ברטנורא על חולין ח

משנה חולין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כל הבשר אסור לבשל בחלב - יש מהן, מדברי תורה, כגון בשר בהמה. ויש מהן מדברי סופרים, כגון בשר עוף :

חוץ מבשר דגים וחגבים - שאינן לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים:

ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן - ואפילו בשר עוף דאיסור אכילתו מדברי סופרים אסור להעלותו עם הגבינה על השלחן. גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר הבהמה באלפס רותח שהוא אסור מן התורה, דהיינו מבשל :

הנודר מן הבשר - בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ולכל מין בשר אדם קורא בשר, חוץ מבשר דגים וחגבים:

וב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל - ואין להקשות בית הלל היינו תנא קמא דאמר לעיל ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן, דיש לומר דהכי קאמר, דבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:

אמר ר' יוסי כו' - הא קמשמע לן דתנא קמא רבי יוסי היא. ומפני ששכח ולא הזכיר שמו בתחלה, הזכיר שמו בסוף, והרי הוא כאילו אמר האי דהעוף עולה ואינו נאכל דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל, ר' יוסי אמרה, שר' יוסי אומר זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל:

בשולחן שאוכל עליו - דאיידי דממשמשי ביה ידא אתי לאתנוחי זה על גב זה:

(ב)

ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה - דאי נגעי, אע"ג דצונן בצונן הוא, בעי הדחה:

שני אכסנאין אוכלים על שלחן אחד - דוקא שאין מכירין זה את זה. אבל מכירין זה את זה, אסור, שמא יטול אחד מהן משל חבירו ויאכל. והלכה כרשב"ג:

(ג)

טיפת חלב שנפלה - בתוך הקדירה על אחת מן החתיכות שכולה חוץ לרוטב , ולא הגיס את הקדירה ולא כסה אותה , הרי לא נחלק טעם הטפה אלא לאותה חתיכה בלבד:

אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה - כלומר אם אין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטפה, מיד נאסרת החתיכה, ואוסרת חברותיה וצריך ששים כנגד כל החתיכה :

ניער את הקדירה - שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן:

אם יש בנותן טעם באותה קדירה - כלומר אין כח בטפה לאסור כולן אא"כ יש בה טעם ליתן בכל הקדירה:

הכחל - דד הבהמה:

קורעו ומוציא את חלבו - קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ומותר אחר כך לבשלו עם בשר בקדירה :

לא קרעו אינו עובר עליו - אם בשלו לבדו בקדירה. ומותר לעשות כן אפילו לכתחלה. אלא איידי דבעי למיתני סיפא גבי לב לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסורא מיהא איכא, תני נמי רישא אינו עובר עליו. ואם בשלו עם בשר בלא קריעה, משערים אותו בששים וכחל עצמו מן המנין, והכחל נשאר לעולם אסור :

הלב קורעו ומוציא את דמו - לא קרעו אינו עובר עליו. להיות בכרת. ובמסכת כריתות [דף כ"ב] מוקי לה בלב עוף, שאין בדמו כזית. אבל בלב בהמה חייב כרת אם אכלו ולא קרעו לאחר בשולו. אבל בשר הלב אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע:

אינו עובר בלא תעשה - אינו יכול לבא לידי לא תעשה. כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה אינו עובר בלא תעשה:

(ד)

מותר לבשל ומותר בהנאה - דאין בו משום בשר בחלב. דתלתא גדי כתיבי גבי איסור בשר בחלב, וחד מינייהו להוציא את הטמאה, שאם בשל בשר בהמה טמאה אפילו בחלב בהמה טהורה, מותר. ובאכילה מיהא אסור, משום בשר טמא. וכן נמי תלתא בחלב אמו כתיבי, וחד מינייהו למעוטי חלב טמאה, ואפילו הבשר טהור:

פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה - גדי פרט לעוף שאינו בהמה. גדי פרט לחיה, דאף על גב דחיה בכלל בהמה , אתא קרא יתירא ואפקיה. גדי ולא בהמה טמאה, ונפקא לן מדכתיב (בראשית כז) ואת עורות גדיי העזים, וישלח יהודה את גדי העזים (שם לח), כאן פירש לך הכתוב דגדי זה מעזים הוא, הא אם לא פירש, יש במשמע אף שאר בהמה, מדאיצטריך ביה לפרושי:

נאמר לא תאכלו כל נבילה - ונאמר באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי בחלב אמו, דמשמע כל שנוהג בו איסוך נבילה יש בו משום בשר בחלב. ואיכא בין רבי יוסי הגלילי ובין רבי עקיבא, דרבי יוסי הגלילי סבר חיה דאורייתא, דכל שהוא אסור משום נבילה יש בו משום בשר בחלב, חוץ מן העוף שאין לו חלב אם. ור"ע סבר, חיה לאו דאורייתא. אי נמי, עוף מדרבנן איכא בינייהו, ר' עקיבא דפריש אינו מן התורה, משמע הא מדרבנן יש בו איסור. אבל רבי יוסי הגלילי דלא פריש האי לישנא, שרי ליה לגמרי. והלכה כר' עקיבא:

(ה)

קיבה - חלב הקרוש שבתוך הקיבה:

נכרי ושל נבילה - הכי קאמר שחיטת נכרי שהיא נבילה, הרי זו אסורה:

המעמיד - חלב:

בעור של קיבה - דהוא בשר:

אם יש בה - ליתן טעם בחלב הרי זו אסורה. ואם לאו, מותרת. ואע"פ שהוא מעמיד, הואיל והעור עצמו של היתר הוא ואין איסורו אלא מחמת דבר אחר שנתערב בו, לא אמרינן בהאי הכל הולך אחר המעמיד. אבל אם העמיד הגבינה בעור קיבה של נבילה, אפילו אין בה ליתן טעם בחלב, אסור, מפני המעמיד שאסור ואיסורו מחמת עצמו. ולפיכך אסרו גבינות הנכרים, מפני שמעמידין אותם בעור קיבה של נבילה. אבל הקיבה עצמה דהיינו החלב הקרוש שבתוך הקיבה, אסיקנא דלית בה איסור כלל, דפירשא בעלמא הוא. כן כתב רמב"ם. אבל רש"י כתב, וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותה בעורה, אני הייתי נוהג היתר עד הנה, ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר, וטועה הייתי בכך, שהייתי סובר מדאמרינן [בע"ז דף כ"ט] גבי קיבת עולה, כהן שדעתו יפה גומעה חיה, שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא, ולא היא, חלב גמור הוא מדתנן במתניתין כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שמע מינה חלב הוא . וקיבת עולה דשריא, משום דלאו גופה הוא אלא שינקתו מאמו והוה ליה כנוס בתוך מעיה כנתון בקערה ומותר:

(ו)

שהחלב מועלין בו - ואפילו קדשים קלים שהן ממון בעלים ואין בהן מעילה בחייהן, יש מעילה באמוריהן לאחר שנזרק דמן. דכתיב גבי קדשים קלים (ויקרא ג) כל חלב לה', ולהכי כתיב בהו לה' למימר דקדשי ה' קרינן ביה לענין מעילה:

וטמא - אם אכלו בטומאת הגוף חייב שתי חטאות, אחת משום חלב ואחת משום טומאת הגוף:

משא"כ בדם - דגבי דם כתיב (שם ז) על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא שיהא קרוי שלי למעול בו, שאינו עומד אלא לכפר בשבילכם. ומשום פגול אין בו, דכל שדבר אחר מתיר אותו כגון בשר קדשים שהדם מתירו לכהנים בזריקתו, וכגון עולה שדמה מתירה למזבח דאם לא נזרק דמה אין אבריה נקטרים דכתיב (שם) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח ניחוח , אלו יש בהן משום פיגול, אבל דם דהוא גופיה מתיר הוא אין חייבין עליו משום פגול. ומשום נותר וטמא נמי אין בו דכתיב בדם תרי מיעוטי, הוא ולכם, חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה:

אלא בבהמה טהורה - כדכתיב (שם ז) מן הבהמה אשר יקריב ממנה: