משנה ברורה על אורח חיים תקנא

סעיף א

(א) ממעטין בשמחה – עיין במגן אברהם, דרצונו לומר שאין שמחין בו כלל, כמו שכתבו התוספות פרק קמא דמגילה:

(ב) לישתמיט מיניה – עד ראש חודש אלול, ועל כל פנים עד אחר ט' באב:

(ג) ובעל ברית – היינו אותו שתופס התינוק על ברכיו בשעת המילה. אבל המכניס והמוציא התינוק [שקורין קוואטער] אינו בכלל זה. ומכל מקום האשה המכנסת התינוק נוהגת ללבוש בגדי שבת, שזה עיקר מצוותה:

(ד) ואבי הבן – ואמו:

(ה) אין מחליפין – ואפילו הטלית. ולענין גילוח, אם מותר לבעל ברית וכהאי גוונא, עיין בשערי תשובה:

(ו) כי אם הכתונת לבד – שאינו לובש אלא מפני הזיעה. ומטעם זה מותר להחליף גם הפוזמקאות, וזה מותר אפילו בשבת שחל בו ט' באב. ובקהילה קדושה ווילנא נוהגין על פי הגר"א ללבוש בגדי שבת, ויש משנים בגד אחד. וכן כתב רבי יעקב עמדין בשם אביו הגאון, שצריך ללבוש בגדי שבת אפילו בשבת שחל בו ט' באב:

(ז) פרוכת – והוא הדין מפות ומכסאות:

(ח) מותר ללבוש וכו' – ואף אבי החתן והכלה לובשין בגד עליון של שבת לכבוד חתן וכלה:

(ט) בגדי שבת – ומכל מקום בגדים חדשים אסור:

(י) בשבת של חזון – ואפילו חל ט' באב בשבת. אבל לאבי החתן אין להתיר באופן זה ללבוש שום בגד של שבת:

סעיף ב

(יא) ממעטים במשא ומתן – יש מן הפוסקים דסבירא להו דהיינו שלא ישא במשא ומתן של שמחה, כגון לקנות כלי כסף או צרכי חופה וכדומה; אבל סתם משא ומתן אין צריך למעט כלל. ויש דסבירא להו דכל משא ומתן צריך למעט בעת הזאת, ולא יעסוק אלא כדי פרנסתו. וכן משמע בסימן תקנ"ד סוף סכ"ב דצריך למעט בכל משא ומתן. [ורק אם הוא יריד, יש לומר דהוי דבר האבד ושרי בכל עניין, אם הוא מוצא אז בזול יותר]. ובזמנינו נהגו להקל בכל זה, משום דהכל נחשב כעת כדי פרנסתינו:

(יב) ובבנין של שמחה – והוא הדין כל בניין שאין צריך לו לדירתו, ורק שעושה כן להרווחה בעלמא, אסור. ואם שכר לנוכרי קודם ראש חודש בקבלנות, מותר בכל, ואפילו בט' באב עצמו, דנוכרי אדעתא דנפשיה עביד. והוא הדין אם קצץ עם הנכרי בקבלנות לצייר ביתו, מותר לצייר מטעם זה. ומכל מקום, אם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחר ט' באב, תבוא עליו ברכה. ובית הכנסת מותר, דהוי מצווה דרבים:

(יג) נוטה ליפול – ואפילו אם הוא בעניין שאין בו משום סכנה, [כגון שעומד הכותל בחצר ואפשר לסגור החצר ולא יכנס אדם לשם], אלא שיש לחוש להפסד ממון, כגון שעל ידי נפילתו יישבר החומה ויתקלקל יותר, אפילו הכי מותר לבנות, אף שהוא בניין של שמחה, שהרי אינו עושה בשביל שמחה, כי אם בשביל הפסד:

(יד) ולצורך מצוה וכו' – כגון שאין לו אשה ובנים, ואין לו בית חתנות, מותר לבנות בית חתנות. דמדינא אפילו נישואין מותר בזה. ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל, היינו משום דלא מסמני מילתא. ועל כן מותר לעשות בית חתנות או לעשות בגדים חדשים לצורך נישואין שיהיה אחר ט' באב. אבל מי שקיים פריה ורביה, אסור בכל זה:

(טו) ואין נושאין – היינו אפילו בלא סעודה, דבנישואין בלבד איכא שמחה. ולהחזיר גרושתו מן הנישואין, אפשר דשרי:

(טז) אבל ליארס וכו' – דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה כל כך. וכל שכן דמותר להתקשר בכתיבת תנאים. ומכל מקום סעודה אסור לעשות אף באופן זה, ואפילו בלא ריקודין ומחולות, ואפילו בשבת אסור לעשות סעודה בשביל זה. מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים, לא מיקרי סעודה. ואסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך, אפילו בלא אירוסין:

(יז) שלא יקדמנו אחר – רוצה לומר, אף דאירוסין גם כן יש שמחה קצת, והיה לנו לאסור על כל פנים בט' באב. לזה אמר דמותר, מטעם שלא יקדמנו אחר:

(יח) ונוהגין להחמיר שאין נושאין וכו' – היינו אפילו מי שלא קיים פריה ורביה:

'(יט) שאין נושאי'ן וכו' – אבל באירוסין אין נוהגין להחמיר, ואפילו סעודת אירוסין מותר לעשות:

סעיף ג

(כ) אסורין לספר – ולעניין נטילת צפרנים יש דעות בין האחרונים. אכן לצורך טבילת מצוה, בודאי שרי. וכן לכבוד שבת, כגון שחל תשעה באב בשבת, שרי בערב שבת ליטול הצפרנים [אחרונים]. ולענין סריקת הראש אין להחמיר אפילו בשאר ימי השבוע:

(כא) ולכבס אפילו וכו' – דנראה כמסיח דעתו מהאבילות:

(כב) וכיבוס שלנו – היינו של חוצה לארץ, מותר, לפי שאין הכיבוס יפה ככיבוס ארץ ישראל. ועל כן מותר לכבס ולהניח עד אחר ט' באב; דאילו לכבס וללבוש, בכל מקום אסור (ב"י):

(כג) וכלי פשתן וכו' – היינו ישנים, אבל לא בחדשים היוצאים מתחת המכבש:

(כד) משום גיהוץ – אפילו בארץ ישראל. והוא הדין דאין בהם משום כיבוס שלהם:

(כה) אבל אסור ללבשן וכו' – היינו אפילו אם גיהצן או כיבסן קודם שבוע זו:

(כו) בין ללבוש בין לכבס ולהניח – רוצה לומר, דנהגו לאסור אפילו לכבס ולהניח; דללבוש – מדינא אסור בכל גווני:

(כז) דכיבוס שלנו וכו' – רוצה לומר, מה שמוכח בגמרא דכיבוס שלנו מותר, היינו רק לשל בני בבל וכו':

(כח) קרי לשל בני בבל – כן צריך להיות, וכן איתא בשולחן ערוך דפוס ראשון מהמחבר בעצמו:

(כט) עד אחר התענית – ומי שאין לו אלא חלוק אחד, יש להתיר לכבס מראש חודש עד השבת:

(ל) מותרת לכבס – רוצה לומר, אפילו בשבוע שחל ט' באב להיות בתוכה:

(לא) רק לובשת חלוק בדוק ויפה – ואם אין לה, הסכימו הרבה אחרונים דמותרת ללבוש חלוק לבן, דלצורך מצווה לא גזרו. ועיין בדרך החיים, דמותרת ליתן לכובסת עכו"מ לצורך לבישת לבנים:

(לב) וכן לכבוד שבת לובשים כלי פשתן – המכובסים. ומשמע ממה שאמר וכן, שגם לכבוד שבת מותר לכבס ביום ה' ויום וי"ו. ובדרכי משה משמע שנהגו בזה לאיסור. אכן אם אין לו כתונת לשבת, יש להקל. ועל ידי עכו"מ פשיטא דשרי.

אבל בתספורת, אסור אפילו לכבוד שבת, דבלאו הכי אין רגילין לספר בכל שבוע [מגן אברהם]. ועיין בביאור הלכה:

(לג) ומציעין לבנים וכו' – היינו על השולחנות מותר להחליף לבנים. אבל להחליף סדינים לבנים נהגו איסור:

(לד) לכבס מראש חודש ואילך – ואפילו אומר לה לכבס אחר ט' באב, גם כן אסור מטעם מנהגא [מגן אברהם]. ובספר אליה רבא צידד להקל, ליתן לה מראש חודש ואילך לכבס אחר ט' באב, והביאו הפרי מגדים. ולעניין כלי פשתן בודאי יש לסמוך על זה:

(לה) אחר ראש חודש – והוא הדין אפילו אם תכבס בשבוע שחל בו ט' באב:

סעיף ד

(לו) לאחר התענית מותר לספר וכו' – וקל וחומר שמותר בבשר ויין. ואותן הנוהגין איסור בבשר ויין עד שבת נחמו, יש אומרים דמנהגא של טעות הוא, ואין צריך התרה. אבל הב"ח ומגן אברהם הסכימו דצריך התרה. ובעוד שלא התירו אסורין גם כן לספר ולכבס, עד יום ה', מפני כבוד השבת. ועיין במגן אברהם מה שכתב עוד בענין זה:

(לז) מיד – ועיין לקמן סימן תקנ"ח באחרונים, דמצד מנהגא יש ליזהר בזה ביום עשירי עד חצות היום:

(לח) שנהגו לאסור – היינו היכי שחל בשבת ונדחה. אבל חל ביום א', מותר אף לדעה זו:

(לט) חוץ מיום ה' ויום וי"ו – שמותר לכבוד שבת. ועיין לעיל בס"ק ל"ב.

הצריך לילך למרחקים בשבוע שחל בו ט' באב, מותר ליתן לכובסת עכו"מ לכבס בגדי פשתן לכמה שבתות שצריך על הדרך:

(מ) מתחילת ראש חודש – ולא קודם, שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו:

(מא) מי"ז בתמוז – עיין לקמן בסעיף ט"ו במשנה ברורה:

סעיף ה

(מב) לכבס בגדי העכו"ם – אף על גב דמדינא שרי, שהרי אין איסור כיבוס משום דאסור במלאכה, אלא כדי למעט בשמחה ולהראות האבלות, והא לא שייך בכיבוס בגדי נכרים. אפילו הכי אסור, מפני מראית העין, שאין ניכר שהם של עכו"מ. אמנם במקום שהעכו"מ יש להם מלבושים אחרים, דניכר לכל שהם של עכו"מ, יש להקל. ובאין לו מה לאכול, וודאי כדי חייו שרי על כל פנים:

(מג) בשבוע זה – בזה אף לדידן לא נהיגין מראש חודש, מדלא כתב רמ"א דנוהגין אף בזה מראש חודש, כמו שכתב בסעיף שאחר זה [חיי אדם]:

סעיף ו

(מד) כלים חדשים – ובמקום שדרך לכבוש הבגדים במכבש, אם כן הוו בכלל מגוהצין, ואסורין אפילו הם ישנים, שהגיהוץ עושה אותן כחדשים, ואסורין ללבוש בשבוע זו. ומהאי טעמא נהגו איסור בבגדי שבת ללבשן בשבת חזון, דאף על פי שלבשן מכבר כמה שבתות, עדיין גיהוצן ניכר, והוי כחדשים:

(מה) מראש חודש ואילך – ומיירי שקנה בגד מתוקן כמו שהוא, ובירך שהחיינו בשעת קניה, קודם י"ז בתמוז, ועל כן אין איסור קודם ראש חודש. דמי שקנה בגד שאינו מתוקן ונתן לאומן לתפור, הלא מברך בשעת לבישה, ואסור ללבוש מי"ז בתמוז משום שהחיינו.

ולדעת המקילין, דבשבתות שבין המצרים מותר לברך שהחיינו, אם כן מותר ללבוש חדשים בשבתות שבין המצרים. אבל מראש חודש ואילך, אסור אפילו בשבת.

ובגדים שאינם חשובים כל כך, שאין צריך לברך עליו שהחיינו, כגון מנעלים חדשים ואנפלאות וכיוצא בזה, בודאי מותר לקנותו וללבשו מי"ז בתמוז עד ראש חודש. ועיין עוד מה שכתבנו בסעיף י"ז בשם הגר"א:

סעיף ז

(מו) שאסור לתקן – רוצה לומר שאסור לעשות בגדים חדשים, וכן אנפלאות שקורין זאקי"ן (גרביים) אסור לארוג. ולצורך נישואין מי שאין לו אשה ובנים, מותר לעשות בגדים חדשים, דהא מדינא מותר לו אפילו לישא, וכנ"ל בס"ק י"ד. ואפילו בתשעה באב עצמו שרי לעשות על ידי עכו"מ לצורך נישואין [אחרונים]:

(מז) ומנעלים חדשים – והוא הדין דאסור ללובשן:

(מח) מראש חודש – דבירושלמי איתא, והובא לקמן בסעיף ח', דנהיגי שלא למישתי עמרא מדעייל ראש חודש אב. וכל תיקון בגדים הוי בכלל זה, דהשתיה הוי תחילת המלאכה:

(מט) לקנותן – אפילו דעתו שלא ללובשן עד אחר תשעה באב. ודומיא דאסרינן לעיל לענין כיבוס אפילו במכבסן להניח:

(נ) אסור לעשותן לאחרים וכו' – ואם אין לו מה יאכל, שרי, כמו באבֵל לאחר שלושה ימים:

(נא) להקל בזה – ומשמע דאפילו לישראל נהגו להקל. ומיירי שנתנן לו קודם ראש חודש, דאילו אחר ראש חודש פשיטא דאסור ליתן לו:

(נב) אבל אם ידוע וכו' – רוצה לומר דמדינא, אומן העושה בשביל עכו"מ בודאי אינו שמח מזה, ואין לאוסרו, רק משום מראית עין, דיסברו שהוא של ישראל [ולזה קאמר בתחילה סתם, "אסור לעשותן לאחרים", היינו אפילו לעכו"ם]. ולזה קאמר, אם ידוע ומפורסם וכו', מותר אפילו לקבל המלאכה אחר ראש חודש ולעשותה:

(נג) לאומנים נכרים – ולא לישראלים, כיוון שהוא אחר ראש חודש וכנ"ל. והטעם שהקילו בזה יותר מכיבוס, דאסרינן לעיל בסוף סעיף ג', לפי שעדיין אינן שלו, ולא נקרא שמו עליו:

סעיף ח

(נד) למישתי עמרא – פירוש, שלא לעשות חוטי שתי מצמר [והוא הדין משארי דברים]. ואסמכוה בירושלמי על שם שבטלה אבן שתיה.

וכתב בית יוסף, דאין נפקא מינה בין לו ובין לאחרים, ובין בשכר ובין בחינם [ט"ז]. וטוויית החוטין לתפור בהן בגדים, מותר, שאינו בכלל זה. וכן מותר לעשות קרוני"ן שאורגין בעצים, דלאו בכלל בגד הוא [מ"א]:

(נה) עד אחר ט' באב – עיין לעיל סימן תכ"ו ס"ב ובמשנה ברורה שם:

סעיף ט

(נו) שלא לאכול בשר וכו' – ומיד שהתפללו הקהל ערבית במוצאי שבת, אף על פי שהיחיד לא התפלל עדיין והוא בתוך סעודתו, אסור בבשר ויין. והוא הדין בראש חודש לדידן [מ"א]. אבל שארי אחרונים כתבו דבמוצאי שבת, אם הוא לא התפלל עדיין, מותר בבשר ויין, דכיוון שאומרים רצה בברכת המזון, שייך אצלו שבת:

(נז) ומותר בחומץ וכו' – היינו אף בחומץ שנעשה מיין, וכשנכנס שבת זו היה עדיין יין, מותר, כיוון שעכשיו הוא חומץ, ואין שמחה בשתייתו.

וחומץ לענינינו מיקרי כל שבני אדם נמנעין מלשתותו מפני חמיצותו:

(נח) מראש חודש עד התענית – וראש חודש בכלל. וכן המנהג במדינותינו:

(נט) מי"ז בתמוז – דמאז התחיל הפורענות של החורבן. וכל זה בימות החול; אבל בשבת, אין רשאי להחמיר בזה, דאף אם חל ט' באב בשבת, מותר, ונדחה על יום א', וכדלקמן בתקנ"ד.

ואפילו אם קיבל עליו בפירוש שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז והלאה, מותר בשבתות [וכן בסעודת מצווה], דכל הנודר אדעתא דמנהגא נודר, ואין דעתו על שבת. אם לא שהוציא זה בפירוש בלשון נדר, שאמר "הרי עלי שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז", יש מחמירין:

(ס) ומצניעין מראש חודש ואילך וכו' – עד עשירי באב. ובמקום הדחק יש להקל ולשחוט בתשעה באב אחר חצות.

אכן אם חל תשעה באב ביום ה', לכולי עלמא מותר לשחוט אחר חצות, לכבוד השבת.

וכתב המגן אברהם ואליה רבה, דבמדינתינו, שמנהג הנכרים שאין אוכלין בשר ביום ו' וז', ושמא ייטרף ולא ימצא קונים לבשר טריפה, מותר לשחוט גם ביום ד' [דאם לא כן, ממנעי ולא שחטי], כדי שאם ייטרף יהיה מוכן לו על יום ה' למכור:

(סא) לחולה – אפילו חולה קצת. ואף דבסימן תקנ"ד סק"ט כתב המגן אברהם דנהגו קצת יולדות מז' באב ואילך למנוע מבשר ויין, היינו שלא במקום חולי.

ומי שחכר מהשר להאכיל בשר לערלים, ואם לא ישחוט יפסיד, אזי יתן מכל בהמה לעני חולה איזה חתיכה, ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה [חיי אדם]:

(סב) וכיוצא בו – כגון של פדיון הבן. וסעודה שעושין בלילה שלפני מילה אינה סעודת מצוה [יד אפרים]:

סעיף י

(סג) מותרים בתבשיל – אבל שומן של בשר דינו כבשר עצמו, ואסור לאכול תבשיל שיש בו שומן. והאידנא נהיגי עלמא לאסור אף תבשיל של בשר. ודווקא בתבשיל של בשר; אבל אם רק נתבשל בקדרה של בשר, פשיטא דמותר [אחרונים]. ונראה כל שנפל בשר לתבשיל ויש שישים, פשיטא דשרי:

(סד) ואסורים בבשר עוף – ומכל מקום, מי שאי אפשר לו לאכול מאכלי חלב, מותר לו לאכול בשר עוף, או בשר מלוח שלושה ימים. ומינקת שחלב רע לתינוק כשאינה אוכלת בשר, יש להקל אף בבשר בהמה:

(סה) ובשר מלוח – אפילו מזמן מרובה, דמכל מקום אית ביה שמחה קצת:

(סו) תוסס – דהיינו תוך שלושה לדריסתו, שהוא מתוק ואינו חזק, ופסול לגבי מזבח. וכן כל אלו הנ"ל, מכל מקום קיבלו אבותינו עליהם לאסור כל מיני בשר ויין:

(סז) ומותר לשתות וכו' – דבכהאי גוונא לא קיבלו עלייהו, כמו לעניין שאר סעודת מצווה:

(סח) ונוהגין להחמיר וכו' – כיון דאפשר למטעמיה לתינוק. מה שאין כן בשאר סעודות מצווה:

(סט) שלא לשתות יין בברכת המזון – פשוט דכל זה מיירי בברכת המזון דחול; אבל בברכת המזון דשבת של שלוש סעודות, פשיטא דשרי:

(ע) אלא נותנים לתינוק – שהגיע לחינוך, וישתה רוב הכוס. ודווקא אם לא הגיע עדיין להתאבל על ירושלים. ודווקא בזה שהוא מצווה; אבל בלא מצווה, אף שאינו יודע להתאבל, אסור בבשר ויין כשהוא בריא:

(עא) לשתות הבדלה – אבל ברכת המזון יברך בלא כוס, כיוון דיש פוסקים דאף שלושה שאכלו אין צריכים כוס, על כל פנים בכהאי גוונא יש לסמוך עלייהו:

(עב) ובסעודת מצוה וכו' – ובזה אפילו כוס של ברכת המזון יש להתיר לשתות, דלא גרע מיין שבתוך הסעודה דהותר:

(עג) וסיום מסכת – ומכל מקום, אם לא נזדמן בלימודו הסיום, לא ימהר או יאחר בשביל זה. וגם אם לא היה עושה סעודה בשאר הימים, אפשר שלא יעשנה גם עתה. אכן אם נזדמן כראוי, מותרין לאכול אף אותן שלא למדו עמהן, אם היו הולכין ובאין גם בזמן אחר משום ריעות:

(עד) וסעודת אירוסין – אף דמבואר לעיל בסעיף ב' דאסור לעשות סעודת אירוסין, אפשר דמיירי שלא בשעת אירוסין, או שלא בבית ארוסתו, דליכא שמחה כל כך. ויש שמוחקין אלו שני תיבות [מ"א]:

(עה) כל השייכין לסעודה – היינו כל מי שהיה הולך בזמן אחר לסעודה זו, הן מחמת קורבה, או מחמת שהוא אוהבו. ונשים השייכות לסעודה, במקום שדרך לזמנן לסעודה, גם כן מותר. וכתב החיי אדם דאשת הבעל-סעודה מותרת אף בסיום מסכת, וכן בניו. ומי ששולחין לו לביתו, אסור לו לאכול:

(עו) שלא להוסיף – היינו מי שלא בא מחמת קורבה או אהבת רעים, רק לאכול ולשתות, ועבירה הוא בידו:

(עז) רק מנין מצומצם – היינו מלבד הקרובים הפסולים לעדות, ומלבד הבעלי-מצווה, מותר להוסיף עשרה משום ריעות; והשאר אוכלים מאכלי חלב.

והנה בלבוש כתב, דמראש חודש עד תשעה באב לוקחין מניין מצומצם, ויש לוקחים עשרה מלבד הקרובים השייכים לבעל הסעודה. והנה בחיי אדם העתיק כהלבוש. אבל בדרך החיים משמע דיוכל לנהוג להקל כדעת הרמ"א, דמראש חודש עד השבוע שחל בו תשעה באב מותר לזמן כל השייכים לסעודה, ואפילו כמה מניינים.

ואם חל המילה או הסיום מסכת בתשעה באב שחל בשבת, לכולי עלמא מותר לזמן כל קרואים שירצה:

(עח) בערב תשעה באב שרי – ובלבד שיעשנה קודם חצות:

סעיף יב

(עט) תספורת וכו' – ואחד האיש ואחד האשה שווין לאיסור. ואפשר שיש להתיר באשה [לגלח] ריבוי שער דצדעין [פרי מגדים]:

סעיף יג

(פ) ובזקן – והיינו השפה:

סעיף יד

(פא) לספר לקטנים – דקטנים נמי שייך בהו חינוך, אי משום אבילות, או משום עגמת נפש:

(פב) בשבת שחל וכו' – עיין באליה רבא, דלדידן יש להחמיר בתספורת מי"ז בתמוז, וכיבוס מראש חודש. ובחיי אדם כתב דלצורך קטנים אין להחמיר אף לפי מנהגינו, אלא בשבת זו:

(פג) מיהו בגדים וכו' – ומכל מקום לא יכבסו הרבה ביחד. ויכבסו בצנעא, אם אין מכבסו על גבי הנהר [מ"א]:

(פד) משרא שרי – דאין בכיבוסן של אלו משום שמחה [לבוש]:

סעיף טו

(פה) של מת ושל שבת זו – רוצה לומר, דשלמו יום שלושים של אבילות בתוך שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה:

(פו) מקיל בתער – משום שאין זה יפוי:

(פז) אבל לא במספרים – וזהו דוקא כשחל יום שלושים בשבוע שחל תשעה באב. אבל כשחל מקודם לזה, מותר לספר ולכבס, אף לדידן שנוהגין בזה לאיסור בעלמא, הכא שרי, כיון שתכפוהו אבליו. כן כתב הט"ז בשם הב"ח. אבל האליה רבא סובר דאין להקל, כי אם כשחל יום שלושים לפני ראש חודש, וכן כתבו כמה אחרונים:

סעיף טז

(פח) שלא לרחוץ – עיין לקמיה, דאפילו בצונן יש ליזהר. ולרפואה מותר אפילו בחמין, ואפילו בשבוע שחל בו תשעה באב [אליה רבא]:

(פט) מראש חודש – ואם חל ראש חודש בערב שבת, אזי מותר לרחוץ אף כל גופו בחמין, כל מי שרוחץ תמיד בערב שבת לכבוד שבת:

(צ) ויש מתענים מי"ז בתמוז – ותלמיד חכם אין כדאי שינהג בחומרא זו, שממעט במלאכת שמים, שאי אפשר שלא יתמעט מלימודו איזה שעות מפני התענית. וצריך לשקול במאזני צדק בענינים אלו [שערי תשובה, עיין שם]:

(צא) עד תשעה באב – עיין לקמן סימן תקס"ב סעיף ב' בהג"ה:

(צב) לרחוץ בערב תשעה באב – כדרכה בחמין:

(צג) הואיל וכו' לתענוג – וכן קטנים שיש להם חטטין בראשן, נוהגין לרחצן בראשן:

(צד) אפילו בצונן – היינו כל גופו; אבל פניו ידיו ורגליו שרי לרחוץ בצונן [אחרונים]:

(צה) ואפילו בערב שבת של חזון אסור וכו' – היינו אפילו היה רגיל לרחוץ בכל ערב שבת בחמין כל גופו, אסור בערב שבת של חזון לרחוץ כל גופו, אפילו בצונן. ולענין טבילה, הנוהג לטבול בכל ערב שבת, מותר. ומי שמבטלה לפעמים, מפני טרדת עסקיו או מפני הצינה, אסור:

(צו) בחפיפת הראש בחמין – אבל לא בזיי"ף ולוי"ג שעושין מאפר:

(צז) למי שרגיל בכך – ועיין בחיי אדם, דהוא הדין דשרי פניו ידיו ורגליו בחמין, למי שרגיל בכך כל השבת:

סעיף יז

(צח) טוב ליזהר מלומר שהחיינו – אף על גב דאפילו אבֵל מברך שהחיינו, מכל מקום ימים אלו, כיוון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות, אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק על זה, וכתב דהוא חומרא יתירא, וכן הט"ז מפקפק בזה. ועל כן בשבת אין להחמיר בזה, דבלאו הכי הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת:

(צט) על פרי או על מלבוש – וממילא לא יאכל הפרי ולא ילבש הבגד. וכתבו האחרונים, דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי בלא שהחיינו, דשמא תתאווה ויגרום נזק לה ולולד. וכן חולה גם כן מותר, שהפירות פותחין לו תאוותו לאכול דברים טובים, ובמקום חולי לא קבלינן עלן:

(ק) ולא יחמיץ המצוה – או הברכה, כיון שהגיע זמנה. ואף על גב דכשרואה פרי חדש ואינו מברך שהחיינו, מחמיץ הברכה, מכל מקום כיון שנהגו להמתין עד שעת אכילה, לא מיקרי מחמיץ המצוה:

(קא) שלא ימצא אחר תשעה באב – ומיירי שלא יכול לשמור הפרי עד שבת, מפני שיתקלקל, כגון גודגדניות קטנות; דאי לאו הכי, יקחהו בחול, וישמרהו עד שבת:

סעיף יח

(קב) מד' שעות עד ט' שעות – היינו מסוף ד' עד סוף ט'. וכן יזהרו בימים אלו שלא לילך בין חמה לצל [אליה רבא]:

(קג) ולא יכו התלמידים – מפורש במדרש דאפילו ברצועה יש ליזהר.
ובכוונת האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום, ויבכה כמו חצי שעה: