משנה בכורות א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק א · משנה א | >>
הלוקח עובר חמורו של נכרי, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלהא, פטור מן הבכורה, שנאמר (במדבר ג), בישראל, אבל לא באחרים.
כהנים ולוים פטורין מקל וחומר, אם פטרו של ישראל במדברה, דין הוא שיפטרו של עצמן.
הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי,
- וְהַמּוֹכֵר לוֹ,
- אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי,
- וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ,
- וְהַמְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ,
- וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה,
- פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה;
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג, יג): "בְּיִשְׂרָאֵל",
- אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים.
- וְהַמּוֹכֵר לוֹ,
- כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִקַּל וָחֹמֶר:
- אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר,
- דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ שֶׁל עַצְמָן:
הלוקח עובר חמורו של נוכרי,
- והמוכר לו - אף על פי שאינו רשאי,
- והמשתתף עימו, והמקבל ממנו,
- והנותן לו בקבלה - פטור מן הבכורה
- שנאמר: "בישראל" (במדבר ג יג) - אבל לא באחרים.
- הכהנים והלויים פטורין, מקל וחומר -
- אם פטרו את של ישראל במדבר,
- דין הוא - שפיטרו את עצמן.
דבר תורה "ופטר חמור תפדה בשה"(שמות לד, כ), ונאמר "פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה"(שמות יג, ב), ונאמר לאהרן "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"(במדבר יח, טו), רמז לפטר חמור, לפי שאין אוחז בכורה בבהמה טמאה אלא בחמור.
ומקבל ממנו - הוא שיהיו החמורים של גוי, ולוקח אותם ממנו ישראל לפרנסם ולהתעסק בהן, וכל מה שילדו יהיו לאמצע. ובהפך זה הוא שנותן לו בקבלה.
והשמיענו שאין הפרש בין שקנה הבכור שיכניס אותו לקדושה, או מכירת בכור לגוי שמפקיע קדושה ממנו, אין קונסין אותו.
וכן אם היה עיקר הבהמות שלו וילדו בשותפות בגוי, פטור מן הבכורה. ושיעור השותפות שיהיה לגוי בבכור או באמו, ואפילו חלק מסויים כגון ידו או רגלו, ועל מנת שתהא הבהמה בעלת מום אם נחתך ממנה אותו אבר, אז יהיה לו בה שותפות ויפטר מן הבכורה.
ומה שאמר אם פטרו את של ישראל במדבר - רוצה לומר שהלוים פטרו בכורי ישראל במדבר מן הבכורה, כמו שנאמר בכתוב "קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל"(במדבר ג, מה). אמרו "אם הפקיע קדושתן של לוים את קדושתן של ישראל במדבר, דין הוא שמפקיע את של עצמן".
ולפי שנתאמת במאמר הזה שהלוים פטורים מבכור אדם ואינן חייבין פדות, נפטרו גם כן מפטר חמור שנאמר "אך פדה תפדה"(במדבר יח, טו) וגו', כל שיש בו בבכור אדם יש בו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל בכור בהמה טהורה חייבים בו הלוים מה שחייבין בו ישראל. ושמור זה:
הלוקח עובר חמורו של נכרי - כשהוא במעי אמו ובכור הוא. ולהכי נקט עובר חמורו, שאין לך בהמה טמאה קדושה בבכורה אלא פטר חמור בלבד, ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור, פסיק ושרי ליה ב. וכל הנך פרקי אחריני מיירי בבכור בהמה טהורה:
אף על פי שאינו רשאי - למכור לנכרי בהמה גסה. מפני שנעשית בה מלאכה בשבת ג:
והמשתתף לו - אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע, כגון ידו או רגלו של בכור, או של אמו. כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום ד הרי זה שותפות נכרי ופטור:
והמקבל ממנו - שהחמורה של נכרי וישראל מקבלה ומטפל בה כדי שיהו חולקין בולדות אבל גוף הבהמה של נכרי:
פטור מן הבכורה - אותו עובר שקנה מן הנכרי או שמכר הוא לנכרי אינו קדוש, הואיל ויש לנכרי חלק בו או באמו, שנאמר (במדבר ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולא בנכרי:
אם פטרו את של ישראל במדבר - הלוים לא פטרו בהמתן של ישראל במדבר, דפטר בהמה, בהמה פטרה, כדכתיב (שם) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. אלא הכי קאמר, הלוים הפקיעו קדושת בכורי ישראל במדבר, כדכתיב (שם) קח את הלוים ו תחת כל בכור כו', ואם הפקיעה קדושת הלוים את קדושתן של ישראל, דין הוא שתפקיע את של עצמן, ומאחר שלמדנו שהופקעה קדושת בכורה מעצמן של לוים, למדנו שפטרי חמוריהן פטורין מן הבכורה, דכתיב (שם יח) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל מבכור בהמה טהורה לא נפטרו כהנים ולוים, כדלקמן:
משנה בכורות, הקדמה
אחר חולין סידר בכורות על הסדר הכתוב כמו כן. כי אחר שאמר רק בכל אות נפשך. אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. הרמב"ם:
הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו וכו'. כל הני למה לי. צריכי דאי תנא לוקח ה"א משום דקא מייתי לה לקדושה [פירשו התוספות קדושת בכורה] אבל מוכר דקא מפקע לה מקדושה אימא לקנסיה קמ"ל [כלומר דלא נימא נחייביה בבכורה משום קנס. כ"מ פי"ב מה' בכורים] וכתבו התוספות דהמ"ל אי תנא לוקח. משום דלא עבד איסורא. אבל מוכר דעבד איסורא כדקתני אע"פ שאינו רשאי אימא לקנסיה [ומיהו] חד מתרי טעמי נקט. ע"כ. והמשתתף לו למה לי לאפוקי מדר' יהודה דאמר שותפות נכרי חייב בבכורה קמ"ל דפטורה מן הבכורה. והמקבל למה לי. משום דקא בעי למיתני והנותן לו בקבלה דאיצטריך הואיל ועיקר בהמה דישראל היא לקנסיה דלמא אתי לאחלופי בבהמה אחריתי [שאין לנכרי חלק בהן. ולא בולדותיה] קמ"ל. גמרא:
עובר חמורו. כתב הר"ב איידי דזוטרן מיליה כו'. גמרא רפ"ב. ומיהו איכא נמי דיני דמתניא בבהמה טהורה ואיתנהו נמי בטמאה כגון המקבל צאן ברזל כו'. וז"ל הטור סי' שכ"א וכל דיני שותפות הנכרי בטהורה כן דינו בטמאה וכו':
אף ע"פ שאינו רשאי. ל' הר"ב מפני שנעשית בה מלאכה בשבת. וכן לשון רש"י. ולפום ריהטא נקט רש"י. כמו שמפרש בפ"ק דע"ז מ"ו והתם ניחא. משום דבגמרא ס"ד דטעמא דמתניתין הכי הוא. ופריך ליה ונעבד כיון דזבנה קנייה. ומסקינן גזירה אטו שכירות ושאלה. וכדפירש הר"ב שם ובמ"ב פ"ד דפסחים. והכא דלא איתמר עלה בגמרא כלום. ה"ל לרש"י לפרש כפי האמת שמא ישאיל או ישכיר. וכ"ש שהר"ב ה"ל לפרש כן:
והמשתתף לו. כתב הר"ב. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע כו' כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום. וא"ת והיכי משכחת לה שיחתך שום אבר ולא תהיה בעלת מום שכתב בהיה לו אבר אחד אם אפשר שיחתך. ולא יהיה בעל מום. וי"ל דמשכחת לה כגון שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם שאם חתכו כשר. ב"י טור י"ד סי' ש"כ:
כהנים ולוים פטורים מק"ו. אם פטרו של ישראל במדבר וכו'. ולדורות מנלן אמר קרא (במדבר ג) והיו לי הלוים והיו בהווייתן יהו. גמ':
אם פטרו של ישראל. פירש הר"ב כדכתיב קח את הלוים וגו'. [כהנים] מנלן כדריב"ל דאריב"ל בכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהן והכהנים הלוים בני צדוק (יחזקאל מ"ד) גמ':
(א) (על המשנה) הלוקח כו'. בגמרא עביד צריכותא כל הני למ"ל למתני:
(ב) (על הברטנורא) ומיהו איכא נמי דיני דמתניא בטהורה ואיתנהו נמי בטמאה כגון המקבל צאן ברזל:
(ג) (על הברטנורא) הו"ל לפרש המסקנא שהוא שמא ישאיל או ישכיר. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) וא"ת היכי משכחת לה שיחתוך שום אבר ולא תהיה בעלת מום כו'. וי"ל דמשכחת לה כגון שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם, שאם חתכו כשר. ב"י:
(ה) (על המשנה) במדבר. ולדורות מנלן. אמר קרא והיו לי הלוים, והיו בהוויתן יהו. גמרא:
(ו) (על הברטנורא) כהנים מנלן, כדאמר ר' יהושע בן לוי בכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים, וזה אחד מהן, והכהנים הלוים בני צדוק. גמרא:
בעה"י הנותן לעמו ישראל חוקים ומשפטים ותורות נתחיל מסכת בכורות:
הלוקח עובר חמורו וכו': בירושלמי דפסחים בפ' מקום שנהגו ד' ל"א ודפ"ק דע"ז ד' מ' וביד פי"א דהלכות בכורים סי' ט' ובפי"ב סי' י"ד ט"ו ובפ"א דהלכות בכורות סי' ז'. ובטור יו"ד סי' שכ"א כוליה פירקין. בפי' ר"ע ז"ל ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור פסיק ושרי ליה וכו'. אמר המלקט בגמרא איבעי' אימא איידי דחביבא ליה כדר' חנינא דאמר מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים וכו' ואתיא מדרשא מקדים לה:
והמוכר לו: מוכר לגוי עובר חמורו דעדיין אינו קדוש עד שיולד דפטר רחם כתיב דאינו קדוש עד לידת הרחם. גיליון. ובגמרא פריך כל הני למה לי ומשני צריכי כו'. וכתבו תוס' ז"ל הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו לוקח מיפטר מבכורה משום האם שהיא של גוי ומוכר מיפטר משום ולד דהוי של גוי ומתרי קראי נפקי כדמשמע לקמן בגמרא גבי שותפות של גוי דפטור מן הבכורה אפילו שאינו שותף אלא אפילו באזנו דאמרינן בגמרא מ"ש בן דבעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא והא דעביד בגמרא צריכותא בלוקח ומוכר ולא אמר משום דנפקא מתרי קראי היינו משום דמדלא תנא תרוייהו בלוקח או מוכר ש"מ דלוקח ומוכר צריכי כדמפרש ואזיל דמדלוקח לא שמעינן מוכר דה"מ למיתני הלוקח עובר של נכרי או האם או המוכר עובר לנכרי או האם. וקצת קשה דמשמע דמתני' מחד קרא מפיק להו לתרויהו דקתני פטור שנאמר בישראל ומשמע דנפקי מהקדשתי לי כל בכור בישראל וצריך לומר דאמוכר קאי דלא איירי כולה פרשה באם אלא בעובר ע"כ:
והמוכר לו: אע"פ שאינו רשאי בגמרא בלישנא בתרא לימא מתני' דלא כר' יהודה דתנן בפסחים בפ' מקום שנהגו ובפ"ק דע"ז ר' יהודה מתיר בשבורה ועובר דומיא דשבורה הוא ומסיק רב אשי ת"ש ר' יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאת הא יכולה להתרפאת אסור ועובר נמי כיכול להתרפאת דמי ש"מ. ובגמרא מפרש דגבי מכירה דהוא עיקר איסורא קתני אע"פ שאינו רשאי והוא הדין גבי שותפות אליבא דאבוה דשמואל דאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם ע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך והה"נ דה"נ גבי קבלה והכי תניא נמי בהדיא בברייתא והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי קונסין אותו לפדותה מן הנכרי עד עשרה בדמיה אם היא בהמה גסה:
יכין
הלוקח עובר חמורו: אף דבתורה דיני בכור טהורה נזכרים קודם פטר חמור. אפ"ה נקט התנא דיני פטר חמור תחלה. מדזוטר מילייהו פסק ושדי להו. והדר מאריך בדיני בכור טהורה. אמנם כמה דיני בכור טהורות נוהגין גם בטמאה. כצאן ברזל [פ"ב מ"ד] ועוד הרבה. ואפ"ה לא נקט להו. מדאינן מצויין בחמור:
של נכרי: והעובר בכור במעי אמו. ונקט סתמא. משום דאפי' רק מסופק אם בכרה. כשלא היה יד נכרי באמצע חייב להפריש טלה ומקיימו לעצמו. ואין העכומ"ז נאמן במסל"ת בדאורייתא. או בי"ל להשביח מקחו משקר. וכ"ש הכא דאיכא תרתי טעמי [ש"כ י"ד שט"ז סק"ב]:
והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי: דאסור למכור בהמה גסה לנכרי. גזירה שמא ישאילנה או ישכירנה לנכרי. והנכרי יעשה עמה מלאכה בשבת וקעבר ישראל משום שביתת בהמתו. או שאם ימכרנה לנכרי[1] וכשיראנה ישראל בעליה הראשונים טעונה בשבת ברה"ר. יצעק לה לזרזה לילך. והיא תכיר קולו ותלך מחמתו. ויעבור ישראל משום מחמר. להכי אסרו למכור גסה לנכרי. ורק ע"י סרסור. או בידוע שהנכרי קונה לשחיטה שרי. מיהו בזה"ז שפרנסת ישראל מצומצמת נהגו להתיר. ואעפ"כ ראוי לזהר [י"ד קנ"א ד']. [ונ"ל דצ"ל דלא פשטה גזירה זו בכל ישראל דאל"כ הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ וכו'[2] כע"ז ל"ו א']:
והמשתתף לו: אפילו כשהחלק של הנכרי בהאם או בולד ידוע. כגון ידו או רגלו. אפ"ה פטור כל שאם ינטל חלק הנכרי מהבהמה תשאר בעלת מום [ש"כ ג' ד']. מיהו כשרוצה ישראל להקנות לנכרי בהמה מעוברת כדי לפטרה מבכורה. לא סגי שיקנה לו הולד. מדהוא דבר שלא בא לעולם. רק יקנה לו חלק באם [ש"כ ש"ך סק"ה]. ויקבל ממנו פרוטה על דמי המקח. ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם [שם]:
והמקבל ממנו: שהחמורה של נכרי. והישראל קבלה להטפל בה ולחלוק בוולדות. בין שהאם באחריות ישראל או לא:
והנותן לו בקבלה: שהחמורה של ישראל וקבלה הנכרי להטפל בה ולחלוק בוולדות וכדלעיל:
פטור מן הבכורה: ר"ל הולד של בהמה זו שקבל. אינו קדוש בבכורה. מדיש לנכרי חלק בו:
כהנים ולוים פטורים: חמוריהם פטורים מבכורה:
אם פטרו של ישראל במדבר: ר"ל אם פטרו כל הלוים עצמן את בכורי אדם שבישראל במדבר. והפקיעו קדושתן. כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור:
דין הוא שיפטרו של עצמן: ר"ל כ"ש שקדושת הלווים שבהן יפקיע חיוב בכורי שבטן. ומדפטירי מבכור אדם. פטירי נמי מחיוב בכורי בהמה טמאה שלהן. מדהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה. לפיכך הפטור בזה פטור גם בהאחר. [והא דלא יליף ק"ו מבהמתן גופייהו. דאם פטרו בהמת הלויים את בכורות בהמות ישראל במדבר. כ"ש שיפטירו בהמתן מדין בכורה. י"ל דא"כ גם בכור בהמה טהורה של לוים נמי פטור. והרי הא ליתא. כלקמן [פ"ב מ"א]. ואי"ל אמתני' דלקמן גופה תקשי. למה לא נדרש באמת הך ק"ו. ונפטרו גם בהמות טהורות של לויי'. י"ל דוקא באדם שייך שפיר לומר שהקדושה שיש בהלוי גורמת הפקעת קדושת בכורה שבו. אבל בבהמה של לוי שאין שום קדושה כשאינו בכור. לא שייך לומר שתפקע קדושה שבה. את קדושת בכורות שבה [תוס']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת