משנה אהלות ה ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ה · משנה ד | >>
לגין שהוא מלא משקין טהורין, הלגין טמא טומאת שבעה, והמשקין טהורין.
ואם פינן בכלי אחר, טמאין.
האשה שהיא לשה בעריבה, האשה והעריבה טמאים טומאת שבעה, והבצק טהור.
ואם פינתו לכלי אחר, טמא.
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
לָגִין שֶׁהוּא מָלֵא מַשְׁקִין טְהוֹרִין,
- הַלָּגִין טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה,
- וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין;
- וְאִם פִּנָּן בִּכְלִי אַחֵר,
- טְמֵאִין.
- הַלָּגִין טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה,
- הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה בַּעֲרֵבָה,
- הָאִשָּׁה וְהָעֲרֵבָה טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה,
- וְהַבָּצֵק טָהוֹר;
- וְאִם פִּנַּתּוּ לִכְלִי אַחֵר,
- טָמֵא.
- הָאִשָּׁה וְהָעֲרֵבָה טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה,
- חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:
לגין שהוא מלא משקין טהורין -
- הלגין - טמא טומאת שבעה,
- והמשקין - טהורין.
- ואם פינן לכלי אחר - טמאין.
- האשה שהיא לשה בעריבה -
- האשה והעריבה - טמאין טומאת שבעה,
- והבצק - טהור.
- ואם פינתו לכלי אחר - טמא.
- חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
זאת ההלכה דומה דרך משל לדין הקודם וזה שכבר קדם, שכל מה שבעליה הוא כמו הדברים אשר הם בתוך צמיד פתיל באוהל המת.
וכאשר היתה הקדרה אשר היא כלי חרס בזאת הארובה, והיו בעליה כלי נחושת או כסף או הדומה לו מכלי מתכות ובזה הכלי משקין טהורין, הנה המשקים טהורים לפי שהקדרה מצלת עליהם, והלגין עצמו טמא לפי שהקדרה אינה מצלת עליו להיותה של חרס, לפי מה שהשרשנו. זה לפי דעת בית שמאי. אולם לדעת בית הלל, המשקים והלגים טהורים.
ואם נריק אלו המשקים מזה הכלי שהן בו לכלי אחר מהכלים אשר היו בזאת העליה, הנה המשקים יטמאו בהגעתן בכלי טמא, לפי שכל הכלים אשר בעליה לבד כלי חרס יטמאו לפי השורש. ולא נאמר שהכלי אשר היו בו בעצמו יטמאם, לפי שאם היה כן אי אפשר שהצילו המשקים, שכבר השרשנו שהוא מציל על האוכלים ועל המשקין.
וזה הדין בעצמו באשה שהיתה לשה בעריבה של עץ בתוך העליה שהקדרה בארובה שלה, שהאשה והעריבה טמאין טומאת שבעה שהקדרה של חרס אינה מצלת עליהן, והבצק טהור מפני שהוא אוכל והקדרה מצלת על האוכלים. וכבר ביארו בתוספתא שהבצק טהור כל זמן שהיא עוסקת בבצק ולא נפרדת ממנו ועזבה אותו, אולם אם תגביה שתי ידיה יחד מהבצק וחזרה ולשה, הנה היא תטמא הבצק בהיותה נוגעת בו והיא טמאה. וזה כולו לדעת בית שמאי. ואולם בית הלל אומרים, שהאשה והעריבה והבצק טהורים:
לגין של עץ איירי כדפרישית וכן אשה לשה בעריבה הכל בשל עם הארץ איירי ואע"פ שכלי ראשון והאשה כטהורין שוו להו רבנן כלי השני לא שוו להו רבנן כטהור מאחר דבעי הזאה שלישי ושביעי אע"פ שגם הראשון בעי הזאה: האשה שהיא לשה. פרק חומר בקדש (שם:) מייתי לה.
תניא בתוספתא (שם) לגין שהוא מלא משקין טהורין ופינן ללגין אחר אם יש שם משקין טמאין לא שנא. פי' לא מיבעי אין שם משקין דטמאין אלא אפי' יש שם משקין דאי לאו דפינה זה בזה הוה מטהרינן הני והני אפילו הכי טמאין כיון דפינן ואי הוה גרסינן טהורין הוה ניחא טפי:
לגין - של עץ או של מתכת שמונח בעליה זו שהקדירה מונחת על פי ארובה שלה:
הלגין טמא טומאת - שבעה. שאין הקדירה מצלת על כלי עץ וכלי מתכות כדאמרן:
והמשקים טהורים - שהקדירה מצלת על אוכלים ומשקים:
ואם פינה - המשקים הללו לכלי אחר שבאותה עליה, הכלי האחר מטמאן, שכל הכלים שבעליה טמאים, חוץ מכלי חרס. אבל הכלי הראשון שהיו המשקין בתוכו אינו מטמאן אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה, שאם אמרת כן, א"כ אין הקדירה שבארובה מצלת על המשקין לעולם, ואנן אמרינן שהיא מצלת על אוכלין ומשקין:
האשה והעריבה טמאים - שאין הקדירה של חרס מצלת עליהן:
והבצק טהור - שהקדירה מצלת על האוכלים. ודוקא כל זמן שלא פירשה ממנה, אבל אם הגביהה שתי ידיה ממנה וחזרה ולשה, הרי זו מטמאה את הבצק:
.אין פירוש למשנה זו
ואם פינם לכלי אחר. כך הגי' הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
ואם פנתה. מ"מ ואם פינתו:
חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש וכו'. תימה אמאי חזר תנא לשנות דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש דודאי דלב"ה קודם חזרה הכל טהור הלגין והמשקין וכן האשה והעריבה והבצק:
יכין
לגין: כלי של עץ או של מתכות שמונח בעליה שקדירה מונחת שם על פי הארובה שבתקרת אהל המת:
והמשקין טהורין: מטעמא דאמרן. אלא דקמ"ל הך בבא לרבותא דאע"ג שהמשקין תוך הכלי שנטמא. אפ"ה לא חיישינן לחוכא. ומטהרינן למשקין. וקמ"ל נמי סיפא. דכשעירן לכלי אחר נטמאו:
ואם פינן בכלי אחר: שעירה משקין הנ"ל לכלי שטף אחר שכבר נטמא בהעליה שם:
טמאין: גם להע"ה דהכלי השני טימא להמשקין אף שלא נטמאו בכלי הראשון. דלא רצו לגזור כל כך לומר דדוקא כשהן שם בכ"ח ישארו המשקין בטהרתן. ולא כשיהיו בכלי שנטמא אלא אדרבה משו"ה טהרו המשקין שנשארו בכלי הראשון כדי שנדע שטומאת כלים אלו רק מדרבנן הוא ולא נשרף עלה תרומה וקדשים. [ותמוהין דברי הר"ב כאן. שכתב דלהכי לא נטמאו המשקין מכלי הראשון. דא"כ לא היתה הקדירה מצלת על המשקין שבעליה לעולם. ותמוה הרי אפשר שינצלו כשיהיו בכ"ח].
האשה והעריבה טמאים טומאת שבעה: דגם על האדם גזרו טומאה שם. מהחשש שישתמש בו חבר כשיטבילנו. והרי צריך ספירת ז' והזאה:
והבצק טהור: דהקדירה שבארובה הציל על הבצק. אבל לא על העריבה שהיא כלי עץ. דמושיל לה חבר מע"ה ומטבילה ומשתמש בה וגם באשה שיש בה חשש נדות. עכ"פ אפשר שישתמש בה חבר שתתעסק אצלו בטהרות כשתספור ז' נקיים לפנינו. והרי העריבה והאשה שניהן צריכין הזאה ג' וז'. מדלא הציל עליהן הכלי של הע"ה. מיהו הא דהבצק טהור. היינו דוקא כשלא חזרה האשה ונגעה בהבצק אחר שהגביה' ידיה מהבצק. דבחזרה ונגעה. הו"ל כפינה להמשקין לכלי אחר ברישא ונטמאה:
ואם פינתו לכלי אחר טמא: ואצטריך לאשמעינן בצק. דאע"ג דהוה לן לטמויי מב' צדדים. מדנגע בהעריבה ומדנגע בהאשה. אפ"ה בעוד הבצק בחיבורן. טהור ותו קמ"ל נמי סיפא דכשפינהו. לאו דוקא משקין שעלולין לקבל טומאה גזרו בהו רבנן. אלא אפילו בצק שהוא אוכלין. וקמ"ל נמי אשה אע"ג דליכא למיחש גבה רק שישתמש חבר עמה לטהרות בלי הזאה. דהרי בלא זה צריכה ספירת ז' נקיים לפנינו. מדלא בקיאין הע"ה בדיני נדה. אפ"ה גזרו בה רבנן. והא דנקט במשקין ובבצק פינן לכלי אחר. זהו לאו דוקא אלא אפי' בכלי הראשון. בהוציאן מכלי הראשון. וחזר והחזירן לאותה כלי נטמאו. דלא עדיף מאילו הגביה האשה ידיה מהבצק וחזרה ונגעה בו שנטמאה [כתוספתא פ"ה] אלא אורחא דמלתא נקט:
חזרו ב"ה להורות בדברי ב"ש: אחר שהודיעו ב"ש טעמן. וכן הדין בכ"ח המוקף צמ"פ ועומד באהל המת [כפ"ט דכלים] ומהך טעמא גופא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת