מלאכת שלמה על בכורות א
מלאכת שלמה · על בכורות · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
בעה"י הנותן לעמו ישראל חוקים ומשפטים ותורות נתחיל מסכת בכורות:
הלוקח עובר חמורו וכו': בירושלמי דפסחים בפ' מקום שנהגו ד' ל"א ודפ"ק דע"ז ד' מ' וביד פי"א דהלכות בכורים סי' ט' ובפי"ב סי' י"ד ט"ו ובפ"א דהלכות בכורות סי' ז'. ובטור יו"ד סי' שכ"א כוליה פירקין. בפי' ר"ע ז"ל ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור פסיק ושרי ליה וכו'. אמר המלקט בגמרא איבעי' אימא איידי דחביבא ליה כדר' חנינא דאמר מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים וכו' ואתיא מדרשא מקדים לה:
והמוכר לו: מוכר לגוי עובר חמורו דעדיין אינו קדוש עד שיולד דפטר רחם כתיב דאינו קדוש עד לידת הרחם. גיליון. ובגמרא פריך כל הני למה לי ומשני צריכי כו'. וכתבו תוס' ז"ל הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו לוקח מיפטר מבכורה משום האם שהיא של גוי ומוכר מיפטר משום ולד דהוי של גוי ומתרי קראי נפקי כדמשמע לקמן בגמרא גבי שותפות של גוי דפטור מן הבכורה אפילו שאינו שותף אלא אפילו באזנו דאמרינן בגמרא מ"ש בן דבעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא והא דעביד בגמרא צריכותא בלוקח ומוכר ולא אמר משום דנפקא מתרי קראי היינו משום דמדלא תנא תרוייהו בלוקח או מוכר ש"מ דלוקח ומוכר צריכי כדמפרש ואזיל דמדלוקח לא שמעינן מוכר דה"מ למיתני הלוקח עובר של נכרי או האם או המוכר עובר לנכרי או האם. וקצת קשה דמשמע דמתני' מחד קרא מפיק להו לתרויהו דקתני פטור שנאמר בישראל ומשמע דנפקי מהקדשתי לי כל בכור בישראל וצריך לומר דאמוכר קאי דלא איירי כולה פרשה באם אלא בעובר ע"כ:
והמוכר לו: אע"פ שאינו רשאי בגמרא בלישנא בתרא לימא מתני' דלא כר' יהודה דתנן בפסחים בפ' מקום שנהגו ובפ"ק דע"ז ר' יהודה מתיר בשבורה ועובר דומיא דשבורה הוא ומסיק רב אשי ת"ש ר' יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאת הא יכולה להתרפאת אסור ועובר נמי כיכול להתרפאת דמי ש"מ. ובגמרא מפרש דגבי מכירה דהוא עיקר איסורא קתני אע"פ שאינו רשאי והוא הדין גבי שותפות אליבא דאבוה דשמואל דאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם ע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך והה"נ דה"נ גבי קבלה והכי תניא נמי בהדיא בברייתא והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי קונסין אותו לפדותה מן הנכרי עד עשרה בדמיה אם היא בהמה גסה:
פרה שילדה כמין חמור וכו': גמרא תניא פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנים חייב ומפרש בגמרא דהאי ואם יש בו מקצת וכו' לא קאי רק ארישא אפרה שילדה כמין חמור משום דתרוייהו קדישי בבכורה ודמי קצת לההיא דתנן לקמן פ' שני רחל שילדה כמין עז ואם יש בו מקצת סימנין חייב. ועיין במ"ש לקמן פ' שני סי' ה' וביד שם בהלכות בכורים פי"ב סי' י"ח ובפ' שני דהלכות בכורות סי' ו' ובטור יו"ד סי' שט"ו:
עד שיהא היולד חמור: כך צ"ל:
ומה הם באכילה: מה הוא מיושב יותר דלא דבר אלא בפרה שילדה מין חמור ולא בחמור שילדה מין פרה. תוס' ז"ל. ובתוספי הרא"ש ז"ל כתוב וראיתי בספרים שכתוב וחמור שילדה כמין פרה וגירסא נכונה היא דטפי הוי חדוש דפטור מן הבכורה מחמור שילדה כמין סוס דאין במינו קדוש בבכורה ע"כ. ולפי זה הצריכותא דאיתא בגמרא שהעתיקו הרמב"ם ור"ע ז"ל לא קאי לדעת הרא"ש ז"ל ההיא צריכותא רק אברייתא שהעתקתי בסמוך דו"ק: בפי' ר"ע ז"ל מהו באכילה כלומר בהמה שאין היולד שהיא האם דומה לנולד מהו באכילה כך נראה שצ"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל בפירושו ומה שאמר ומה הם באכילה עניינו לפי סדר המאמר כך הוא ואיך דין המין אם נולד משונה ממינו בצורתו השיב ואמר בהמה טהורה וכו' ע"כ:
בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה וכו': פ"א דהלכות מ"א סי' ד' ה' ובטור יו"ד סי' ע"ט פ' ועיין שם בספר הלבוש. ובברייתא בגמרא אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא כו' [עי' בתוי"ט] הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור רש"א גמל גמל שני פעמים אחד בת"כ ואחד במשנה תורה אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ורבנן גמל גמל שני פעמים חד לאסור עצמו וחד לאסור חָלָב הנקבה דסד"א חלב דבהמה טהורה גופה דשרייה רחמנא מכמה קראי דחד מינייהו לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב דחדוש הוא הואיל דליכא מידי דאתי מחי ושריה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי דמי ושרי הלכך אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל. ור"ש חלבו נפקא ליה מאת הגמל ורבנן אתים לא דרשי. ואיתיה בת"כ פ' שמיני פ"ג. גרסי' תו בגמרא ת"ר רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנים חייבת רש"א עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו ע"כ. ולאכילה נמי דתניא רש"א גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ואם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה דלאכילה נמי בעי ר"ש ראשו ורובו ומשמע בגמרא כפי מה שמצאתי כתוב בגליון דארבע מחלוקת יש בדבר דרבנן סברי טמא שנולד מן הטהור מותר אפילו בלא סימן אחד ור"ש סבר טמא שנולד מן הטהור אפילו עבורו מן הטהור בעינן ראשו ורובו ור' אליעזר ור' יהושע פליגי בברייתא אליבא דר' שמעון דס"ל דאפילו עיבורו מן הטהור קלוט במעי פרה אסור בלא סימן אחד אבל אם דומה לאמו בסימן אחד כגון בפיו או באזנו או בידו או ברגלו ואפי' בצמרו לכ"ע שרי ובהא פליגי ר"א ור' יהושע דר' יהושע סבר ה"מ דמותר בסימן אחד דעיבורו מן הטהור אבל בעיבורו מן הטמא אפילו בסימן אחד טמא אבל אם ראשו ורובו דומה לאמו מותר דאע"ג דכתיב שה כשבים ודרשי' עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ה"מ בסימן אחד אבל אם דומה לאמו בראשו ורובו מותר דהא גבי בכור דכתיב אך בכור כשב ודרשינן שיהא הוא כשב ובכורו כשב ואפ"ה אמר ר"ש דהיכא דדומה לאמו בראשו ורובו מותר ור' אליעזר אפילו עיבורו מן הטמא סגי ליה בסימן אחד. ועיין במ"ש בס"פ ששי דתמורה סי' ה':
שהיוצא מן הטמא: לדעת הרמב"ם ז"ל כלל זה דוקא באיסור שיש בו לאו ולדעת הרמב"ן ז"ל אפילו בדבר היוצא מאיסור שאין בו רק עשה עיין בהר"ן ז"ל בכתיבות פ' אע"פ ד' תצ"ד או בספר קרבן אהרן פ' שמיני פרק רביעי. ובגמרא דייק למה ליה למתני שהיוצא שנותן טעם לדבר דה"ל למיתני והיוצא ומשני סימנא בעלמא הוא שלא תחליף גירסתך בשכחה ותימא זיל בתריה דידיה והאי טהור מעלייא הוא אלא זיל בתר אימיה. ורב ששת דייק בגמרא מדקתני מן הטמא ולא קתני מטמא שמעינן דמי רגלים של חמור אסורין דמן הטמא משמע מינא דטמא אע"ג דהוי בלא ירד והני נמי מינא דטמא הן דדמו לחלב דעכירי אבל מטמא משמע מגופיה. ואיכא דאמרי הכי אמר רב ששת מטמא לא קתני אלא מן הטמא והני נמי מטמא קאתו שבתוך גופו היו ואע"ג דלאו מגופיה מימצן אסירי ולהאי לישנא פירשו תוס' חיצוניות דס"ל לרב ששת דכל מי רגלים אסורין בין דסוס בין דגמל בין דחמור ודחמור איצטריך ליה משום דשתו ליה אינשי דמעלי לירקונא:
דג טמא שבלע דג טהור: אע"ג דלא חזינן ליה שבלעו כיון דרוב דגים משריצים במינם וזה השריץ מין אחר כמי דבלע בפנינו דמי ומותר כך צ"ל בפי' ר"ע ז"ל. ובת"כ תניא גבי דגים תאכלו לרבות את הטהור שבמעי טמא יכול אף הטמא שבמעי טהור ת"ל אותם ומה ראית לומר בבהמה שבמעי טמא טמא ושבמעי טהור טהור ובדגים אינו כן לפי שאינו גדוליו אלא כשהוא חי בלעו אבל גדוליו שרי שהיוצא מן הטהור טהור רש"י ותוס' ז"ל. ואיתה להאי בבא בתוס' פ' ר' ישמעאל דמנחות ד' ס"ט. ובטור יו"ד סוף סי' פ"ג. וכתב שם בית יוסף בשם הרא"ש ז"ל וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה תימא דבמסכת אהלות תנן גבי כלב שאכל בשר המת ומת הכלב כמה תשהה במיעיו ג' ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשיבא כמעוכל א"כ הכא נמי תשתרי ויש לחלק בין איסור לטומאה [הגה"ה וז"ל תוס' ז"ל והכא נמי לישתרי ולא מסתבר לחלק בין בשר המת לשאר דברים דשלשה ימים דכלב משמע בכל דבר מדמייתי עלה במסכת שבת פ' שואל יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך משהה אכילתו במיעיו ג' ימים ויש לחלק בין איסור לטומאה ויש רוצים להתיר מתוך משנה זו חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת ולפי מה שחלקתי בין איסור לטומאה אין זו ראיה ועוד אומר ר"ת דשמא יש להחמיר כר' יהודה בן בתירה דבעי מעת לעת ואם באנו לומר דאין חילוק בין איסור לטומאה צריך לומר דהכא איירי בלא שהה שם כדי עיכול וא"ת אי לא שהה כדי עיכול היכי פריך בגמרא כי חזינן דבלע נימא האי איעכלא והאי אשריץ והלא לא שהה כדי עיכול וי"ל לפי שלפעמים ממהר להתעכל והוה לן למיחש לחומרא ולא הוי ככלב דלעולם בשלשה ימים ע"כ]. והרב רבינו משה ז"ל היה מחלק בין היכא שאכל ולעס בשניו ובין היכא שבלעו שלם כי הך מתני' דבהכי לא חשיב עיכול עכ"ל ז"ל וזהו שכתב רבינו דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל ז"ל:
חמור שלא בכרה וילדה שני זכרים וכו': עד שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. ביד בהלכות בכורים פי"ב סי' י"ט כ' כ"א. ובגמרא מוקי מתני' דקתני וילדה שני זכרים דאינו נותן אלא טלה אחד לכהן דלא כר' יוסי הגלילי דאמר לקמן בפ' שני גבי רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן שניהם לכהן דקסבר אפשר לצמצם ששניהם יצאו כאחד ושניהם קדשי ויליף לה מקרא דכתיב הזכרים לה' וה"ה לפטר חמור והכי תניא ברייתא בגמרא בהדיא דפליג ר' יוסי הגלילי אפילו גבי בהמה טמאה בשניהם לכהן מפריש טלה אחד לעצמו לאפקועי איסוריה מיניה שיהא מותר בגיזה ועבודה ומתני' ר' יהודה היא דתניא פטר חמור אפילו מחיים אסור בהנאה ור' שמעון מתיר מחיים ולדידיה אין צריך להפריש טלה לעצמו ובגמרא מפרש טעמא דר' יהודה ודר"ש. והקשו תוס' ז"ל לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם אם יצאו שניהם בבת אחת אין הזכר קדוש לפי מה שפירשתי לעיל שהנקבה חוצצת ועוד תנן לקמן פ' שני זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום משמע דקאי איצאו ראשיהן כאחת דרישא שהנקבה מבטלת בכורת הזכר שגם היא פוטרת את הרחם וא"כ סמוך מיעוטא דבבת אחת למחצה דנקבות קודמות והוו להו זכרים קודמין מיעוטא וי"ל דבספק מועט החמירו להפריש טלה לעצמו. תוס'. ועיין במ"ש בפירקין דלקמן סי' ו':
שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן: ומפריש טלה אחד מספק לעצמו וכן מוכח לקמן פ' שני דגבי שני זכרים ונקבה קתני אחד לו ואחד לכהן ומוכח משום דקדושת בכור חלה על שניהם וכן פי' כאן בקונטרס דמפריש עוד טלה והוא לעצמו. ועיין על זה בבית יוסף סוף סימן שכ"א לדעת הרמב"ם ז"ל:
מפריש טלה אחד לעצמו: לאפקועי איסוריה מיניה ומתני' ר' יהודה היא דאמר פטר חמור אסור בהנאה:
שנאמר ופטר חמור: רש"י ז"ל פי' דארישא קאי כלומר מנלן דפדיון פטר חמור בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. אבל הרגמ"ה ז"ל פי' האי שנאמר לא משמע דעלה דמילתא קאמר אלא בבא לחודה קאמר כלומר האי דכתיב ופטר חמור תפדה בשה לא שנה בשה לחוד אלא אפילו בעז או בזכר או בנקבה או בגדול או בקטן או בתם או בבעל מום כשר לפדות ע"כ. ודלא ממאן דמחק מלת שנאמר מן המשנה. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל שנאמר וכו' פי' בא ליתן טעם למה צריך להפריש כיון שאינו נותן שנאמר תפדה ויותר היה נראה נכון לפרש דקאי ארישא דתנן נותן טלה אחד לכהן ועלה קאמר שנאמר וכו' וכיוצא בזה יש בפ"ק דשביעית שנאמר וכו' ע"כ וכתב עוד בס"א ל"ג שנאמר וכו' וגרסי' פודה בו וצ"ע. ומפקינן לה בגמרא בברייתא מדכתיב תרי זימנא תפדה בשה תפדה מיד אפילו בתוך שלשים יום ללידת החמור תפדה אפילו בכל שהוא אפילו בפטרוזה פי' שכחוש ומפרש בגמרא אם אין לו שה עין יפה בסלע עין רעה בשקל והבא לימלך מורין לו ברגיא דהיינו שלש זוזים והיינו פי' לשון ברגיא דרגיל הכא ורגיל הכא כלומר קרוב לזה וקרוב לזה ששלשה זוזים לא יחסר מסלע אלא זוז ואינו יותר משקל אלא זוז הרגמ"ה ותוס' ז"ל. ור' יוסי ב"ר יהודה פליג דאין פדייה פחותה משקל אפילו בדיעבד:
נכנס לדיר להתעשר: כגון ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד ומעשרן כדרך שמעשר שאר בהמות וה"ה שאם היה לו ספק פטר חמור אחד או שנים. אמר המלקט בפירוש רש"י ז"ל כתיבת יד והפריש עליהן שיין להפקיע ספיקן והן שלו שנכנסין לדיר עם שאר כבשיו להתעשר אלא האי דנקט בברייתא עשרה רבותא קמ"ל דאע"ג דיש בהן כדי מעשר בפני עצמו יש להם דין זה ע"כ. וביד שם פי"ב דהלכות בכורים סימן י' כ"ד וז"ל שם אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו וכו':
ופודה בו פעמים הרבה: וכתבו תוס' חיצוניות ופודה בו פעמים הרבה פי' רש"י ז"ל אם חזר וקנאו מיד הכהן אחר שנתנו לו חוזר ופודה בו פטר חמור אחר ולפירושו קשה דמאי חדוש הוא כיון שחזר וקנאו ושמא קמ"ל דאינו נתפס בקדושת פטר חמור ויכול לחזור ולפדות בו ועוד פי' ר"ת ז"ל דמיירי הכא בספק פטרי חמורים דקאי אהא דקתני לעיל מינה אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו וקאמר דבההוא ספק פודה בו פטר חמור ראשון וחוזר ופודה פטר חמור שני דאף כי עלה מספק ראשון חוזר ופודה ספק שני והוי דומיא דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל דמיירי שלא זז מתחת ידו ע"כ. אבל בודאי לא אפשר למימר פודה וחוזר ופודה כל זמן שהוא ביד ישראל ולא ניתן לכהן דהא תנן שתי חמוריות שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן תוס' שבדפוס. והרגמ"ה ז"ל פי' כפי' רש"י ז"ל או ג"כ שאם היה כן שהפרישו לעצמו כדאמרן ונולד לו פטר חמור אחר ודאי יכול לפדות באותו שה עצמו ואותו טלה שהפרישו לעצמו הוי חולין גמורין ע"כ. ופי' הרמב"ם ז"ל אח"כ אמר ופעמים הרבה נכנס לדיר להתעשר ר"ל פדיון ספק פטר חמור שאפשר שיתעשר בו כמו שנתברר בגמרא וזה שאם יש לו עשרה זכרים כ"א מהן ספק פטר חמור שצריך עליו טלה אחד ומפריש עליהן עשרה טלאים וחייבין במעשר ומ"ש ופעמים הרבה ר"ל שזה יקרה פעמים רבות מפני שהוא אפשר קרוב ע"כ. ובטור יו"ד סי' שט"ו וכתב בית יוסף שם סי' שכ"א שלדעת הרמב"ם ז"ל נראה שלא היה גורס ופודה בוי"ו וה"פ פטר חמור נפדה בשה מן הכבשים ומן העזים ואח"כ אמר זכר ונקבה גדול וקטן תמים ובעל מום פודה בו ע"כ:
אין פודין לא בעגל וכו': ביד שם פי"ב סי' ח'. ואיתה בפ' הוציאו לו (יומא ד' מ"ט) ובפ' מרובה (בבא קמא ד' ע"ח.) ובתוס' ר"פ אותו ואת בנו. כתוב בתוי"ט ולא בחיה לשון הר"ב ז"ל צבי ואיל בקמץ היו"ד וכו' ואיני יודע מה מלמדנו. ובגמרא מתני' בן בג בג דדריש שה שה נאמר כאן שה ונאמר להלן בפסח שה מה להלן פרט לכל השמות הללו השנויות במשנתנו אף כאן פרט לכל השמות הללו:
כוי: פירש הרגמ"ה ז"ל הבא מן התיש ומן הצביה:
ר' אלעזר מתיר: עיין במרובה שם בתוס' דמשמע דגרסינן ר' אלעזר בלתי יו"ד וכן כתבו ג"כ בפירקין דר' אלעזר גרסינן ולא ר' אליעזר דכן מוכח במרובה דאמרינן ולר' אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי הלכתא אמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע דנפקא ליה משה כשבים ושה עזים וכ"ש דהוי דלא כר' אליעזר דשרי לעיל בפירקין אלמא דר' אלעזר פליג על ר' אליעזר בר פלוגתיה דר' יהושע ע"כ. וכל הנך דקתני מתני' דאין פודין בהן שלא בשוויין קאמרינן דאי בשוויין אפילו נותן עשבים שלוקים שווי דמי החמור שרי:
ואוסר בכוי: כצ"ל:
אין הכהן רשאי לקיימו: שלא יערפנו עד שיפריש הכהן שה תחתיו והוא שלו מפני גזרת הכתוב ואם לא תפדה וערפתו הרגמ"ה ז"ל. ובגמרא מפרש רש"י ז"ל לקיימו אפילו שעה אחת ע"כ ותנינא במתני' להא דת"ר ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו ואמר לו הכהן תנהו לי ואני אפדהו ה"ז לא יתננו לו אלא א"כ פדאו בפניו דאי לאו הכי מורי ביה התרא כיון דשה שאפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו:
המפריש פדיון פטר חמור ומת: בירושלמי פ"ד דתרומות ד' מ"ד:
ר' אליעזר אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן: טעמא דר' אליעזר שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה אבל ודאי אם מת פטר חמור של ישראל אינו חייב לפדותו בשום דבר ואע"ג דגבי פדיון הבן אם מת אחר שלשים יום חייב ליתן ה' סלעים לכהן לענין זה לא מקשינן לבן משום דהתם חוב הוא שהטיל הכתוב על האב אבל הכא אי בעי ישראל עריף ליה לחמור ואינו חייב כלום לכהן אם ירצה. הרגמ"ה ז"ל. ומצאתי מוגה חייב לשון יחיד במילתייהו דר' אליעזר וחכמים:
ר' אליעזר אומר יקבר: דאזיל לטעמיה וסבר כר' יהודה דאמר אסור בהנאה. הרגמ"ה ז"ל. ופלוגתא דר' יהודה איתה בגמרא בברייתא בד' י' דתניא לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחריו וקוברו ואסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר ואיכא מאן דמפרש התם דמודה ר"ש דלאחר עריפה אסור וכבר כתבתי זה לעיל במתני' סי' ג'. ובגמרא פריך אביי אי ילפינן מהקשא בכור בהמה טמאה מבכור אדם אימא נמי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדיונו אף בכור בהמה טמאה מותר אלמא תנן ר' אליעזר אומר יקבר דאסור בהנאה דס"ל כר' יהודה ומסיק רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתי בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו ולא לדבר אחר דהיינו הנאה. ומה שפירש הרמב"ם ז"ל אליבא דחכמים לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר והעתיקו ר"ע ז"ל לע"ד לא נתבאר בתלמוד. ביד שם פי"ב סי' ד' ה':
לא רצה לפדותו עורפו וכו': רפי"ב דהלכות בכורים וסי' ז':
בקופיץ: דוקא קתני למעוטי שלא יהרגנו לא במקל ולא בקנה ולא בקרדום ולא במגרה וגם שלא יכניסנו לחדר וינעול הדלת בפניו עד שימות שנאמר וערפתו:
וקוברו: לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה לכולי עלמא ויליף לה במכילתא בג"ש דעריפה עריפה. תו גרסי התם במכילתא ואם לא תפדה וערפתו מכאן אמרו אם אין פודהו יערפהו הואיל ואיבד [נכסי] כהן את ממונו יאבדו ע"כ והכי תני לוי בגמרא בפירקין ד' י' הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו פי' רש"י ז"ל יכפהו ב"ד לערפו לאחר שלשים יום כדמפרש בהאי פירקא ויאסר בהנאה ע"כ:
מצות פדייה קודמת למצות עריפה: הראב"ד ז"ל בהשגות כתב שאין לחשוב העריפה במ"ע אע"פ שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן ומפני שאמר מצות פדיה אמר מצות עריפה ע"כ:
קודמת למצות פדייה: שהיא פודה את עצמה כלומר מצוה לייעד דודאי בפדייה אינו עושה כלום ובעל כרחיה דאדון הוא. תוס' חיצוניות. וק"ק לע"ד דהא דרשי' והפדה מלמד שאף הוא מסייע בפדיונה כדאיתא בפ"ק דקדושין ד' י"ו:
שנאמר אשר לא יעדה והפדה: הא אם יעדה זה מוטב. ביד פ"ד דהלכות עבדים סי' ז':
מצות יבום: פ' החולץ (יבמות ד' ל"ט) אמר רב אין כופים ופי' רש"י ז"ל דאסיפא קאי דאע"ג דמצות חליצה קודמת אי תרווייהו ניחא להו ליבומי אין כופין אותם לחלוץ. אבל ר"ת ור"ח וכן הרי"ף ז"ל סוברים דארישא קאי ע"ש. ואיתה נמי בפ' אע"פ ד' ס"ד וביד פ"א דהלכות יבום סי' ב' ובטור א"ה סימן קס"ה:
מצות גאולה באדון הוא קודם: המתפיס בהמה טמאה לבדק הבית. ועיין במ"ש רפ"ח דערכין בשם בעלי התוס' ז"ל. ומצאתי מוגה מצות גאולת אדון קודמת וכו':