תפארת ישראל על זבחים יב

משנה זבחים, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על זבחים · יב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

טבול יום:    היינו כל טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו עדיין, אף שהוא מהטמאים שא"צ קרבן [אבל בנטמא בטומאה דרבנן א"צ הערב שמש כרש"י ביצה י"ח א' ד"ה בוולד הטומאה]:

ומחוסר כפורים:    היינו זב וזבה. יולדת, מצורע, שלמחרת יום שטבלו והעריב שמשן. מביאין קרבן, וכל שלא הביא הקרבן עדיין נקרא מחוסר כפורים:

אינן חולקים בקדשים לאכול לערב:    ר"ל אף דבערב יהיו זה וזה וודאי מותרים לאכול קדשים דהטבול יום וודאי יערב שמשו אז, והמחוסר כפורים נמי, אז וודאי כבר יקריבו כפרתו [כפסחים ד"צ ע"ב], אפ"ה מדבשעת חלוקה אינן ראויין לאכילה, להכי אינן חולקין:

אונן:    כל היום של מיתת קרובו שחייב להתאבל עליו, אפי' לאחר קבורה נקרא אונן דאורייתא לענין קרבנות [ועש"ך י"ד שמ"א סק"ב]. ובלילה שלאחריו אפילו נקבר כבר או כל הימים האחרים כל זמן שלא נקבר. הו"ל אונן דרבנן [ועי' פ"ב סימן ב]:

נוגע:    בקדשים:

ואינו מקריב:    וכמו כן אסור לאכול קדשים עד שיטבל. אבל טבו"י ומחוסר כפורים א"צ לומר שאינו מקריב, דהרי פוסל קדשים בנגיעה [ועי' ביבקש דעת אות נ"ד]. ולרמב"ם [ספי"ב מאה"ט] מותר ליגע בקדשים. וכן מותר ליגע במקדש [כך כתב בפ"ב מכלי מקדש. ותמהו שם עליו נושאי כליו. ועי' רתוי"ט חגיגה פ"ג מ"ג ד"ה צריכין, ועי' בפירושינו שם סי' ל"א]:

ואינו חולק לאכול לערב:    מיהו מותר לאכול פסח, דכיון דאנינות לילה מדרבנן לא העמידו דבריהן במקום כרת דאכילת פסחים מעכבא [כפסחים דע"ח ב], ומדאכל פסח אז, מותר לאכול נמי אז שאר קדשים. אף שאין באכילתן רק עשה:

אינו חולק בבשר:    וכ"ש טהור בשעת זריקה וטמא בשעת הקטר, דאינו חולק רק עד שיהיה טהור משעת זריקה עד אחר הקטר:

המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן:    משמע דבזמן שתיהן יהיה ראוי להקרבה:

משנה ב

כל שלא זכה המזבח בבשרה:    שנפסל הבשר קודם זריקה:

עולת איש עולה שעלתה לאיש:    מתני' מיירי בעשה כדינו, דלכתחילה אין להשהות הזריקה עד אחר הפשט, אבל בהופשט קודם זריקה אפי' נפסל קודם זריקה. העור דכהנים [כ(רמב"ם פי"ט מהל' פסוה"מ)]:

עורה לכהנים:    דהרי כשרה היא, ושעלתה לאיש דמרבה קרא אינו ר"ל שעלתה לשם חובה, רק ר"ל שעלתה למזבח שהקריב בעד איש. [ואילה"ק נדרוש לחומרא דדוקא בעלתה לשם חובה, די"ל מדאיכא רבויי, דהא עור העולה לרבות אפילו לא עלתה לשם חובה כדאמרינן בת"כ]:

משנה ג

עורות קדשים קלים לבעלים:    דבעינן דומיא דעולה שהוא ק"ק:

אין מזבח יוכיח:    ר"ל אין לומר מזבח יוכיח, שזכה בבשר עולה ולא בעורה, כ"כ הול"ל בק"ק דאף שזכו כהנים בבשרה לא יזכו בעורה:

שאין לו עור מכל מקום:    ואין אומרים יוכיח מדבר שאין לו ענין בהדבר שרוצין ללמוד. מיהו לא ילפינן קדשים קלים נמי בהאי ק"ו שיזכו כהנים בעורן, דהרי גם בקדשים קלים יש לכהנים עכ"פ חלק, די"ל מדאיכא מיעוטא דכתיב עולה, בעינן ק"ק דומיא דעולה:

משנה ד

אין עורותיהם לכהנים:    רק נשרפין עם עורן:

לאחר הפשטן:    אפילו קודם זריקה [כלעיל סי' י"א]:

מימי לא ראיתי עור יצא לבית השריפה:    אפילו כשפסולו הוא שנמצא טריפה לאחר שהופשט. ומזה הוכחתי דאף שפסול זה קודם הפשט היה, אפ"ה כיון שעכ"פ לא נודע עד אחר הפשט מותר העור בהנאה:

אמר ר' עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו:    ר"ל שיהנו:

הכהנים בעורו:    אפי' בכור שנשחט על מומו במדינה, ונמצא טריפה, והרי אם היה מת היה נקבר עם עורו, אפ"ה זה שלא נודע טריפתו עד לאחר הפשט, התירה שחיטתו את עורו כזריקתו במקדש. [ונ"ל דלהכי נקט האי לישנא יאותו הכהנים, ולא קאמר עורו לכהנים, משום דלישנא דעורו לכהנים, לא שייך רק בקרבן תמים שאינו עדיין של כהן, רק הבעלים הביאוהו לעזרה. וכהנים מבי גזא דרחמנא קזכו לעורו. אבל הכא נקט לשון יאותו וכו' לגלויי דאפילו בבעל מום מיירי שכבר ניתן לכהן והוא שלו, ואין הספק רק אם מותר בהנאה, וקמ"ל דמותר בהנאה]:

וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה:    שמא לא אירע בימיך כך, או אולי נשרף ולא ראית:

אלא יוצא לבית השריפה:    מדהיה פסולו קודם הפשט. וקי"ל דאפילו נשחט ע"פ מומחה ונטרף, נקבר עם עורו [י"ד ש"ז], ולרמב"ם דוקא בנשחט שלא ע"פ מומחה יקבר עם עורו:

משנה ה

פרים הנשרפים:    פר המשיח, ופר העלם דבר של צבור, ופר יו"כ:

ושעירים הנשרפים:    שעיר יו"כ ושעיר ע"ז [ועי' לעיל פ"ה סי' י"ג וי"ד]:

נשרפין בבית הדשן:    חוץ לעיר, דהיינו חוץ לג' מחנות, דעזרה מחנה שכינה, והר הבית מחנה לויה, וירושלים מחנה ישראל:

ומטמאין בגדים:    דכל העוסקין בהן לשורפן, כל בגדים וכלים, וכ"ש אוכלין ומשקין, שנוגעין בהן בשעה שעוסקין בשריפתן, נטמאו:

ואם אינן נשרפין כמצותן:    דהיינו שנפסלו:

נשרפין בבית הבירה:    ר"ל בעזרה, מדלא יצאו עדיין:

ואינם מטמאין בגדים:    ואפי' נפסלו לאחר זריקה, כך דינן. מיהו בנפסלו לאחר יציאתן מעזרה. נשרפין בהר הבית:

משנה ו

היו סובלין אותם במוטות:    ר"ל אם נשרפין כמצותן. אז ד' בני אדם נושאין אותן על מוטות [שטאנגען], לחוץ לעיר לשרפו שם:

והאחרונים לא יצאו:    ר"ל כשהיה כך, שהב' שנושאין בראש הא', וגם גוף הפרים והשעירין, כבר היו כולן מבחוץ לעזרה, והב' שבראש השני עדיין היו בפנים [עי' בש"ס ק"ד ב']:

עד שיצת האור ברובן:    ברוב בשר של גוף הנשרף, אז מטמאים להמתעסק אז:

ניתך הבשר:    ר"ל אם נימק צורה החיצונה של הבשר ע"י האש. דנחרך כל פנים החיצוני של הבשר:

אין השורף מטמא בגדים:    אף שמסייע אז גם הוא לשרפן לאפר אפ"ה אינו מטמא. אבל מקמי הכי, המהפך בבשר או באש, או המשליך עצים להמדורה, והחותה בגחלים כדי שיבער, וכיוצא בעסקי ההבערה, מטמא בגדים. אבל המצית האור והמסדר המערכה קודם שיתנו שם הפרים, אינו מטמא בגדים: