב בדם תרי מיעוטי כו' מפורש בס"ד במ"ה פ"ד דזבחים:
שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף בין טמאים בין טהורים. עמ"ש ברפ"ה דכריתות:
משנה חולין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב