רבינו גרשום על הש"ס/בכורות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כו עמוד ב

ישראל חייבין ליטפל בבכור. כלומר עד כמה ישראל חייב לגדל את הבכור קודם שיתנהו לכהן:

בדקה ל' יום ובגסה נ' יום. כדמפרש בגמ':

אמר לו הכהן בתוך זה הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן. דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות דאין נותנין לו תרומה דנראה כאלו נתנה לו בשכירותו אף כאן נמי נראה כאילו נותנו לו בשביל אותה הנאה שנכנס במקומו בטיפולו:

ואם אמר לו בתוך הזמן כשנפל בו מום תן לי שאוכלנו מיד מותר הואיל ואין (רוצה) [צריך] הכהן לקיימו לא נראה כמסייע אבל בסתם הוא לא יתננו לו שאינו יכול לאוכלו מיד עד שיפול בו מום שלא בזמן בהמ"ק:

מנא הני מילי. דל' יום חייב ליטפל בו:

דאמר קרא בכור בניך תתן לי וכתיב בבניך מבן חדש תפדה וכן תעשה לצאנך נמי. מלאתך ודמעך לא תאחר וגרסי' במכילתא מלאתך אלו הבכורים שנוטלין מן המלא. ודמעך זו תרומה^[1] ומטמת גדוליה. למ"ה. ובכורים ואנן דמביא וקורא היינו מפסח ועד עצרת דאיכא נ' יום וכן תעשה לשורך היטפל בו נ' יום:

איפוך אנא. דאימא בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך:

מסתברא דמקדים לדמקדים. מלאתך דמוקדם לפסוק הקיש לשורך שמוקדם לצאנך. ובכור בניך דמאחר אחר מלאתך תן לצאנך דמאוחר (אחר) לשורך:

דסמיך לדסמיך. בכור בניך סמיך לשורך:

אמר קרא תעשה לשורך. דההוא תעשה לא צריך כלל אלא להוסיף עשייה בשורך יותר מצאנך:

ואימא שיתין. הואיל דהוסיף לימא פי שנים מצאנך דהיינו שיתין:

לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. כלומר דלא אמר שיתין כפלים שבצאן אלא חכמים הוא דמפרשי נ' יום וסמכו אמלאתך ודמעך לא תאחר:

מפני ששיניה דקות. ולא יכולה (ליכל) [למיכל] יפה עד ג' חדשים:

הכהנים המסייעים בבית הרועים. לשמור או להאכיל כדי שיתנו להם הבכורות ולויים ועניים [המסייעים] בבית הגרנות מפני מעשר ראשון ומעשר עני והכהנים המסייעים בבית המטבחיים בשביל המתנות:

ואם עשו כן. שנתנו להן בשכרן:

חיללו. הוציאו התרומה והמעשר לחולין שאין בהן דין קדושה ולא יפה עשו ולא יצאו חובתן ויש בדבר עון מיתה:

תרומה ומעשרות פעם שניה משלם:

אלא משום דדלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב דאי מחייבינן ליה לאפרושי תרומה אחריתי סבר הך גברא כולי הך תבואה טבל ודאי כאילו לא נתרמה כלל ואי אית ליה טבל אחריתי דודאי טבל אתו לאפרושי עליה מהך תבואה שכבר נתן ממנה והיא כבר נפטרה (דסבר דלאו משום קנסא הוא דקנסינן ליה לאפרושי תרומה אחריתי אלא משום חיוב גמור) ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב ולהכי לא קנסינן ליה:

דף כז עמוד א

טובת הנאה. שיכול ליתנה לכהן שירצה ולקבל בה דבר מועט כדקאמר כיצד ישראל וכו':

אם כהן לכהן. כלומר אם היה כהן אותו שנותן לו הסלע כדי לזכות בה^[2] הכהן אסור דנראה כמו לאותו כהן מוכרה באותו הסלע והוי ככהן המסייע בבית הגרנות:

ותנא קמא דקאמר אין נותן להן תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חיללו מאי טעמא לא אמר במתנות נמי. להכי קאמר ות"ק משום דהאי דקאמר ובקשו חכמים לקונסו כו' הוי תנא אחריתי:

אמר לך. דכיון דלא מיתחלא שלעולם אין פדיון לתרומה להוציאה לחולין לא אתי למטעא בה דאע"ג דאמרינן הכא חיללו לא אתי כהן לזלזולי בהו למיכל בטומאה. אבל הני מתנות כיון דקדושת דמים נינהו דנפדין אי אמינא חיללו אתי למיטעא בהו ואתי למינהג בהו מנהג זלזול דחולין ושמא יאכילו לכלבים והוי בזיון. אין בה משום כהן כו'. דלא חמירא כ"כ:

יהיב ליה לשמעיה. כהן בשכרו ולא חייש לנראה כמסייע:

מבטלה ברוב. אחד בשנים ולא צריך אחד במאה כמו תרומת הארץ:

ואכיל ליה. אפילו ישראל ביומי טומאה כמו חולין. ורבה כהן הוה:

ורב הונא נמי^[3]. וחדא דתרומה ושקיל חדא ואכיל [ושתי] לה ומיכן ואילך ראמי חדא דתרומה באותן תרי נטלי ושקיל חדא וכן היה עושה עד שכלה כל התרומה ומבטלה כן:

ואח"כ מפריש. אפילו לבסוף:

כהן שטומאה יוצא מגופו. כגון זב ובעל קרי:

אבל בנגיעה לית לן בה. אפילו אותו שטומאה יוצא מגופו יכול ליגע בה:

הילכך נדה קוצה לה חלה. בחוצה לארץ דנדה נמי טומאה יוצאה מגופה:

ואכיל לה כהן קטן. שאין טומאה יוצאה מגופו. והך (תרומה) [חלה] דתנינן הכא דאכיל כהן קטן כלומר שאסורה למי שהטומאה יוצאה עליו מגופו כולה בשל אור קתני דשתי חלות (דהיינו תרומות) יהבינן בזמן הזה אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ואותה של אור היא תרומה מן התורה ובהכי שדינן לה לאור דלא מצינא למיתבא לכהן לפי שחוצה לארץ בחזקת טמא וכבית הפרס דמיא ולהכי יהבינן לה לאור וההיא דיהבינן לכהן כי היכי דלא תישתכח תורת חלה מישראל והכי מסתבר דהך תרומה בתרומה של אור עסקינן דאי תרומה של כהן למאי אצטריך ליה למיתבה לכהן קטן אפילו כהן טמא מצי אכיל לה דהכי גרסינן במסכת חלה בפרק האחרון בשתי נשים שעשו שני קבין. רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה כו' וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה. למ"ה:

ברישא מסא. ראשית העיסה:

דף כז עמוד ב

וכי הזאה יש לנו. בזמן הזה שיהא צריך להמתין שלישי ושביעי. ולית הלכתא כוותיה. דלעולם טמא מת אינו אוכל בתרומה דאורייתא וכל הני באותה של אור קתני וכן בטמא שרץ בתרומת האור קתני:

נאכל שנה בשנה לכהן כל שנתו של בכור כדמפרש בגמרא בין תם בין בעל מום בזמן בהמ"ק שנאמר לפני ה' וגו':

נולד בו מום בתוך שנתו. ואין שם כהן שיתנו לו:

רשאי לקיימו כל י"ב חדש. עד שישלים שנתו שמא יבא כהן ויטלנו:

האי רשאי דקאמר חייב הוא:

לאחר שנתו. אם נולד בו מום אינו רשאי. אינו חייב לקיימו אלא ל' יום שהם חשובין שנה כדאמרינן בגמ':

אלמא דנאכל נמי בשנה אחרת דכתיב שנה בשנה. ואם לא בא כהן עד ל' יום שוחטו ישראל ומולחו ותוליהו עד שיבא כהן ויקחנו^[4] ואם יסריח יקברנו:

אי זו היא שנה שנכנסת בחברתה הויא זו של בכור. שאם נולד בניסן או באייר אין אומרין לכשיבא תשרי שהוא ראש השנה כבר עיברה שנתו אלא נותנין לו י"ב חדש מיום שנולד והיינו נכנסת בחברתה אע"ג דשנתו נכנסת בשנה שניה למנין עולם אזלינן בתר שנתו דכל י"ב חדש הוי כאן שנה:

להכי כתיב שנה בשנה דנקיט יום משנה זו ויום משנה זו היינו ב' ימים מיכן שנאכל לשני ימים:

ורב. הדר כתיב בסיפיה דקרא לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור. כלומר יום אחד יותר מתודה:

דף כח עמוד א

איכא למימר בחזה ושוק של תודה. והיינו נמי שלמים ואינו נאכל אלא ליום ולילה:

שלא מצינו בכל התורה דבכור בעל מום לכהן אלא מהכא:

ובשרם. דהני בכורות קאמר^[5] אך בכור כשב או בכור עז וגו' מתמימים ולא מבעלי מומין:

עד שלא נראה להראותו לחכם. כלומר קודם שיפול בו מום רשאי לקיימו ב' או ג' שנים אם אין שם כהן:

ומשנראה להראותו. כלומר כשנפל בו מום אבל מפני השב אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו ל' יום דבין כך ובין כך שמא יבא כהן שאם ישחטנו קודם שמא יסריח קודם שיבא כהן:

ועדיין תבעי לך ל' יום. הנולד לו מום בתוך שנתו או לאחר שנתו דודאי היכא דנולד לו לאחר שנתו יכול לקיימו עוד ל' אבל אם נולד לו מום קודם אם יוכל לקיימו כל שנתו ושוב ל' משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו אלמא דנותנין לו ל' אחר מומו ולא ל' אחר שנתו כשנפל בו מום בתוך שנתו:

אבל אם נולד בו מום לאחר שנתו נותנין לו ל' אחר שנתו. ואם נולד בו מום בתחלת שנתו נותנין לו כל שנתו ולא יותר:

משעה שנולד בו מום. אם נולד בו מום בסוף שנתו:

השלמה אין מיתבא לא. כלומר דלא יהבינן ליה לאחר שנתו כלום:

השוחט את הבכור ומראה את מומו. (למימרא) [כלומר] לאחר ששחטו:

ר' יהודה מתיר. הואיל ומראו לחכם:

ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה. כלומר הואיל ולא הראהו קודם שחיטה אע"פ שמראה לו לאחר שחיטה והוי מום קבוע אפילו הכי קניס רבי מאיר דאסור:

בדוקין שבעין. אם מראה אותם לאחר שחיטה דברי הכל אסור. מפני שהן משתנין לאחר מיתה:

אלא אימא מפני המשתנין. דוקין שבעין דקניס מומין שבגוף דלא מישתני אטו שבעין:

דף כח עמוד ב

מתניתין נמי דיקא דקניס ר' מאיר. דקאמר הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה אסור אע"ג דהשתא הוי מום קבוע:

לאכחושי סהדי. כגון דהשתא לאחר מיתה מיתחזי מום קבוע. ואתו סהדי ואמרי דודאי כי האי גוונא חזיניה קודם שנשחט:

דאי אמרת דכולהו משתני הוו סהדי שקרי ואסור הבכור:

בא ואראך. אלמדך:

לימא תנן סתמא כר' מאיר. כלומר דאע"ג דמתחזי השתא אחר שחיטה מום גמור אפילו הכי יקבר היינו כר' מאיר דקניס:

לא בדוקין שבעין ודברי הכל. משום הכי יקבר דמשתנין:

משלם רביע לדקה. ואית דאמרי משום הכי משלם מחצה ולא יותר דהוי ממון מוטל בספק הואיל ואיכא דוקין דלא משתני. למ"ה^[6] ומחצה לגבוה משום דאמרינן דמשלם דמי בשר בזול:

מ"ט. להאי מחצה:

דזה בהמה גסה מפסידו הרבה הילכך משלם הרבה מחצה:

וזה. בהמה דקה דהפסדה מועט דאינה גדולה כ"כ משלם רביע:

אי הפסדה מועט לשלם לפום פסידה. כלומר מחצה מההוא מועט ומאי שנא רביע:

לא משום קנס מגדלי בהמה דקה. דאסור לגדל בהמה דקה בא"י:

ועסקינן דהאי בכור של בהמת כהן הוא והוא גידל הבהמה דקה:

ואם היה מומחה. לרבים דלא טעה אלא בשקול הדעת פטור מלשלם:

דדאין דינא דגרמי. בב"ק בפרק הגוזל עצים. והאי גורם בדבורו לאבד ממון:

שנשא ונתן ביד. שנטל בידים מזה ונתן לזה. ולא גורם הוא אלא גוזל:

כגון שהיה לנתבע משכון בידו של תובע ונטלו הימנו ונתנו לזה:

דאגע בהו שרץ. בידים:

טיהר את הטמא. כגון שנטל פירות טמאין ואמר טהורין הן ועירבן בפירות חברו דקא עבד בידים דהפסיד פירותיו:

האם. בית ולד שלה:

והאכילה לכלבים. דאמר דטרפה היא:

הלכה חמורך טרפון. כלומר הפסדת חמורך. כלומר שתפרע לו חמורך תחת פרתו שהפסדתו:

ותיפוק ליה. דפטור מלשלם משום דטועה בדבר משנה חוזר דתנן ניטלה האם שלה כשרה:

אין שוחטין על פיו. דאיכא למימר בשביל שכר שנוטל מתירו:

דף כט עמוד א

כאילא. שהתירו לו מפני טרחו:

מ"ט. ד' לדקה וששה לגסה:

האי. גסה נפיש טרחא למיבדקה:

דאם כן. דאילא שקיל נמי אתם:

אתי למיחשדיה. כי היכי דלשקול ביה אגרא זימנא אחרינא כשחוזר ויפול בו מום אחר:

תרי זימני. למשקל אגרא בחדא בהמה לא תקינו ליה ולא אתו למיחשדיה:

ולקדש. ליתן מים באפר חטאת:

אם היה כהן. הדיין או העד:

ומטמאהו מתרומתו. שמוליכו לעירו ובדרך יש טומאה ומעבירו שם ומטמאהו ומפסידו מלאכול בתרומה ויש לו הפסד בדבר שאם היה טהור היה אוכל תרומה שדמיה קלין ועכשיו צריך לקנות חולין שהן ביוקר בשביל שמפסידו בכך יש להאכילו ולהשקותו ולסוכו ושכר זה מותר:

המקדש. את האשה במי חטאת ואפר חטאת אלמא דמצי למתהני מינייהו:

בשכר הבאת מים ומילוי. מצי לקדושי:

בשכר הזאה וקידוש. לא:

איהו גופיה. הכהן היכי מצי אזיל במקום טומאה הא קאי בלאו:

מנפח אדם בית הפרס והולך. הני מילי לעושי פסח דלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לענין תרומה העמידו דבריהם ומטמאו:

דף כט עמוד ב

שנידש טהור. לגבי [עושי] פסח:

אי נמי בשאר טומאות. כגון נבילות ושרצים דאין מוזהרין אלא על טומאת מת בלבד:

כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. דיש בדבר להקל ולהחמיר כיצד פועל חייט או סופר שאין במלאכתו טורח כ"כ ומרויח ביום ג' פשיטא אם שוכרו אדם על מנת שיהא בטל ממלאכתו וישמור ביתו ומבקש שיניח לו קצת משכרו הואיל והוא בטל שאינו טורח ודאי כיון שאומנותו היא בלא טורח אינו רוצה להניח משכרו אלא דבר מועט כגון פשיטי' אחת אבל פועל שמלאכתו קשה כגון כתף ודאי ברצון יניח חצי שכירותו או יותר ע"מ שיהא בטל אף כאן לפי האומנות שמבטלו לדיין או העד יתן לו שכרו:

ולא עורות שאינן עבודין. דשמא של בכור הן:

אבל לוקחין ממנו עורות של נקבה. דנקבה לא קדשא בבכורה:

דמיחלף בדעגל. שאדום בשרו:

סבר. אם אעבדנו ואח"כ נודע שהוא של בכור ואסרוהו עלי ונמצאתי מאבד טורח (אבל) [ולכן] כשהוא עבוד בידוע שאינו של בכור ואם אינו עבוד חיישינן:

מידע ידיע. דכיון דלית בהו מקום זכרות ודאי הוו דנקבה:

וצואי. שאינו מלובן:

השתא מלובן לא זבנינן דאע"ג דאיכא למימר דלא היה טורח ללבנו אלא אם כן חולין אפילו הכי אין לוקחין:

צמר מלובן מצואתו. אבל לא מלובן כל צרכו:

אבל לוקחין טוי ובגדים. דודאי לא היה עושה מלאכה יתירה כ"כ אם היה של בכור:

מאי בגדים לא ממש ארוגים אלא נמטי. פלטרס דקל הוא לעשות:

אפילו סרוק. דהכא ליכא למימר לא טרח למיסרקיה דדבר קל הוא:

תיכי בנקילי. בנדל י"ש בלעז לעשותו כטוויה:

דמערבי בהו שמן זית. דשמן חייב בתרומה:

דף ל עמוד א

דהוי מזבין תרבא במדכנתא.^[7] והיה אחד שהוא טהור של הדורא דכנתא דכנתא טהור כמו דכי ואמר לן רבי דאמר משמיה דרבי יצחק האורליני ז"ל דהוא אמר דאקשתא ואייתרא דקאמר בשחיטת חולין בחלב של קיבה הוו אבל הדורא דכנתא כוליה טהור:

כמאן כר' יהודה. דקניס הכל:

אי הכי אפילו מים ומלח נמי. ליקנסיה מ"ט לא קנסיה אלא אמגוזי:

לעולם כרבי שמעון. דאמר כל שיש בו זיקה והאי נמי אמגוזי זיקה דאיסורא נינהו:

גרו. מימשכי:

החשוד על השביעית. למכרו דאסור למכור שביעית:

כיון דמיתסרא ליה לסחורה ולית ליה פדיון כדאמרי' האחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור:

כיון דחשיד אדאורייתא. היינו שביעית ומעשר כ"ש אדרבנן:

דטהרות אוכלי חולין בטהרה אינו אלא מדרבנן:

הא. חשוד על הטהרות חשוד נמי אשביעית וקשיא למתני' דתני ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ועל זה:

כשראינוהו שנוהג. חומרא דשביעית ומעשר בתוך ביתו:

ר' ינאי אמר. לעולם כדאמר מתני' ומ"ט דברייתא דדייקא הא חשוד חשוד:

כגון דהוה חשוד אתרווייהו. אטהרות ואשביעית ואמעשר ואתא לקמי רבנן וקיבל אתרוייהו ושוב איחשד אחדא ומש"ה כיון דתחלה היה חשוד אכולן ועכשיו חוזר להיות חשוד אחדא אמרינן נמי חשוד אכולן:

זו דברי ר"ע סתימתאה הא סתמא דמתני' דתני חשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות ר"ע היא:

ובאתריה דר' יהודה שביעית חמירא. ומדחשיד על החמור חשיד נמי אקל:

דף ל עמוד ב

דיורא בת דיורתא. גר בת גיורת:

קדושיו קדושין. ובעיא גט:

חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. דאמרינן הואיל ואין יכול לעמוד באותו דבר [ודאי לא יעמוד נמי באחרים]:

אפילו דקדוק אחד. אגר שבא לקבל עליו כל דברי תורה קאי ברייתא (ודאי לא יעמוד נמי באחרים):

אם ראינוהו שנוהג בצנעא בתוך ביתו קודם לכך מקבלין אותו מיד ואח"כ מלמדין אותו:

מקבלין לכנפים לנטילת ידים אם קיבל עליו להזהר שלא לאכול בלא נטילת ידים ובכל דבר שצריך לנטילת ידים:

אח"כ מקבלין אותו לטהרות. ליכל חולין בטהרה:

אף לטהרות לא קיבל. כלומר שאין סומכין עליו אף לכמה שקיבל דאמרינן מדלא יכול לעמוד במה שצריך נטילת ידים כ"ש בשאר טהרות:

עד כמה מקבלין אותו. כלומר כמה חזינן ליה דאיזדהר בטהרה דמקבלין ליה בנאמן על הטהרות:

למשקין. לטהרת משקין ל' יום:

לכסות לטהרת בגדים כדאמרינן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים כו':

לפי שאינו דומה חבר שקיבל^[8] ט"א אינו דומה חבר שקיבל וכן שקיבל הכי משמע כיון דאמרת דחבר עצמו צריך לקבל בפני ג' כ"ש בן חבר שצריך לקבל בפני ג' מש"ה הת"ק קאי דאמרינן בניו ובני ביתו אינו צריך לקבל אע"ג דאיהו גופיה צריך לקבל בפני ג' אינו דומה חבר בן עם הארץ לבן חבר. דחבר בן עם הארץ לא למד בבית אביו וצריך לו לקבל בפני ג' אבל בן חבר דסריך בטהרות שנוהג בבית אביו אין צריך לקבל בפני ג':

בימי בנו של ר' חנינא נשנית משנה זו. דת"ח צריך לקבל בפני ג' דאיהו הוה חשיד אפי' ת"ח בטהרותיו אא"כ קבלו בפני ג':

אותיב רבנן מדידיה. מתלמידיו לשמור טהרותיו עד שהלך לעיין בדבר:

אמרו ליה. לר' יהודה היאך נהג בהם שלא רצה להאמין להם טהרותיו. א"ל ר' יוסי לר' יהודה כבוד זקן יהא מונח במקומו כלומר אל תחשדיה במבזה ת"ח:

אלא מיום שחרב בהמ"ק נהגו חכמים סילסול חומרא:

דף לא עמוד א

וכולן שחזרו בהן. אשת חבר שניסת לעם הארץ ובתו של חבר ועבדו של חבר ועכשיו רוצין להיות שוב חבירים אין מקבלי':

חזרו במטמוניו'. ולא בפרהסיא אין מקבלין אותן:

איכא דאמרי אם עשו דברים במטמוניות. כלומר אם במטמוניות לא הקפידו בטהרות מקבלין דלא נתפרסם לרבים שלא שמרו טהרות הילכך מקבלין דדומה שהן בחזקתן שהיו תחילה:

ונעשה גבאי. מוכס:

פירש. מגבאותו:

איצטריכא ליה שעתא. לישאל ממנו דבר הלכה לפי שהיה חכם גדול. ואיכא דאמרי חלש היה והיו צריכין לבקרו. למ"ה:

קטר להו ת' תכתקי. עיטר להם. (עיטר להם) ד' מאות כיסאות:

זיל לחשיבותיה זיל לקדמותיה. כלומר הואיל והיה כבר גבאי ילך לו לחשבותו ולאומנותו הראשון ואנו לא נלך אצלו:

מי חשידי. אפי' בשל עצמן:

וכדאמר רב חסדא ביחיד מומחה. רואה בכורות הכא נמי ביחיד עסיקי' דאינו רואה של עצמו משום חשד:

ורואה את קדשיו. ונאמן לומר מום קבוע הוא ויכול לפדותן אפי' כדשמואל:

הואיל דאיבעי מיתשיל עלייהו. לפני חכם ויכול לומר לא זה הקדשתי אלא אחר ולא היה מוקדש הם הכי נאמן להתירו:

ומעשרות להתירן במומן שלא יצרכו לאוכלן לפנים מן החומה הואיל דאי בעי שדי מומא בכוליה עדריה והוי המעשר בעל מום מעצמו:

ונשאל על טהרותיו. דבני ביתו יכולין לשאל לו אם נולד ספק טומאה בטהרותיו ונאמן להתיר הואיל והא חזו ליה כשהן טמאין לאוכלן בימי טומאתו אמרינן מה לו לשקר ונאמן הוא:

הדרן עלך עד כמה

1. הערת המדפיס - נראה דצ"ל זו תרומה שמדמעת התבואה. לשון מורי הגאון. ובביכורים קיי"ל דמביא וקורא וכו'.
2. הערת המדפיס - נראה דצ"ל כדי לזכות בה לכהן אחר אסור דנראה כמו דמוכרה לאותו הכהן באותו הסלע וכו'.
3. הערת המדפיס - נראה דצ"ל ורב הונא נמי היה עושה כן: רמי תרי נטלא דחולין וחדא וכו'.
4. הערת המדפיס - דברי רבינו אלו צריך ביאור דלמה לא יאכלו הבעלים בעצמם קודם שיסריח דהא בכור בע"מ מותר לזרים וצ"ע.
5. הערת המדפיס - גי' רבינו כאן כמו בזבחים דף נז. ובשרם דהני בכורות קאמר ועי' תוס' כאן ד"ה ואידך.
6. הערת המדפיס - נראה דצ"ל ואית דאמרי דמשו"ה משלם מחצה לגסה משום דאמרינן וכו' ועי' בב"ב דף קמו ע"ב ובדברי רבינו שם ובדברי הרשב"ם בד"ה ושמין וצ"ע.
7. הערת המדפיס - היה מוכר חלב של ירך והיה אומר שהוא טהור כצ"ל וכ"ה בערוך ערך מרכנתא ע"ש.
8. הערת המדפיס - נראה דצ"ל חבר שקיבל לבן חבר שקיבל הכי משמע וכו' שצריך לקבל בפני ג'. ט"א אינו דומה וכו' את"ק קאי דמשו"ה אמר בניו ובני ביתו וכו'.