משנה זבחים יב ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק יב · משנה ו | >>
היו סובלין אותן במוטות.
יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו, הראשונים מטמאין בגדים.
והאחרונים אינן מטמאים בגדים, עד שיצאו.
יצאו אלו ואלו, אלו ואלו מטמאין בגדים.
רבי שמעון אומר, אלו ואלו אינן מטמאין בגדים, עד שיצת האור ברובן.
ניתך הבשר, אין השורף מטמא בגדים.
משנה מנוקדת
הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָן בְּמוֹטוֹת.
- יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה
- וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ,
- הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים,
- וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִים בְּגָדִים,
- עַד שֶׁיֵּצְאוּ.
- וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ,
- יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ,
- אֵלּוּ וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֵלּוּ וְאֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים,
- עַד שֶׁיֻּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן.
- נִתַּךְ הַבָּשָׂר,
- אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְּגָדִים:
נוסח הרמב"ם
היו סובלין אותם - במוטות.
- יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו -
- הראשונים - מטמאין בגדים,
- והאחרונים - אינן מטמאין בגדים, עד שיצאו.
- יצאו - אלו ואלו מטמאין בגדים.
- רבי שמעון אומר:
- אלו ואלו אינן מטמאין בגדים - עד שיצת האור ברובן.
- ניתך הבשר - אין השורף מטמא בגדים.
פירוש הרמב"ם
דע שפרים ושעירים הנשרפין עצמן אינן מטמאין במגע. ואין הבגדים הנוגעין בעצמן מטמאין, אבל הן מטמאין אוכלין ומשקין בלבד לא אדם וכלי. אבל השורף אותם הוא המטמא בגדים כמו שזכרנו, והוא מדאורייתא. והטעם שמחמתו יהיה הנושא אותן גם כן למקום השריפה מטמא בגדים הוא קבלה, וסמכוה למה שנאמר בפר העלם "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה"(ויקרא ד, יב), אמר כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסק בהם מטמא בגדים. ורוצה לומר "במחנה", אחת מחנה שכינה שהיא העזרה, והר הבית כנגד מחנה לויה, וירושלים כנגד מחנה ישראל.
ופירוש ניתך - נימס וניגר, כאשר יהיה בתחילת השריפה כשנתך הלחות.
והחכמים החולקים על רבי שמעון אומרים "והשורף אותם" בשעת שריפה, יכול אף משנעשו אפר (אינן) מטמאין בגדים, [תלמוד לומר "אותם" אותם מטמא בגדים, נעשה אפר אין מטמא בגדים], רוצה לומר המנענע אותו האפר או המוסיף בשריפתן או הנושא אותן אינן מטמאים בגדים מפני הסיבה שזכר.
והלכה כחכמים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
היו סובלין אותן. את הנשרפים כמצותן, היו נושאין אותן במוטות להוציאן לבית שריפתן: הראשונים. בני אדם הנושאים במוט. אותן שבראש האחד יוצאים ראשונים, והאחרונים שבראש השני לא יצאו: ניתך הבשר. נגמרה שריפתן אין המסייע שוב בהן מטמא בגדים. אבל מקמי הכי כל המסייעין בשעת שריפה יט מטמאים בגדים, דכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו, בשעת שריפה. יכול המסייע לאחר שנעשו אפר כ מטמא בגדים, תלמוד לומר אותם, אותם מטמא בגדים, נעשו אפר אינו מטמא בגדים. ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עצמן אין מטמאין אדם ובגדים שנוגעים בהם, אלא המתעסק בשריפתן טמא מגזירת הכתוב. לדברי רבנן משיצאו הסובלים במוטות, ולדברי ר' שמעון משיוצת האור ברובן. ואין הלכה כר"ש:
פירוש תוספות יום טוב
יצאו וכו'. מטמאין בגדים. הוא קבלה. וסמכוה למה שנאמר בפר העלם (ויקרא ד) והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה. אמר כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסק בהם מטמא בגדים. ור"ל במחנה אחת. מחנה שכינה שהיא העזרה. הרמב"ם:
ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים. ל' הר"ב נגמרה שריפתן אין המסייע כו'. כל המסייעין בשעת שריפה. וכן לשון הברייתא השורף מטמא בגדים. ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה. ואיזהו השורף. המסייע בשעת שריפה. ומסיים הרמב"ם בפ"ה מה' פרה אדומה כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בהן. ומ"ש הר"ב דכתיב והשורף כו'. יכול המסייע לאחר שנעשה אפר וכו'. יש לתמוה שהל"ל לאחר שניתך כלישנא דמתניתין. אבל הר"ב העתיק זה הלשון מהברייתא שבגמרא. ולא עיין בסיפא שהוזכר דברי ר"ש בזה הלשון. ניתך הבשר אין מטמאין בגדים. ואיכא בינייהו כדאמרינן בגמרא דשויא חרוכא. פירש"י דהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוי ע"כ. וז"ל הרמב"ם [בפירושו] ניתך נימס וניגר כאשר יהיה בתחלת השריפה. ע"כ. וכ"פ נמי דהא דלאחר שנעשו אפר הם דברי חכמים החולקים על ר"ש. ועיין במשנה ג' פ"ב דמעילה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יט) (על הברטנורא) וכן לשון הברייתא, השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור ולא המסדר את המערבה. ואיזהו השורף, המסייע בשעת שריפה, ומסיים הר"מ, כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בהן:
(כ) (על הברטנורא) יש לתמוה, דהוה ליה למימר לאחר שניתך כלישנא דמתניתין והיינו בתחילת השריפה דעדיין לא נעשה אפר, וכדאיתא בגמרא דאיכא בינייהו בין תנא קמא דברייתא לר' שמעון. תוי"ט. ועיין עוד:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
היו סובלין וכו': פסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ה.) ובירושלמי דיומא ס"פ שני שעירי:
יצאו אלו ואלו מטמאין בגדים: גמרא מנא ה"מ דת"ר להלן גבי פר העדה ופר כהן משיח אתה נותן להם למקום שריפתם חוץ לשלש מחנות וכאן גבי פר יום הכפורים ושעיר יום הכפורים אתה אומר אל מחוץ למחנה ושרפו דמשמע ששורפן חוץ לעזרה מיד בהר הבית והלא אף אלו פנימיים ואייתינן לכולה כי הדדי ברבוייא דחטאת החטאת בשלהי כל הזבחים ואמרינן נמי בפ' ב"ש לפר זה פר יום הבכורים א"כ למה נאמר כאן אל מחוץ למחנה אלא לומר לך כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסקים בהן מטמאים בגדים:
הראשונים מטמאים בגדים: שם בכיצד צולין מוקמינן לה בשהיו הפרים נגררין ע"ג קרקע דעבדי עקירה והנחה הא לאו הכי לא מטמאי דהוצאה כתיב כשבת ודומיא דהמוציא בשר פסח מחבורה לחבורה דהתם נמי לא מחייב עד שיניח:
עד שיצת האור כך: צ"ל:
ניתך הבשר: קצת משמע מן הברייתא דאיתא בגמרא דניתך הבשר הם דברי ר"ש אבל חכמים ס"ל דניתך הבשר מטמאים בגדים עד שיעשו אפר נמצא דתרתי קולי אית ליה לר"ש חדא בתחלתן וחדא בסופן בתחלתן דאע"פ שיצאו אין מטמאין בגדים עד שיוצת האור ברובן וחדא בסופן דכיון שניתך הבשר אע"פ שעדיין לא נעשה אפר אין מטמאין בגדים ורבנן בתרוייהו אית להו דמטמאו לחומרא:
תפארת ישראל
יכין
היו סובלין אותם במוטות: ר"ל אם נשרפין כמצותן. אז ד' בני אדם נושאין אותן על מוטות [שטאנגען], לחוץ לעיר לשרפו שם:
והאחרונים לא יצאו: ר"ל כשהיה כך, שהב' שנושאין בראש הא', וגם גוף הפרים והשעירין, כבר היו כולן מבחוץ לעזרה, והב' שבראש השני עדיין היו בפנים [עי' בש"ס ק"ד ב']:
עד שיצת האור ברובן: ברוב בשר של גוף הנשרף, אז מטמאים להמתעסק אז:
ניתך הבשר: ר"ל אם נימק צורה החיצונה של הבשר ע"י האש. דנחרך כל פנים החיצוני של הבשר:
אין השורף מטמא בגדים: אף שמסייע אז גם הוא לשרפן לאפר אפ"ה אינו מטמא. אבל מקמי הכי, המהפך בבשר או באש, או המשליך עצים להמדורה, והחותה בגחלים כדי שיבער, וכיוצא בעסקי ההבערה, מטמא בגדים. אבל המצית האור והמסדר המערכה קודם שיתנו שם הפרים, אינו מטמא בגדים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת