פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

הלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה. שנאמר בישראל ולא באחרים:

גמ' ודייקינן עלה בגמרא דאע"ג דגבי מכירה תנא אע"פ שאינו רשאי ולא תנייה גבי שיתוף ה"ה נמי גבי שיתוף אינו רשאי . דאמר אבוה דשמואל אסור לו לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם כוכבים ומזלות שלו והתורה אמרה ולא ישמע על פיך. אלא תנא מכירה וה"ה לשותפות ונראה דדוקא בשותפות אסר אבוה דשמואל לפי שיש רוב עסק ביניהן ושותפין צריכין לסמוך זה על זה. וזה מתעסק לפעמים לבדו במקצת העסק וגם חבירו במקצתו וקרוב הדבר לבא לידי שבועה לבסוף. אבל בשאר משא ומתן לא אסר דכל אחד נזהר מלהאמין לחבירו ואין הדבר קרוב לבא לידי שבועה. וראייה לדבר מדקאמר הש"ס ת"ש והנותן לו בקבלה ולא קתני אע"פ שאינו רשאי וליטעמיך והמשתתף לו ולא קתני אע"פ שאינו רשאי הכי נמי דרשאי והקאמר אבוה דשמואל וכו'. ואם איתא דבקבלה נמי אסר אבוה דשמואל ליקשי ליה מקבלה גופא דאע"ג דלא קתני אע"פ שאינו רשאי על כרחיך בלא טעמא דהוי קבלה כמכירה אינו רשאי משום דאבוה דשמואל. אלא ודאי אבוה דשמואל לא דיבר אלא בשותפות ולא בקבלה וה"ה דבשאר משא ומתן נמי לא אסר. ואע"פ שיש לדחות דניחא ליה לאקשויי משותפות אשותפות. מ"מ נראה דשרי מדלא אסר בריש מסכת עבודת כוכבים דף ב. הלואה ומשא ומתן עם העובדי כוכבים אלא לפני חגיהן ואע"ג דהך ברייתא דתניא בפרק קמא דמסכת ע"ז דף כב. ישראל ועובד כוכבים שקבלו שדה בשותפות וכל הנהו עובדי דהתם איירי בעובד כוכבים וישראל שהיו שותפין פליגא אדאבוהי דשמואל. נראה דהלכה כאבוהו דשמואל מדפריך מיניה סתמא דהש"ס הכא: ורשב"ם ז"ל היה אוסר לקבל שבועה מן העובד כוכבים ור"ת היה אומר דעשיית שותפות הוא דאסרינן שמא יבוא לידי שבועה אבל אם כבר נתחייב לו שבועה מותר לקבלה מפני שהוא כמציל מידו. ועוד דעובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ועוד דאין העובדי כוכבים רגילין עכשיו לישבע אלא בקדשים שלהן:

סימן בעריכה

והמשתתף למה לי לאפוקי מדר' יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייב בבכורה דתניא ר' יהודה אומר המקבל בהמה מן העובד כוכבים וילדה מעלין אותו בשויו ונותן חצי דמיו לכהן. והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן. וחכמים אומרים כל זמן שיד עובד כוכבים באמצע פטורה מן הבכורה. ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחוה חיותא לפטומי אתא לקמיה דרבא אמר לית דחש להא דר' יהודה דאמר שותפות דעובד כוכבים חייב בבכורה. וכמה יהא שותפות לעובד כוכבים ותהא פטורה מן הבכורה. אמר רב הונא אפילו אזנו מתקיף לה רב נחמן ולימא ליה שקול אזניך וזיל. רב חסדא אמר דבר שעושה אותה נבילה. רבא אמר דבר שעושה אותה טריפה והילכתא כרב הונא דר' יוחנן סבר כוותיה דאמר אפילו מום קל. וכן רב מרי דלקמן דהוי מקני אזנייהו לעובד כוכבים ולא נענש אלא בשביל הפקעה. וכן סתמא דהש"ס לקמן בפרק בתרא דף נג. קאמר ולייקני אזנייהו לעובדי כוכבים כי היכי דלא ליקדוש. אמרוה רבנן קמיה דרב פפא הא דרב הונא ורב חסדא ורבא לא פליגי בו הא באמו. אמר להו רב פפא מ"ש בו דבעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא אלא לא שנא. ומסקינן נמי בפ"ק דפסחים דף ו. דבהמת ארנונא פטורה מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי. רב מארי בר רחל הויין ליה חיותא הוה מקני להו לאודנייהו לעובדי כוכבים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים. וכלאי חיותא דרב מרי בר רחל. ומאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני להו לאודנייהו לעובדי כוכבים דלמא אתו בהו לידי תקלה. אי הכי אמאי כלאי חיותא. משום דמפקע להו מקדושתייהו. והאמר רב יהודה מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. התם מקדושת מזבח מפקא להו מקדושת כהן לא מפקע להו. ואי בעית אימא רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור וכ"ע לא ידעי לאקנויי קנין גמור וחזי ליה איניש אחרינא וסבר רב מרי בר רחל מלתא בעלמא הוא דעבד ואתי בהו לידי תקלה. ומה שרגילין עכשיו להקנות לעובד כוכבים אע"פ שנענש רב מרי בר רחל. היה אומר ר"ת דאיהו נענש לפי שהיה מקנה לעובד כוכבים אוזן העובר עצמו ואיכא הפקעה בגוף העובר. אבל אם מקנה לעובד כוכבים אוזן האם אין חשש עונש בדבר. וכן מוכח שהיה מקנה אוזן העובר דקאמר מקני לאודנייהו ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים הכל בוולד מיירי. וא"ת לקמן בפרק בתרא דף נג. דפריך גבי מעשר בהמה דבטלו אותו בזמן הזה משום דלא ליתי לידי תקלה אי הכי בכור נמי ליקני אזנייהו לעובד כוכבים כי היכי דלא ליקדש ולא ליתי לידי תקלה ומשני אפשר כרב יהודה. אמאי לא אשכח תקנה שיקנה לעובד כוכבים האמהות דבהא ליכא שום עונש וי"ל כיון דחשש תקלה יש לתקן בלא הפקעת כהן כדרב יהודה לא רצו לתקן שיעשהו על ידי הפקעה. ומיהו אי עבד עבד ואין עונש בדבר ועי"ל בימי רב מרי שהיו בקיאין לעשות כדרב יהודה להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם אסור לעשות ע"י הפקעה. אבל האידנא שאין אנו בקיאין בכך מוטב שיקנה לעובד כוכבים משיבא לידי תקלה כדמוכח בההיא דפרק בתרא דף נג. דאי לאו משום דאפשר לעשות כרב יהודה היה לנו לתקן שימכרו לעובדי כוכבים משום חשש תקלה. ולדידן שאין אנו בקיאין הוי כאי אפשר ואפי' בהא דרב יהודה משמע בתמורה בריש כיצד מערימין דהיה ראוי לאסור גזרה דלמא נפק רוב ראשו קודם שיטיל בו מום אי לאו דעדיף שיטיל בו מום כדרב יהודה משיבא לידי תקלה שהיה צריך להשהותו עד שיפול בו מום. ולאידך לישנא דקאמר דנענש רב מרי משום דרב מרי ידע לאקנויי קנין גמור וכ"ע לא ידעי י"ל נמי דרב מרי שהיה יודע לעשות כדרב יהודה לא היה לו לעשות דבר שיכולין לעשות אבל לדידן לא אפשר בענין אחר. ועוד היה אור"ת ז"ל דרב מרי לא היה מקנה אוזן העובר לעובד כוכבים דהוי דבר שלא בא לעולם. אלא דהוי מקנה הבהמה לאזני עוברה והוי כמו דקל לפירותיו וטעו אינשי וסברי דאוזן העובר הוה מקנה והוי כמו פירות דקל ואתו לידי תקלה. אבל אם מקנה אזן האמהות שרי דלא אתי למיטעי. ורש"י פירש דרב מרי ידע לאקנויי קנין גמור ליטול מעות מן העובד כוכבים דהעובד כוכבים לא קני אלא בכסף כדאמרינן לקמן בפרק שני דף יג. וסברי אינשי מילתא בעלמא הוא דעבד ואינו נותן דמים. ולפר"ת ז"ל דפסק הלכה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות דדריש לקמן שם: מיד עמיתך בכסף הא לעובד כוכבים במשיכה וגם בפ"ב דמסכת ע"ז דף עא: מסיק דמשיכה בעובד כוכבים קונה. לא יתכן לפרש הכא כדפי' רש"י ולהסתלק מן הספק היה צריך העובד כוכבים למשוך הבהמה שיקנה אוזן שלה וגם שיתן דמים. והמחוור שבכולן שיקבל מן העובד כוכבים פרוטה ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם ויקנה לו אוזן הבהמה וטוב הוא לעשות כן שלא יבא לידי תקלה בבכור. אבל חמור אין להקנותה לעובד כוכבים ולהפקיע הבכורה כיון דאית ליה תקנה בפדייה או בעריפה :

סימן געריכה

מתני' כהנים ולוים פטורין מק"ו אם פטרו של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו של עצמו:

גמ' אינהו פטור. אדם אדם פטר בהמה בהמה פטרה. דכתיב קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. אמר רבא הכי קאמר כהנים ולוים פטורין הן עצמן מק"ו אם הפקיע קדושתו של ישראל אין דין שמפקיע את של עצמו. אשכחן אדם בהמה טמאה מנ"ל. אמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בהמה טמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. כהנים מנלן כדר' יהושע ב"ל דאמר ריב"ל בעשרים וד' מקומות נקראו הכהנים לוים לדורות מנ"ל דאמר קרא והיו לי בהוייתן יהיו:

סימן דעריכה

מתני' פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור מן הבכורה שנאמר ופטר חמור ופטר חמור ב' פעמים עד שיהא היולד חמור והנולד חמור:

גמ' הא דקתני חמור שילדה כמין סוס ה"ה חמור שילדה כמין פרה אע"ג דאישתני למעליותא מקדושת דמים לקדושת הגוף פטור מן הבכורה אלא חמור שילדה כמין סוס אצטריכא ליה דמהו דתימא כיון דאידי ואידי אין לה קרנים ואידי ואידי פרסותיה סדוקות קלוטות אימא חמור אדום בעלמא הוא קמ"ל. ול"נ דגרס במתני' וחמור שילדה כמין פרה כדמוכח סיפא דקתני מה הן באכילה ולא קתני וזה מה הוא באכילה ולא קתני וזה הוא באכילה ועוד מדקתני וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה אלמא דברישא איירי נמי בהאי גוונא ומה שנכתב בספרים חמור כמין סוס אגב שיטפא דברייתא הוגה ג"כ במשנה בספרים ובברייתא תני כמין סוס לאשמועינן דאף בכה"ג אם יש בו מקצת סימנין חייבין בבכורה אע"פ דסוס לאו בר מיקדש בבכורה הוא אע"ג דדחי לה בגמ' דיחויא בעלמא הוא: תנן התם לקמן דף טז. רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו במקצת סימן חייב איבעיא להו פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים מהו. רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל הוא דכי יש בו מקצת סימנים חייבין בבכורה דהאי טהורה והאי טהורה והאי קדושת הגוף והאי קדושת הגוף אבל הכא דהאי טהורה והאי טמאה האי קדושת הגוף והאי קדושת דמים לא או דלמא כיון דאידי ואידי בני מיקדש בבכורה קדשה. ואם תמצא לומר כיון דאידי ואידי בני מיקדש בבכורה הוא קדשה. חמור שילדה כמין סוס מהו הכא ודאי האי מיקדש בבכורה והאי לא מיקדש בבכורה או דלמא כיון דתרוייהו מין טמא נינהו קדוש. ואת"ל כיון דתרוייהו מין טמא נינהו קדוש. פרה שילדה כמין סוס מהו הכא ודאי האי טהורה והאי טמאה האי בת מיקדש בבכורה והאי לאו מיקדש בבכורה או דלמא סימנים מלתא היא. ת"ש בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה פטורה מן הבכורה ואם יש בה מקצת סימנים חייבת מאי לאו אפילו פרה שילדה מין סוס ותפשוט כולהו לא פרה שילדה מין חמור. תא שמע פרה שילדה מין חמור וחמור שילדה מין סוס פטור מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימן חייב בבכורה מאי לאו אתרוייהו לא אפרה שילדה מין חמור. ולא איפשיטא אלא חדא ואינך תרתי לא איפשיטו ואזלינן לחומרא ומפריש טלה והוא לעצמו כדקתני במתני' על ספק פטור חמור והיינו בחמור שילדה מין סוס אבל בפרה שילדה מין סוס אסור בגיזה ועבודה ונאכל במומו לבעלים דמסקי' בפ' שנים אוחזין דף ו: בספק בכורות דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו ואפ"ה אסור בגיזה ועבודה דקדושה הבאה מאיליה שאני: תניא רבי יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בהמה הטמאה תפדה שומע אני אפילו פטרי סוסים וגמלים ת"ל פטר חמור פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים ועדיין אני אומר פטר חמור בשה פטרי סוסים וגמלים בכל דבר ת"ל פטר חמור פטר חמור שני פעמים פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים ולפי שסייעו את ישראל בשעת יציאת מצרים שאין לך כל אחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובין טעונין כסף וזהב של מצרים לכך זכו לקדוש בכורה:

סימן העריכה

מתני' ומה הן באכילה. בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה. וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור:

גמ' מה"מ. דת"ר את זה תאכלו ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה. יש לך שמעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור הנולד מן הטמא או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור. ת"ל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. ר"ש אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל שנולד מן הגמל ואחד גמל שנולד מן הפרה. ורבנן האי גמל גמל שני פעמים מאי עבדי ליה. חד לאסור את עצמו וחד לאסור את חלבו. ור' שמעון לאסור חלבו מנליה נפקא ליה מאת הגמל ורבנן את לא דרשי. ויש לדקדק מכאן דהכי הלכתא דלא דרשינן אתים דהלכה כרבנן. ואע"ג דר' אליעזר ור' יהושע שמעינן להו בברייתא דאית להו דרבי שמעון. הויא לה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם במתניתין. וסוגיא בעלמא נמי כרבנן דאמר בפרק בהמה המקשה דף עה: אמר אביי הכל מודים בקלוטה בן פקועה שמותר ואמרי' נמי התם דף ע: ע"ש אלא מעתה קלוט בן פרה ליתסר. ולקמן נמי בפרק הלוקח בהמה דף כד. גבי חזיר שכרוך אחר רחל משמע דאפילו בלא מקצת סימנין מותר אלמא קי"ל כרבנן דלא דרשי אתים. ויש לדחות דאע"ג דקי"ל דקלוט שרי דרשי' אתים וטעמא דקלוט שרי מהוא טמא וחלב אסור מאת הגמל וגמל נשנה מפני השסועה כמו שפן וארנבת וחזיר אבל יש לדקדק מהא דאמר בפרק בנות כותים דף לז. נקטינן אין קושי סותר בזיבה ואי משכח תנא דסותר ר' אליעזר היא והתם לעיל מינה דף לה. מפרש טעמא דר' אליעזר משום דדריש אתים וקשה מהא דאמר בכתובות דף קג. צוה רבי את בניו הזהרו בכבוד אמכם וקאמר דאשת אב הואי ופריך אשת אב נמי דאורייתא דכתיב את אביך לרבות אשת אביך וי"ל דניחא ליה לישב דרבי אליבא דכ"ע. ונראה לי דהלכה כר' עקיבא דדריש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח. וכן בכולי הש"ס אמרי' אתין וגמין ריבויא וכל היכא דאמרינן האי תנא את לא דריש היינו לדרשא זו. לבר מהיכא דמייתי הך דשמעון העמסוני כי הכא. דהא ר' שמעון דריש הכא את ובפ"ק דמנחות דף יא: גבי את כל הלבונה קאמר ר"ש את לא דריש. אלא ה"ק את לא דריש להאי דרשא דמפיק ליה לדרשא אחריתא. וכהנה רבות בהש"ס ובנדה דף לז. נמי דרשינן ההוא את לדרשא אחריתא. הלכך אין קושי סותר בזיבה: הטמאין לאסור צירן. משמע הכא דציר אסור מדאורייתא מדפריך בסמוך מ"ש חלב מציר אלמא דרשא גמורה היא וכו' וכמו שכתב בס"פ אין מעמידין: א"ל רב אחא בריה דרב אשי אלא טעמייהו דרבנן משום גמל גמל ור' שמעון מאת הגמל הא לאו הכי ה"א דחלב בהמה טמאה שרי מ"ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. אצטריך ס"ד הואיל ובבהמה טהורה חדוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כאבר מן החי ושרייה רחמנא הלכך אפי' בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל: וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי. דכתיב ארץ זבת חלב ודבש ואי לא דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי לן. ואיבעית אימא מהכא לכו שברו ואכלו וגו' בלא מחיר יין וחלב. והא דביצי עוף טהור שרו אע"ג דאתי מחי נפקא לן מדדרשינן חולין דף קמ. גבי שלוח הקן תקח לך ולא לכלביך וממעטינן מיניה עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא. ואע"ג דאיכא השתא תרתי דאתי מחי כגון חלב וביצים מ"מ חשיב ליה חדוש כיון שאין שניהן באין כאחד מחי בענין אחד. וכן יש לפרש נמי גבי דבש דבורים לקמן דלא דמי לחלב. א"נ כיון דכל שאר אבר מן החי אסור מיקרי הני חידוש:

סימן ועריכה

אריב"ל לעולם אינה מתעברת לא טהורה מן הטמאה ולא טמאה מן הטהורה ולא גסה מן הדקה ולא דקה מן הגסה ולא בהמה מן חיה ולא חיה מן בהמה. חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו שהיה אומר אומרים חיה מתעברת מן הבהמה. וקי"ל כריב"ל הלכך כוי שדברו בו חכמים בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם חיה אם בהמה:

סימן זעריכה

שהיוצא מן הטמא טמא. בעו מיניה מרב ששת מי רגלים של חמור מהו. ותיבעי להו דסוסים וגמלים. דסוסים וגמלים לא קמיבעיא להו דלא שתו אינשי. כי קמיבעיא להו דחמור דעבדי אינשי דשתו דמעלי לירקונא אמר להו רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא. והני נמי מטמא קאתו. מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים טהור מפני שמכניסות אותן לגופן ואין ממצות אותן מגופן. הוא דאמר כר' יעקב דאמר דובשא רחמנא שרייה. דתניא אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא. עוף טמא בהדיא כתיב. אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואי זה זה דבש דבורים. יכול אף הגיזין והצירעין אמרת לא. ומה ראית לרבות דבש דבורים ולהוציא דבש גיזין וצירעין. מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי. ומוציא אני דבש הגיזין וצירעין שיש לו שם לווי. כמאן אזלא הא דתניא דבש הגיזין והצירעין טהור ומותר באכילה דלא כר' יעקב. ר"ת ז"ל פסק בספר הישר דלא כר' יעקב משום דסתם דמס' מכשירין דלא כוותיה. דתנן התם פ"ו מ"ד דבש צירעה טהור ומותר באכילה. והא דלא מייתי לה הכא משום דדבש גיזין אינו שנוי במשנה כמו בברייתא. ותימה הוא שפסק כמו מתני' דמס' מכשירין כיון דרב ששת לא סבר כוותה דהא איהו סבר כר' יעקב. מיהו מציע למימר דלא אצטריך למימר הוא דאמר כר' יעקב אלא ללישנא בתרא. אבל ללישנא קמא דלא אסר אלא בשל חמור דמינא טמא הוא אבל בשל סוסים שריא לא קשה מידי. דדבש דבורים לא דמי למי רגלים של חמור דעכירי ודמו לחלב אבל דבש דבורים אין מתמצה מגופו. וה"ה דבש גיזין וצירעין. מיהו לפי מה שרגיל ר"ת לפסוק כאיכא דאמרי אין להתיר משום לישנא קמא ובשל תורה הלך אחר המחמיר. וכן הלכתא דדבש גיזין וצירעין אסור: הני יאלי דיחמורתא סבור רבנן קמיה דרב ספרא ביעי נינהו ואסורין אמר להו רב ספרא זרעא דאילא הוא דאזיל בתר אילתא ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא ליה ואזיל בתר יחמורתא ונתרי: אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של חמור מותר. מ"ט פירשא בעלמא הוא. א"לרב חסדא תניא דמסייע לך עור הבא כנגד פניו של אדם בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו מתה טהור:

סימן חעריכה

מתני' דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאין גדוליו. וא"ת תקשה לרב ששת דאסר מי רגלים של חמור משום דיוצאין מן הטמא והכא שרינן דג טמא שבלע דג טהור. וי"ל דמפשטא דמתני' לא קשה מידי דמתני' לא יצא מן הטמא תנן אלא נמצא בתוכו. ואפי' יצא נמי לא דמי דדג עייל דג נפיק. אבל מים שהבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם. ובת"כ תניא גבי דגים תאכלו לרבות הטהור שבמעי טמא. יכול אף הטמא שבמעי טהור. ת"ל אותם מה ראית לומר בבהמה שבמעי טמא טמא ושבמעי טהור טהור ובדגים אינו כן לפי שאין גדולן. ואין משם ראיה לאכול לאסור דג טמא שבלע דג טהור אם יצא לחוץ מדנקט שבמעי טמא. די"ל דלאו דוקא אלא משום טמא שבמעי טהור נקטיה. דההוא שרינן ביצא לחוץ משום עיכול וחשיב כעפרא. וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה. תימה דבמס' אהלות פי"א מ"ז תנן גבי כלב שאכל בשר המת ומת כמה תשהה במעיו. שלשה ימים מעת לעת. ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף. אלמא חשיב כמעוכל וא"כ ה"נ תשתרי. ואין לחלק בין בשר לשאר דברים. דג' ימים דכלב איירי בכל דבר מדמייתי עלה במסכת שבת בפרק מי שהחשיך דף קנה: יודע הקב"ה שמזונותיו של כלב מעוטין לפיכך משהה אכילתו במעיו ג' ימים. ויש לחלק בין איסור לטומאה. ויש שהיו רוצים להתיר מאותה משנה חטה שנמצאת במעי תרנגולת בפסח שנפל לקדירה. ולפי מה שחלקנו בין איסור לטומאה אין ראיה משם. וה"ר משה ז"ל מפונטייזא היה מחלק בין היכא שאכל ולועס בשיניו ובין היכא שבלעו שלם כי הך דמתניתין דבהכי לא חשיב עיכול וכיוצא בזה מצינו בפרק ח' שרצים האי מאן דבלע דיבורא מיחייא לא חיי ומאן דאכיל דיבורא מפרש מאי אסותיה. כי דבר הנאכל ונלעס קרוב לעיכול קודם שיגיע לתוך מיעיו ולפי זה אין ראיה לחטה שנמצאת שלימה בתרנגולת בפסח. ור"ת ז"ל היה אומר דשמא יש להחמיר כר' יהודה בן בתירא דבעי שהייה מעת לעת במס' אהלות:

גמ' דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה טעמא דחזיני' דבלעי הא לא חזינן דבלע אמרי' אשרוצי אשריץ. דתניא דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים. אי הכי כי חזיניה דבלע נמי אמרינן האיך קמא איעכול ליה והאי אשרוצי אשריץ. ואסיקנא אמר רב אשי אימור רוב דגים במינן משריצין ואע"ג דלא חזינן דבלע נמי. והאי דקאמר שבלע כיון דרוב דגים במינן משריצין כמי שבלע בפנינו דמי. וכן הלכתא ומכאן מתירין הרנג"ש הנמצאין במעי דג גדול הנקרא בלונ"א אע"ג דלא חזינן דבלע נמי וגם אין ידוע אם נמצאו דרך הריעי או דרך בית הבליעה:

סימן טעריכה

כל שתשמישו ביום יולד ביום תרנגול. למאי נפקא מיניה לכדרב מרי בריה דרב כהנא דאמר רב מרי בריה דרב כהנא בדק בקינה של תרנגולין מעי"ט ולא מצא בה ביצים ולמחר השכים ומצא בה ביצים מותרות לאוכלן בי"ט. והלא בדק אימר לא בדק יפה יפה. אי נמי יצתה רובא וחזרה. וכדרבי יוחנן דאמר ביצה שיצתה רובא מעי"ט וחזרה מותרת לאכלה בי"ט. הלכך מותר לקנות ביצים מן העובד כוכבים בליל י"ט שני בשני י"ט של גליות. אבל לא בשני יום טוב של ראש השנה דחשיבי קדושה אחת:

סימן יעריכה

מתני חמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש עלה אחד והוא לעצמו. שתי חמורות שלא בכרו וילדו שני זכרים שנותן שני זכרים לכהן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן. שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום. הא דתנן שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן גם צריך להפריש טלה אחד והוא לעצמו דשמא שני זכרים בכורות הן. ולא חש לאדכוריה תנא דמתני' משום דכבר אשמועינן בבבא קמייתא דבמקום הספק מפריש טלה והוא לעצמו ובבבא דסיפא דאחת ביכרה ואחת לא ביכרה דתנא זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו ולא תנא אין לכהן כלום משום דבעי לאסוקי עלה בגמרא שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. ועוד שני זכרים ונקבה הואיל ותנא דינא דנתינת טלה אחד לכהן לא אדכר הפרשת טלה אחד לעצמו. דלא אדכר ליה תנא דמתני' אלא במקום שאין שם נתינה לכהן. ועוד כיון דפריש ותני זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה לא תנא אלא דפסיקא ליה לתרוייהו דהיינו נתינת טלה אחד לכהן. ולעולם בשני זכרים ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו ואע"ג דלגבי הפרשות טלה אחד הוו להו תרי ספיקי שמא אחת ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה ואין כאן אלא נתינה אחת לכהן. ואף את"ל אחת ילדה זכר ואחת ילדה נקבה וזכר שמא יצתה נקבה תחלה אפ"ה כיון דאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה אחד ולא קמפסיד ולא מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו לית ליה למיסמך אהיתירא דתרי ספיקי דאשכחן נמי דעל רובא לא סמכינן ליפטר מדין טלה והוא לעצמו. שהרי שנינו ברישא זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו. ואע"פ שיש כאן רובא לפטורה דמחצה יולדות נקבה תחלה. ונהי נמי דילדה זכר תחלה מיעוטא נפיק מקצת הנקבה בהדי זכר מקמיה דניפוק ליה רוב ראשו דזכר והויא ליה חציצה. ואע"ג דאמר רב אשי מין במינו אינו חוצץ. ה"מ זכר וזכר דתרוייהו מין חיוב בכורה אבל בנקבה לא פשיטא לן דנימא הכי דמבעיא לן בפרק בהמה המקשה דף ע. כרכתו אחותו והוציאתו מהו ולא איפשיטא ועוד מדדייק הש"ס דמתני' דחמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים דלא כרבי יוסי הגלילי שמעינן דלר' יוסי הגלילי אע"ג דלא ידיענן אי ילדתינהו לשני זכרים בזה אחר זה או בבת אחת דהכי מיירי מתני' אפ"ה מפריש טלה שני והוא לעצמו אף ע"ג דמיעוטא נינהו דיצאו שניהם בבת אחת.

סימן יאעריכה

גמ' מפריש טלה והוא לעצמו וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי לאפקועי איסוריה מיניה אלמא כל כמה דלא מפקיע איסוריה מיניה אסור בהנאה מתני' מני רבי יהודה דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי רבי יהודה ור' שמעון מתיר. והלכה כרבי יהודה דר' יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה ועוד דסתם לן תנא כוותיה. ובין בהנאת גופו ובין בהנאת דמים והיכי דמי הנאת דמים כגון דמזבין ליה למאן דלא ידע שהוא פטר חמור וקא שקיל מיניה כנגד כולו. אבל למישקל מיניה מאי דשוי טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמים שפיר דמי והנאת גופו ה"ד כגון שעובד בו או שגוזזו ליהנות בשערו אבל אם היה שערו מסובך ומזיק לו או שהיתה לו מכה במקום שערות גוזזו וקובר השיער. שלא נאסרה בו גזיזה אלא מתורת הנאה אבל בלאו דלא תגוז ליתיה כיון דלית ביה אלא קדושת דמים וגרע נמי משאר קדושת דמים דגזרו ביה איסור גיזה ועבודה דכל קדושת דמים פדיונו קדושה מה וזה פדיונו חולין. ובכור אדם שרי בהנאה דתניא לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם:

סימן יבעריכה

תניא תפדה תפדה מיד תפדה כל שהוא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אין פדייה פחותה משקל אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים. וכמה אמר רב יוסף אפי' פטרוזא בר דנקא אמר רבא אף אנן נמי תנינא גדול וקטן פשיטא מהו דתימא כולי האי לא אי נמי פטרוזא לא קמ"ל. ר' יהודה נשיאה הוה ליה ההוא פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון א"ל כמה בעינא למיתבא לכהן א"ל הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא אמר רבא הלכתא ברגיא וכמה תלתא זוזי רגיל הכא ורגיל הכא קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו אם מעצמו פדה בכל שהוא מה שעשה עשוי אם בא לימלך אמר לו ברגיא הוא מדה בינונית. אמר ר' יצחק אמר ריש לקיש מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודיהו בשויו. מ"ט לא יהא פדיונו חמור מן ההקדש. לא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו. רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקי בשויו:

סימן יגעריכה

אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי. איבעיא להו פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים. ופשטינן פדיונו פדוי לבעלים. וכן הלכתא:

סימן ידעריכה

מתני' אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה מפריש טלה אחד והוא לעצמו שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. מן הכבשים ומן העזים זכר ונקבה גדול וקטן תמים ובעל מום. ופודה בו פעמים הרבה. ונכנס לדיר להתעשר ואם מת נהנה בו:

גמ' ת"ר כיצד אמרו ונכנס לדיר להתעשר אי אתה יכול לומר בבא לידי כהן שהרי כבר שנינו הלוקח והניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה. אלא בישראל שהיה לו עשרה ספקי פטרי חמורין מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והן שלו. מסייע ליה לרב נחמן דא"ר נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שהיו לו עשרה ספקי פטרי חמורין מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והן שלו. וה"ה דבשה אחד סגי כדאמרינן במתני' ופודה בו פטרי חמורים הרבה ופר"ת דאספק פטר חמור קאי. ואף לרש"י דפי' דמיירי בפטר חמור ודאי ואחר שנתן השה לכהן אם לקחו הימנו חוזר ופודה בו. מ"מ באידך מימרא דרב נחמן ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאי שנפלו לו מבית אבי אמו כהן דקאמר שמפריש עליהן עשרה שיין מ"מ בחד סגי. דכשהפריש שה ופודה בו פטר חמור אחר הרי השה כאילו חזר ולקחו מן הכהן שהרי מכח אבי אמו כהן הוא יורשו ויכול לפדות בו פעם שנית. והא דנקט עשרה שיין. לאשמועינן אע"ג דכולהו פדיון פטר חמור נינהו צריכין ליכנס לדיר להתעשר: ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שהיה לו עשרה פטרי חמורין ודאין בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו ואם מת נהנה בו. דמית היכא. אילימא דמית ביד כהן ונהנה בו כהן פשיטא ממון כהן הוא אלא דמית ביד בעלים ונהנה בו כהן. דמהו דתימא כמה דלא מטא לידיה דכהן לא זכי ביה. קמ"ל דמעידנא דאפרשיה ברשות כהן קאי. הלכך הפודה פטר חמור מברך אקב"ו על פדיון פטר חמור. בשעה שהוא פודהו בשה או בשאר דבר בשוויו. ואין לו להמתין מלברך עד שיתן הפדיון לכהן כדרך שעושין בפדיון הבן דהתם חייב באחריותן עד שיבא ליד כהן הלכך לא נעשית המצוה עד שיבא הפדיון ליד כהן. אבל בפדיון פטר חמור מיד בשעת פדיון נגמרה המצוה הלכך מברך לאלתר:

סימן טועריכה

מתני' אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרפה ולא בכלאים ולא בכוי ור"א מתיר בכלאים מפני שהוא שה ואוסר בכוי מפני שהוא ספק. נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו:

גמ' איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה. מר זוטרא אמר אין פודין. ורב אשי אמר פודין.. כתב ר"ח ז"ל בפרק בהמה המקשה דף עד. מסתברא כמר זוטרא דשמעתא כוותיה ריהטא. איבעיא להו מהו לפדות בנדמה. אליבא דר' אליעזר לא תיבעי לך השתא בכלאים פרקינן בנדמה מיבעיא כי תיבעי לך אליבא דרבנן בכלאים הוא דלא פרקינן בנדמה פרקינן. או דלמא לא שנא. ולא איפשיטא הלכך אין פודין בו ואם פדה בו ולא נתנו לכהן עד שמת פטר חמור יהנה הישראל בטלה ופטר חמור יקבר. ואם אחר שנתנו לכהן מת פטר חמור יקבר והטלה לכהן. דלא אמרינן תקפו כהן מוציאין אותו מידו אלא כשתקפו. אבל נתנוהו לו בעלים הדר הוו להו כהן בעלים והוו להו בעלים המוציא מחבירו עליו הראיה. כדתנן בפרק יש בכור לנחלה דף מט. ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. והכי אמר גבי כל ספק דממונא גבי כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה ב"ב דף פו: דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון אי תפוס לשון אחרון ומשום דתפיס קנה. וכן בפ' השוכר את האומנין דף עט. השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך רבי נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. משום דספיקא הוא ולא מפקינן ממונא ממאן דתפס הואיל ותפס ברשות אבל תקיפה לא מהניא. הרמב"ן ז"ל: נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו וכו'. תנינא להא דת"ר ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו וא"ל כהן תניהו לי ואני אפדנו הרי זה לא יתננו לו אא"כ פדאו בפניו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו הכהנים על פטרי חמורים. פשיטא. מהו דתימא ה"מ היכא דמוחזק לן דמיקרי ועביד אבל ובסתמא לא. קמ"ל דמורי ביה התירא:

סימן טזעריכה

מתני' המפריש פדיון פטר חמור ומת רבי אליעזר אומר חייב באחריותן כה' סלעים של בן. וחכ"א אינו חייב באחריותן כפדיון מעשר שני. העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום. מת פטר חמור רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנייתו של טלה. וחכ"א א"צ ליקבר והטלה לכהן:

גמ' תנן התם הערכין בשעתן ופדיון הבן לאחר ל' יום ופדיון פטר חמור לאלתר ואי אשהי ליה אינו עובר עליו.

מתני' לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו. מצות פדייה קודמת למצות עריפה שנאמר ואם לא תפדה וערפתו

גמ' תניא לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה דברי רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר. ולא ימיתנו לא בקנה ולא במקל ולא בקורדום ולא במגירה אלא בקופיץ ולא יכניסנו לחדר וינעול דלת בפניו כדי שימות. ואסור בגיזה ועבודה דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר והלכה כרבי יהודה:


הדרן הלוקח עובר חמורו