משנה זבחים ו ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק ו · משנה ד | >>
חטאת ט העוף כיצד היתה נעשית?
היה מולק את ראשה ממול ערפה ואינו מבדיל, ומזה מדמה על קיר המזבח.
שיירי הדם, היה מתמצה על היסוד.
אין למזבח אלא דמה, וכולה לכהנים.
חַטַּאת הָעוֹף, כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית?
- הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ,
- וְאֵינוֹ מַבְדִּיל,
- וּמַזֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.
- שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה מִתְמַצֶּה עַל הַיְּסוֹד.
- אֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָּמָהּ,
- וְכֻלָּהּ לַכֹּהֲנִים:
חטאת העוף, כיצד היתה נעשית? -
- היה מולק את ראשה ממול עורפה - ואינו מבדיל,
- ומזה מדמה - על קיר המזבח,
- ושירי הדם - היה מתמצה על היסוד.
- אין למזבח - אלא דמה,
- וכולה - לכהנים.
אמר רחמנא בחטאת העוף "והזה מדם החטאת על קיר המזבח, והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" (ויקרא ה, ט), ואמרו "קיר שהשירים שלו מתמצין ליסוד, ואיזה זה קיר התחתון", רוצה לומר החצי התחתון מגובהו של מזבח מתחת החוט עד שימצה הנותר בדם אל יסוד המזבח, ומפני זה היתה חטאת העוף למטה.
וסדר מליקת חטאת העוף הוא, שיאחוז שתי רגליו בשתי אצבעותיו מידו השמאלית, והכנפים בין שתי האצבעות האחרות, והעוף על גב ידו לא שיהיה בפנים על הכף, ומושך צוארו על הבהן כשיעור רוחב שתי אצבעות, ומולק ממול העורף. וזו היא מן העבודות הקשות שבמקדש:
היה מולק את ראשה. אוחז שתי גפיה בשתי אצבעותיו זרת וקמיצה של ידו השמאלית, והעוף על גבי ידו ופניו של עוף לצד גב ידו שיהיה העורף למעלה, ומותח צוארו הגרון על רוחב של שתי אצבעותיו אצבע ואמה. ומולק בצפרנו. וזו אחת מעבודות קשות שבמקדש:
ואינו מבדיל. הראש מן הגוף. אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב בשר עמו י עד שמגיע לושט או לקנה ונוטל סימן אחד לבדו ומולק, כדכתיב ולא יבדיל:
ומזה מדמה. אוחז בעוף ומזה. שלא היה מזה לא בכלי יא ולא באצבע אלא בגופו של עוף יב:
היה מתמצה. שמקרב בית מליקתו למזבח ודוחקו בקיר יג והדם מתמצה ויורד ליסוד. דבחטאת העוף כתיב (ויקרא ה) והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, איזהו קיר שהשירים שלו מתמצין ליסוד. הוי אומר זה קיר התחתון, דהיינו מן החוט ולמטה. דאי קיר העליון, דהיינו מן החוט ולמעלה, פעמים שהיה מתמצה לסובב, כיון שעושה למעלה מן הסובב שהחוט למטה מן הסובב אמה יד:
חטאת העוף כיצד וכו'. משום דדם חטאת קודם לעולה. מפרש חטאת תחלה. תוס':
מולק. עיין פרק דלקמן משנה ה':
ממול ערפה. עיין בפי' משנה דלקמן ומ"ש שם:
ואינו מבדיל. ל' הר"ב אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב בשר עמה וכו' ואין כן ל' הברייתא בסוף פרקין אלא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן א' או רובו ורוב בשר עמו ופרש"י שדרה חוט השדרה. מפרקת עצם הצואר בלא רוב בשר המקפת סביב כדאמרינן בהכל שוחטין [דף כ'] נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה ומטמאה ואפילו מפרכסת הלכך אי הוה חותך רוב בשר קודם הסימן הויא ליה מתה ולא מהניא בה מציקה וסימנין הלכה למשה מסיני הם ע"כ. וה"נ מסקנא דגמ' בהכל שוחטין דף כ"א כהאי ברייתא וכן העתיק הרמב"ם בעולת העוף בספ"ו מה' מעה"ק:
ומזה מדמה. ל' הר"ב שלא היה מזה מכלי וכו' דילפינן בברייתא מדכתיב והזה מדם החטאת מגופו של חטאת מדלא כתיב ולקח מדם וכו'. ומ"ש הר"ב אלא בגופה של עוף. וז"ל רש"י פ"א דמנחות *) בתוי"ט ד"פ וד"ק "ריש דף ג'" שכ"ה בגמ' ד' וויניצא ובד"ח תקנו כלפנינו. סוף דף ב' הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו:
היה מתמצה על היסוד. פי' הר"ב שמקרב בית מליקתו למזבח וכו'. וכן לשון רש"י אבל במנחות [שם] פי' מצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק ע"כ. ומ"ש הר"ב דבחטאת העוף כתיב והזה כו' איזהו קיר וכו'. לא ידענא למאי איצטריך להא דקרא גופיה הא קאמר דימצה אל יסוד המזבח. אבל בגמ' מייתי הברייתא על ההזאה שתהא למטה ולא למעלה כחטאת הבהמה. וכן הביאו הרמב"ם בפירושו. וכ"כ הר"ב בעצמו בריש מסכת קנים. ופרכינן דאע"ג דקרא קאמר דימצה ליסוד דלמא ההזאה למעלה עביד ליה והדר עביד המצוי למטה. ומשני מי כתיב ימצה כלומר בשו"א ובפת"ח דהוי משמע שמזהיר את הכהן שיחזור וימצה אחר הזאה. ימצה כתיב בחיר"ק וקמ"ץ דממילא. משמע נמי לענין הזאה. דממילא יהיה דם מצוי אצל היסוד:
(ט) (על המשנה) חטאת כו'. משום דדם חטאת קודם לעולה, מפרש חטאת תחלה. תוספ':
(י) (על הברטנורא) ואינו כן לשון הברייתא בסוף פרקין. אלא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שיגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו. ופירש"י שדרה, חוט השדרה. מפרקת, עצם הצואר. בלא רוב בשר המקפת, דאל"ה הויא נבלה. ועתוי"ט:
(יא) (על הברטנורא) ילפינן לה בגמרא מקרא:
(יב) (על הברטנורא) לשון רש"י, הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו:
(יג) (על הברטנורא) ובמנחות פירש"י, מיצוי, סוחט בין אצבעותיו וניצוק הדם הולך למרחוק:
(יד) (על הברטנורא) לא ידענא למאי איצטריך להאי, דקרא גופיה הא קאמר ימצה אל יסוד המזבח. אבל בגמרא מייתי הברייתא על ההזאה שתהא למטה ולא למעלה. וכ"כ הר"ב בעצמו ריש קנים. ועתוי"ט:
חטאת העוף כיצד היתח נעשית: ואית דגרסי הכא חטאת העוף כיצד היתה נעשית עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מערבית היה מולק וכו'. אכן בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שהיה כתוב בדפוס העביר עליו קולמוסו ואין צריך לומר שהספרים שכתוב בהן במקום מלת מערבית מזרחית שודאי שהוא טעות גמור:
בפי' ר"ע ז"ל וזו אחת מעבודות קשות שבמקדש ע"כ. אמר המלקט דאיכא נמי קמיצה וחפינה שהם עבודות קשות. ובמה שפירש אוחז שתי גפיה בשתי אצבעותיו זרת וקמיצה של ידו השמאלית העתיק מפירוש הרמב"ם ז"ל ומפי' רש"י ז"ל ומ"מ נראה שחסר בו לשון וכך צריך להיות שתי רגליה בין זרת לקמיצה ושתי גפיה בין אמה לאצבע.
ומה שכתב ר"ע ז"ל ומותח צוארו הגרון על רוחב של שתי אצבעותיו אצבע ואמה כך הם דברי הברייתא דמייתי בגמרא אבל בפירוש רבינו פרץ ז"ל בכתיבת יד מצאתי כתוב ומותח על רוחב גודלו והעוף תחת ידו ומעקם צואר העוף על (נר' תחת צ"ל) תחת גודלו ובאותו גודל עצמו מולק כי כל עבודה היתה נעשית בימין ולכ' היתה עבודה קשה עכ"ל ומה שכתב ומותח על רוחב גודלו כך הוא לשון מימרת רב בגמרא:
ואינו מבדיל: הראש מן הגוף אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב בשר עמו עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט נלע"ד בלא רוב בשר צריך להיות דאי רוב בשר הויא נבלה ממש ונראה שחסר לשון בדפוס וכך צריך להיות חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו והכי תניא בהדיא בברייתא בגמרא הכא ובפ"ק דחולין ופי' רש"י ז"ל בלא רוב בשר המקפת סביב כדאמרינן בהכל שוחטין נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה ומטמאה ואפילו מפרכסת הלכך אי הוה חתיך רוב בשר קודם סימן הויא לה מתה ולא מהני בה מליקה וסימנין הלכה למשה מסיני הם ע"כ. ומסיים בה בההיא ברייתא ובעולה שנים או רוב שנים פי' שנים לרבנן רוב שנים לר"א בר"ש וכדמפרש לה בגמ' בפ"ק דחולין:
ואינו מבדיל: רש"י ז"ל הוא דמפרש ולא יבדיל שאין מולק אלא בסימן א' ורבינו משה פי' לאו זה שלא יבדיל הראש מן הגוף וסמ"ג במצות ל"ת סימן שכ"ז הביא ראיה לדבריו וכ"מ הביא כל דברי הסמ"ג בפ"ז דהלכות מעשה הקרבנות.
עוד בפי' ר"ע ז"ל ד"ה ומזה צריך לומר אלא בגופו של עוף:
היה ממצה: שמקרב בית מליקתו למזבח ודוחקו בקיר וכו' ומלת עוף הוא סוף הדבור:
עוד בפירושו ז"ל איזהו קיר שהשירים שלו מתמצין ליסוד הוי אומר זה קיר התחתון דהיינו מן החוט ולמטה דאי קיר העליון וכו'. אמר המלקט ובגמרא פריך ונעביד הזאתה מלמעלה והדין נותן כדאמרן בק"ו ומה בהמה שעולתה למטה חטאתה למעלה עוף שעולתו למעלה אינו דין שחטאתו למעלה ואי משום קרא דכתיב והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח איזהו קיר שהשירים וכו' יחזור וימצֵה מתתאי כדכתיב ומשני אמר רבא מי כתיב יַמצִי יִמָצֵה כתיב דממילא משמע ורש"י ז"ל גריס מי כתיב יִמַצֵה יִמָצִה כתיב דאי הוה כתיב יְמַצֵה היו"ד בשב"א והמ"ם בפת"ח הוה משמע שמזהיר את הכהן שיחזור ויְמַצֵה אחר הזאה השתא דכתיב יִמָצֵה בחיר"ק וקמ"ץ משמע נמי לענין הזאה שיזה במקום דממילא יהיה הדם מתמצה על היסוד. ובספר לקח טוב פ' ויקרא עלה נ"ד מצאתי כתוב מדלא כתיב תמצה או יַמְצֶה בפתח היו"ד ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא בדבורא דחטאות פי"ח:
שיירי הדם היה ממצה: נ"א מתמצה. ועיין במה שכתבתי ר"פ ששי דמעילה אי מצוי מעכב הכפרה אי לא:
אין למזבח אלא דמה: נ"א אין למזבח בה אלא דמה:
יכין
הי' מולק את ראשה ממול ערפה: ערפה הוא אחורי פני העוף, ומול ערפה הוא כל אחורי הצואר, שהוא רואה את העורף. וסדר מליקה כך הוא, בעולה, הכהן עולה בכבש ופנה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, ובחטאת הכהן עומד על הרצפה למטה כנגד קרן דרומית מערבית של מזבח, ומושיב העוף על אחורי כף ידו השמאלית, ופני העוף לצד גב ידו, וערפו לצד מעלה, דהיינו שאוחז ב' רגלי העוף בין ב' אצבעות זרת וקמיצה של יד השמאלית, וב' גפי העוף אוחז בין אמה לאצבע, ומותח עור הגרון עם ב' הסימנים בידו הימנית על צד פנימית של אצבע ואמה, ואוחז להעור ההוא בין אצבע לאגודל [ולרמב"ם מותח עור הגרון ממעלה לאמה ואצבע עד בין אצבע לאגודל], ואח"כ קוצץ בצפרנו השדרה והמפרקת [פי' רש"י דשדרה ר"ל חוט השדרה, דמדהוא רך נפסק תחלה, אח"כ קוצץ בצפרניו המפרקת, ר"ל עצם חוליות הצואר], אבל אינו מחתך עדיין רוב הבשר שמקיף הצואר [כך כ' רש"י זבחים דס"ה ב', ובחולין ד"כ ע"ב כ' רש"י רוב בשר שאחורי הצואר], ואח"כ מחתך בצפרנו את רוב הוושט ורוב הקנה בעולה או רוב אחד מהן בחטאת, ואח"כ מחתך בצפרנו את רוב הבשר שמקיף המפרקת [כל זה מרש"י זבחים דס"ה ב' ומחולין ד"כ ע"ב, ומרמב"ם פ"ו ופ"ז מקרבנות].:
ואינו מבדיל: הראש מהגוף:
ומזה מדמה על קיר המזבח: אוחז בהעוף ומזה מדמה למטה מחוט הסיקרא, ואינו מזה בהכלי ולא באצבע, אלא בגופו של עוף מזה מרחוק:
שירי הדם היה מתמצה: נסחט:
על היסוד: שאחר שהזה מקרב ודוחק בית מליקתו. בקיר המזבח והדם שותת ויורד להיסוד. וזה מצוי הדם מעכב [כזבחים נ"א א']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת