ברטנורא על בכורות א

משנה בכורות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הלוקח עובר חמורו של נכרי - כשהוא במעי אמו ובכור הוא. ולהכי נקט עובר חמורו, שאין לך בהמה טמאה קדושה בבכורה אלא פטר חמור בלבד, ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור, פסיק ושרי ליה . וכל הנך פרקי אחריני מיירי בבכור בהמה טהורה:

אף על פי שאינו רשאי - למכור לנכרי בהמה גסה. מפני שנעשית בה מלאכה בשבת :

והמשתתף לו - אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע, כגון ידו או רגלו של בכור, או של אמו. כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום הרי זה שותפות נכרי ופטור:

והמקבל ממנו - שהחמורה של נכרי וישראל מקבלה ומטפל בה כדי שיהו חולקין בולדות אבל גוף הבהמה של נכרי:

פטור מן הבכורה - אותו עובר שקנה מן הנכרי או שמכר הוא לנכרי אינו קדוש, הואיל ויש לנכרי חלק בו או באמו, שנאמר (במדבר ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולא בנכרי:

אם פטרו את של ישראל במדבר - הלוים לא פטרו בהמתן של ישראל במדבר, דפטר בהמה, בהמה פטרה, כדכתיב (שם) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. אלא הכי קאמר, הלוים הפקיעו קדושת בכורי ישראל במדבר, כדכתיב (שם) קח את הלוים תחת כל בכור כו', ואם הפקיעה קדושת הלוים את קדושתן של ישראל, דין הוא שתפקיע את של עצמן, ומאחר שלמדנו שהופקעה קדושת בכורה מעצמן של לוים, למדנו שפטרי חמוריהן פטורין מן הבכורה, דכתיב (שם יח) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל מבכור בהמה טהורה לא נפטרו כהנים ולוים, כדלקמן:

(ב)

פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור - אי תנא פרה שילדה כמין חמור ולא תנא חמור שילדה כמין סוס, הוה אמינא פרה שילדה כמין חמור הוא דפטור משום דלא דמו אהדדי כלל, דהא יש לה קרנים והא אין לה קרנים, הא פרסותיה סדוקות והא פרסותיה קלוטות, אבל חמור שילדה כמין סוס, אימא חמור אדום הוא ולחייב. ואי תנא סיפא ולא תנא רישא, הוה אמינא חמור שילדה כמין סוס הוא דפטור משום דסוס לא קדוש בבכורה, אבל פרה שילדה כמין חמור דתרוייהו קדשי בבכורה אימא ליחייב, צריכי:

פטר חמור פטר חמור שני פעמים - חד בקדש לי כל בכור, וחד בראה אתה אומר אלי:

מהו באכילה - כלומר בהמה שאין היולדת דומה לנולד מהו באכילה:

שהיוצא מהטמא טמא - ודבש דבורים וצרעין מותר ולא מקרי יוצא מן הטמא, לפי שאין ממצות אותו מבשרן אלא מכניסות אותו לגופן, שאוכלות מפרחי האילנות ומהן נעשה הדבש. וחלב האדם מותר כשפירש , אבל לינק משדי האשה אסור. וכל שאר חלב של בהמה וחיה טמאה, הוי יוצא מן הטמא ואסור:

דג טמא שבלע דג טהור - אע"ג דלא חזינן ליה שבלע, כיון דרוב דגים משריצים במינן, כמו שבלע בפנינו דמי :

(ג)

נותן טלה אחד לכהן - בפדיון. דממה נפשך חד מינייהו בכור:

זכר ונקבה - ואין ידוע אם יצא זכר תחלה והוא בכור, או נקבה יצאה תחלה ואין כאן דין בכורה:

מפריש טלה - משום ספק, ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור:

והוא לעצמו - שהוא עצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן, דכהן הוי מוציא מחבירו, ועליו הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחלה. ואיסורא ליכא, דאפילו פטר חמור גמור שפדאו בשה שוב אין קדושה לא בו ולא בפדיונו, אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן טלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא:

שתי חמורות וילדו וכו' - זכר ונקבה, נותן טלה אחד לכהן בשביל הזכר. או שני זכרים ונקבה, דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה או אי נמי חדא ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה, נותנים טלה אחד לכהן דהא חד זכר איכא ודאי בכור, ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו :

שני זכרים ושתי נקבות - ספק הן, דשמא כל חדא ילדה זכר ונקבה, ושמא הנקבות יצאו תחלה, הלכך אין לכהן כאן כלום, אלא מפריש עליהם שני טלאים לאפקועי לאיסורייהו והן לעצמן, כך פירשו רבותי. אבל רמב"ם סבר דאין כאן לכהן כלום ואפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש, משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כשילדו שתי נקבות וזכר, שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות והאחרת זכר, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה, או נקבה ואחריה זכר. וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות, הלכך אפילו טלה לעצמו אינו מפריש . ופירוש רבותי עיקר :

(ד)

זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו - דשמא אותה שלא בכרה ילדה את הנקבה:

שנאמר ופטר חמור תפדה בשה - כל שה במשמע, שה כבשים או שה עזים, שה זכר או שה נקבה וכו':

ופודה בו פעמים רבות - אם חזר כהן ונתנו לו :

נכנס לדיר להתעשר - כגון ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים והפריש עליהן עשרה שיין והן שלו, הרי אלו נכנסים לדיר למקום שמכניסים שם הבהמות להתעשר, ומעשרן כדרך שמעשרים שאר בהמות. והוא הדין שאם היה לו ספק פטר חמור אחד או שנים [והפריש עליהם שה אחד או שנים] שנכנס לדיר עם שאר כבשיו להתעשר:

ואם מת נהנים בו - שה שהפרישו לפדיון פטר חמור, אם מת ביד בעלים קודם שיבוא ליד כהן נהנה בו הכהן אף על פי שלא הגיע לידו מחיים, דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי:

(ה)

ולא בחיה - צבי ואיל :

ולא בשחוטה - בשה שחוט:

ולא בטריפה - כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה:

כלאים - תיש הבא על רחל:

מפני שהוא שה - דבין רחל בין עז קרויין שה. ואין הלכה כרבי אליעזר:

כוי - בריה בפני עצמה היא, ספק חיה ספק בהמה :

נתנו לכהן - הפטר חמור עצמו:

עד שיפריש שה תחתיו - והוא לעצמו. ואח"כ ישתמש בפטר חמור. ולפי שהכהנים חשודים לענין זה שלא להפריש שה תחתיו , הלכך ישראל הנותן פטר חמור לכהן אינו זז משם עד שיפדנו הכהן בפניו:

(ו)

כחמש סלעים של פדיון הבן - דחייב באחריותו:

כפדיון מעשר שני - דאם אבד אינו חייב באחריותו. דההיא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלים והא אזל ליה. וטעמא דר' אליעזר, שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה. וחכ"א אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר :

שאין כאן לכהן כלום - שאין חייב באחריותו, כרבנן. וכן הלכה:

מת פטר חמור - לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן:

רבי אליעזר אומר יקבר - דהואיל והוא חייב באחריות הטלה, כמאן דלא אפרשיה דמי:

ומותר - ישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו:

אין צריך להקבר - דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן והופקעה קדושתו של פטר חמור. וכן הלכה:

(ז)

קופיץ - סכין גדול כמין גרזן קטן שהקצבים מחתכים בו בשר:

ועורפו - היינו שחותך ראשו ממול ערפו:

וקוברו - לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה :

מצות יעידה - באמה העבריה:

בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה - והיו אומרים המיבם לשם נוי לשם ממון הוי פוגע בערוה שלא במקום מצוה. ואין כן הלכה, אלא הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הרי הותרה לו לגמרי ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון:

מצות גאולה באדון - המתפיס בהמה לבדק הבית, מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם, שהוא מוסיף את החומש :