רמב"ם על בכורות א

רמב"ם · על בכורות · א · >>

ראו גם נוסח המשנה בכורות א רמבם

בכורות פרק א

משנה א

דבר תורה "ופטר חמור תפדה בשה"(שמות לד, כ), ונאמר "פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה"(שמות יג, ב), ונאמר לאהרן "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"(במדבר יח, טו), רמז לפטר חמור, לפי שאין אוחז בכורה בבהמה טמאה אלא בחמור.

ומקבל ממנו - הוא שיהיו החמורים של גוי, ולוקח אותם ממנו ישראל לפרנסם ולהתעסק בהן, וכל מה שילדו יהיו לאמצע. ובהפך זה הוא שנותן לו בקבלה.

והשמיענו שאין הפרש בין שקנה הבכור שיכניס אותו לקדושה, או מכירת בכור לגוי שמפקיע קדושה ממנו, אין קונסין אותו.

וכן אם היה עיקר הבהמות שלו וילדו בשותפות בגוי, פטור מן הבכורה. ושיעור השותפות שיהיה לגוי בבכור או באמו, ואפילו חלק מסויים כגון ידו או רגלו, ועל מנת שתהא הבהמה בעלת מום אם נחתך ממנה אותו אבר, אז יהיה לו בה שותפות ויפטר מן הבכורה.

ומה שאמר אם פטרו את של ישראל במדבר - רוצה לומר שהלוים פטרו בכורי ישראל במדבר מן הבכורה, כמו שנאמר בכתוב "קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל"(במדבר ג, מה). אמרו "אם הפקיע קדושתן של לוים את קדושתן של ישראל במדבר, דין הוא שמפקיע את של עצמן".

ולפי שנתאמת במאמר הזה שהלוים פטורים מבכור אדם ואינן חייבין פדות, נפטרו גם כן מפטר חמור שנאמר "אך פדה תפדה"(במדבר יח, טו) וגו', כל שיש בו בבכור אדם יש בו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל בכור בהמה טהורה חייבים בו הלוים מה שחייבין בו ישראל. ושמור זה:

משנה ב

יש בין הפרה והחמור שינוים הרבה, שהיא מפרסת פרסה והקרנים, ולפיכך פטור מן הבכורה.

אבל חמור שילדה כמין סוס, הואיל ושני המינים קרובין מאד לפי שהולד יוצא משני אישים מאלו שני המינים, ולפיכך שמא יעלה על הדעת שמפני כן הוא חייב בבכורה, בא להשמיענו שהוא פטור. ואילו זכר גם כן זה העניין האחרון בלבד, אמרנו "חמור שילדה כמין סוס" הוא שהוא פטור לפי שילדה מין שאין בו קדושה, אבל "ילדה פרה כמין חמור" הואיל ויש בו קדושה רוצה לומר במין החמור לפי שהוא מתקדש בפטר רחם, הרי הודיענו שאינו מתקדש עד שתלד החמור כמין חמור.

ומה שאמר ומה הן באכילה - עניינו לפי סדר המאמר הוא כך, כיצד דין המין אם נולד משונה ממינו בצורתו, השיב ואמר בהמה טהורה וכו'.

ומה שאמר שהיוצא מן הטמא וכו' - רוצה לומר שהחלבים מצטרפין אל הילדים כמו שזכר, והביצים גם כן. מלבד חלב האדם בלבד שהוא מותר על מנת שיחלבנו ואחר כך ישתה אותו, אבל לינק אותו מן הדד אחר שיגמל הרי זה אסור, כמו שנתבאר בגמרא כתובות:

משנה ג

מה שאמר מפריש טלה אחד לעצמו - רוצה לומר שהזכר הזה שהוא ספק אם הוא שקדם בשעת הלידה וצריך לפדותו בשה, או נתאחר ואינו חייב לפדותו בשה. ואוכל הוא עצמו אותו השה. וכבר הקשו ואמרו "וכיון דלעצמו, הוא למה ליה לאפרושיה", והיה התירוץ "לאפקועיה לאיסוריה מיניה", רוצה לומר עד שיסיר ממנו איסור הנאה. לפי שהמשנה הזאת היא לרבי יהודה שאומר שפטר חמור קודם שיפדה אסור בהנאה, ולפיכך פודה אותו מספק. וזה שאמר רבי יהודה שהוא אסור בהנאה מחיים היא הנאת דמיו, אבל הנאת גופו אינה אסורה (אלא) [לפני עריפה ו]אחר עריפה. וכן הלכה.

ומה שאמר בשתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום - רוצה לומר לפי שאני אומר על ההלכה הראשונה שאחד משתיהן ילדה נקבה והשנית נקבה ואחר כך זכר, ונאמר בהלכה השניה כל אחת משתיהן ילדה נקבה ואחר כך זכר. ואם תאמר למה אינו מפריש בספק הזה טלה לעצמו, לפי שבכל ההלכה משתי ההלכות האלה שני ספיקות ואלו הן, שבהלכה הראשונה אנו אומרים שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות והשנית זכר, או אחת משתיהן נקבה ואחר כך זכר והשנית נקבה, וכן בשניה, ומפני רוב הספיקות שבכאן לא יפריש טלה [לעצמו]:

משנה ד

ידוע שהזכר הזה יש בו ספק אחד אם הוא בן של בכרה או בן שלא בכרה, על כן פודה אותו בשה, ואותו השה שלו כמו שזכרנו.

אחר כך אמר שפטר חמור (פעמים) [נפדה] באיש אחד משני מיני הצאן והעזים, מן הזכרים או מן הנקבות, ואין משגיחין בו על מום.

אחר כך אמר ופעמים הרבה נכנס לדיר להתעשר - רוצה לומר פדיון ספק פטר חמור, שאפשר שיתעשר בו כמו שנתבאר בתלמוד, וזה שאם יש אצלו עשרה זכרים כל אחד מהן ספק פטר חמור שצריך להפריש עליו טלה אחד, הרי מפריש עליהן עשרה טלאים וחייבין במעשר.

ודיר - שם מקום שמכניסין שם הבהמות לעשר כמו שיתבאר אחר כך, ומוציא אחד להיות מעשר ואוכל אותו בתורת מעשר, והתשעה אוכלן חולין.

ומה שאמר פעמים הרבה - רוצה לומר שזה יקרה פעמים רבות מפני שהוא אפשר קרוב.

ומה שאמר ואם מת נהנין בו - קאי שם על פדיון פטר חמור האמיתי. לפי שאם מת ואפילו ברשות ישראל יהנה בו הכהן, לפי שמאחר שהפריש אותו הרי הוא ברשות כהן, ואף על פי שלא הגיע לידו:

משנה ה

נתנו לכהן - רוצה לומר נתנו לכהן פטר חמור עצמו יתחייב הכהן לפדות אותו בשה לעצמו, ויאכל אותו השה ואז ישתמש בחמור כשאר החמורים.

והכהנים חשודים על עניין זה לפי שלפעמים אינו מפריש עליו שה, לפיכך אינו מותר לישראל לתת פטר חמור לכהן אלא אם פדה אותו הכהן בפניו.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ו

חייב באחריותו - הוא שיהא חייב להביא טלה ביד כהן.

ואם מת הטלה קודם שיגיע ליד כהן חייב לשלם טלה אחר לכהן על דעת רבי אליעזר, לפי שהוא מקיש בכור חמור לבכור אדם כמו שאמר "ופטר חמור תפדה בשה" וגו' "וכל בכור בניך תפדה"(שמות לד, כ).

וחכמים אומרים, "אך פדה תפדה"(במדבר יח, טו) את בכור האדם, "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"(במדבר יח, טו), לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר. ועדות זה אמת.

והלכה בכולן כחכמים:

משנה ז

קופיץ - סכין גדול כמין גרזן, שהקצבים חותכים בו הבשר.

ומה שאמר קוברו - להודיעך שהוא אסור בהנאה אחר העריפה. והפועל הזה נגזר מעורף, שאין מותר לשוחטו ולא לחנקו, אלא לחתוך ראשו ממול ערפו.

ומה שאמר בכאן על החליצה והיבום, על דעת האומר שהיבמה אינה מותרת אלא עד שיכוון היבם בבעילתו לשם מצוה, אבל אם נשא אותה לשם ממון או לשם נוי הרי הוא כאילו פגע בערוה. ואין זה אמת, לפי שמאחר שנסתלק ממנה איסור הערוה כשמת אחיו בלא בנים הרי הוא מותר, ואפילו נתכוין שלא למצוה. ולפיכך יהיה הדין על דעת זו שמצות יבום קודמת למצות חליצה בכל זמן, וכן ההלכה:

משנה בכורות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב