משנה בבא מציעא י א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק י · משנה א | >>
הבית והעליה [ של שנים ] שנפלו, שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפרב, ורואים אילו אבנים הראויות להשתברג.
אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבוןה.
הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ,
- שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר.
- וְרוֹאִים אֵילוּ אֲבָנִים הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר.
- אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו,
- נוֹטְלָן, וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן:
הבית והעליה של שנים - שנפלו,
- שניהם חולקין - בעצים, ובאבנים, ובעפר,
- ורואין - אילו אבנים ראויות להשתבר.
- היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו -
- נוטלן - ועולות לו מן החשבון.
כשנוכל להביא ראיה מעניין הנפילה מה שהוא לבעל הבית ומה שהוא לבעל העליה נעשה על פי אותה ראיה, ואם לא נדע חולקין.
ומה שאמר נוטלן ועולות לו - הוא כשיודה לו בעליו במקצת מה שטען ויאמר לו במקצת איני יודע, על העיקר שביארנו לך בזו המסכתא שכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם:
הבית והעליה של שנים - הבית של אחד, ועלייה של אחר:
שניהם חולקים - לפי שאין ניכר אלו אבנים של עליון ואלו אבנים של תחתון:
ורואים אלו אבנים הראויות להשתבר - שאם נחבט הבית מיסודו ונפל תחתיו, יש לדעת שהתחתונות נשברו. ואם עליונו של כותל נפל להלן ממנו הרבה, העליונות נשברו, שנפלו ממקום גבוה, והתחתונות שלימות שנפלו ממקום נמוך. ורישא דתנא שניהם חולקים, מיירי שנפל הכותל בלילה ופנו את האבנים מיד א, וליכא למיקם אי בחבסה נפל ותתאה אתבור, אי בחבטה נפל ועלייתא אתבור:
מקצת אבניו - והן שלמות:
נוטלן - וכגון שהלה טוען בקצת מהן שהוא אמת, ובקצת אומר שאינו יודע, שכיון שהוא מודה במקצת הוה ליה מחוייב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ד. אבל אם אמר על כולן איני יודע, ישבע שאינו יודע וחולק עם חבירו בשוה:
שניהם חולקים. כתב הר"ב לפי שאין ניכר אלו וכו'. וכ"כ רש"י ותחלת לשונו הכל לפי שהאחד הוא גבוה מחבירו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקין. לפי שאין ניכר וכו' והגיה החכמת שלמה שכן צריך להיות הכל לפי הגובה לפי שהאחד וכו'. ועכשיו דעת רש"י כמו שאר המפרשים. וכמבואר בתוספתא דהא תנן חולקים דמשמע בשוה. בד"א בזמן שהיו שניהם שוין. אבל אם היה א' מהן גדול וא' מהן קטן זה נוטל לפי שלו. וזה נוטל לפי שלו. אבל גרסת המגיד [פ"ד מה"ש] והרשב"א בל' רש"י אע"פ שהאחד גבוה וכו'. ותמהו עליו. והלשון שכתב הר"ב שאין ניכר אלו אבניו של עליון ואלו אבניו של תחתון וכן לשון רש"י. גם המגיד העתיקו כן. גם הב"י סימן קס"ד. והחכמת שלמה הגיה במקום אלו איזו. ואין הגהתו מוכרחת שרש"י לשון משנתינו נקט דתנן נמי ורואין אלו. והמכוון איזו. והרמב"ם בדבורו פרק רביעי מהלכות שכנים העתיק רואין איזו:
שניהם חולקין. עיין מ"ש במ"ג:
חולקים. כתב הר"ב מיירי שנפל הכותל בלילה. ופנו את האבנים ואותם שפינו אזלו לעלמא דלא מצינו לשיילינהו. גמרא. ותו בגמרא דאפילו הן ברשות אחד מהם לא הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. דלא חשבינן ליה מוחזק. דשותפין לא קפדי אהדדי למקני רשותא דידיה. הלכך ברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עליה מלאשולה דוכתא. ועיין [מ"ש] ברפ"ק דב"ב:
ובעפר. שכן היה דרך בניניהם לחבר האבנים בעפר. כענין שנאמר (ויקרא י"ד) ועפר אחר יקח וטח את הבית:
הראויות להשתבר. אם יש אבנים שבורות. שאבניהם של לבנים היו. רש"י. [ועיין [מ"ש] ברפ"ב דב"ב על הא דתנן ואת מי רגלים]:
אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן. כתב הר"ב וכגון שהלה טוען במקצת מהן שהוא אמת וכו' ברפ"ה דב"ק כתבתי בשם התוספות ונ"י דהיכא דלא הוה ליה למידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ופירשו התוספות שם [ד"ה אפילו] דהכא רגילות הוא שכל אחד מכיר מקצת אבניו ע"כ. ואזדא לה מה שכתב נ"י בכאן וז"ל כתב הרנב"ר ז"ל מהא שמעינן דאפילו בשמא דלא ריע כי האי דלא הוה ליה למידע אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע"כ. ואני תמה שנ"י עצמו ברפ"ה דב"ק כתב דהיכא דלא הוה ליה לידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומ"ש הר"ב אבל אם אמר על כולן איני יודע ישבע וכו' עיין מ"ש בסוף משנה ב' דפ"ח:
ועולות לו מן החשבון. מסקינן בגמרא לפי חשבון שלימים. דהלה נוטל ג"כ שלימים כנגדן דמדהני ידע טפי לא ידע. תו לית ליה. ומהני ליה להא שנוטל אלו שמכירן. כגון שהם גדולות וטובות יותר משאר הלבנים:
(א) (על הברטנורא) ואותם שפינו אזלו לעלמא דלא מצינו לשיילינהו. גמרא. ואפילו הן ברשות אחד מהם לא הוה אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. דלא חשבינן ליה מוחזק. דשותפין לא קפדי אהדדי למקני רשותא דידיה, הלכך ברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עליה מלאושליה דוכתא. בגמרא:
(ב) (על המשנה) ובעפר. שכן היה דרך בניניהם לחבר האבנים בעפר כענין שנאמר ועפר אחר יקח וטח את הבית:
(ג) (על המשנה) להשתבר. אם יש אבנים שבורות. שאבניהם של לבנים היו. רש"י:
(ד) (על הברטנורא) לדעת הסוברים דהיכא דלא הוה ליה למידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. פי' התו' דהכא רגילות הוא שכל אחד מכיר מקצת אבניו. ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) ועולות כו'. לפי חשבון שלימים דהלה נוטל שלימים כנגדן, דמדהני ידע, טפי לא ידע, תו לית ליה. ומהני ליה להא שנוטל אלו שמכירן, כגון שהם גדולות וטובות יותר משאר הלבנים. גמרא:
הבית והעליה וכו': עד סוף סימן ג' ביד פ"ד דהלכות שכנים. ובטור ח"מ סימן קס"ד:
שניהם חולקין: פי' רש"י ז"ל אע"פ שהאחד גבוה מחברו ועפרו מרובה משל חברו חולקין לפי שאין וכו' כדמפרש רעז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב עליו שהוא תימא ויש להם לחלוק לפי חשבון שמי ששלו גבוה משל חברו אבניו ועציו ועפרו מרובה דהכי איתא בתוספתא ע"כ וכן שם בטור והתימה מן ספר חכמת שלמה שהגיה בפי' רש"י ז"ל במקום אע"פ שהאחד לפי שהאחד וכו':
העשויות: ס"א הראויות להשתבר זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי רואין אלו אבנים הראויות להשתבר אם של עליון אם של תחתון והכל לפי המפולת שאם נחבס הבית מיסודו וכו' כדמפרש ואזיל רעז"ל. עוד בפירושו ז"ל ופינו את האבנים מיד. אמר המלקט פי' שאם לא פינו אותן מיד היו רואין אותן למחר אם הם למעלה זו על זו ולא נפלו למרחוק ידוע שבחבסה נפול ורוב השבורות של אותו שלמטן ואם הם רחוקות להלן ידוע שנפלו בחבטה ורוב השבורות של אותו שלמעלה ופרכי' בגמרא וליחזי מאן פנינהו ולישיילי' ומשני דפנינהו בני ר"ה ואזלו לעלמאי. תו פרכינן בגמרא וליחזי ברשותא דמאן יתבי ולהוי אידך המע"ה ומשני לא צריכא דיתבי ברשותא דתרוייהי א"נ בר"ה ואיבעית אימא שותפים כה"ג לא קפדי אהדדי אע"ג דפנינהו חד לרשותא דידי' לא הוי חזקה למקנינהו דאפקורי מפקר כל חד רשותי' לגבי' חבריה:
אם היה אחד וכו': תוס' פ' השואל דף צ"ז:
נוטלן ועולות: היינו הלבנים שיש בהן רוחב יותר מחבריהם א"נ טיט והלבנים שהוא מעובד ומגובל יפה דכיון שהוא מכירן שהן שלו נוטלן:
יכין
הבית והעליה של שנים: בית של א' ועלייה של א':
שניהם חולקים: כל א' יטול כפי גובה כתלים:
בעצים ובאבנים ובעפר: ר"ל הטיט והסיד, ואפי' הא' מוחזק, טכ"פ שותפין קודם שחלקו אין להן חזקה זה על זה במילי דשותפות, היכא דלית ליה מגו דהחזרתי או לא נטלתי [קע"ט א']:
ורואים אילו אבנים הראויות להשתבר: דבנתרועע העליון ונפל למרחוק [ונקרא בחבטא], ונהרוס התחתון עמו, אז העליונים דרכן להשתבר ביותר, ובנתרועע התחתון, ועי"ז נכבש העליון ג"כ ונפל [ונקרא בחבסא], אז התחתונים דרכן להשתבר ביותר. ורישא דחולקין מיירי באי אפשר לידע איך נפל:
אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו: שנשארו שלימות, או שהן גדולות ורוצה ליטלן, ואפילו יטעון אידך איני יודע:
נוטל: מיירי בהודה חבירו במקצת השלימות או הגדולות, והרי מדהודה במקצת חייב שבועה דאורייתא, ואינו יכול לשבע על השאר שטען עליהן איני יודע, ומדהוה לי' למידע, דהרי במורגל כל א' מכיר אבניו, להכי משלם. אבל בלא הודה, נשבע היסת שאינו יודע וחולקין:
ועולות לו מן החשבון: ר"ל דאידך נוטל שלימין כנגדן, ואפילו אינן גדולות וטובות כאלו שלקח הלה [קס"ד]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת