רבינו שמשון על אהלות א
רבינו שמשון · על אהלות · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אדם הנוגע במת. היינו טמא מת דחשיב גבי אבות הטומאות בריש מסכת כלים. אדם הנוגע בו טמא טומאת ערב דכל אדם ולד הטומאה אין בו אלא טומאת ערב דאדם הנוגע בו ראשון הוא:
כלים הנוגעים במת. אומר רבינו תם דכל כלים דמתני' בכלי מתכות מיירי דקי"ל חרב הרי הוא כחלל בשמעתא קמייתא דחולין (דף ג.) ובפרק קמא דפסחים בתרי דוכתי גבי נר (דף יד:) וגבי מחט (דף יט:) ובמס' שבת בסוף הזורק (דף קא:) וכלי מתכות בטומאת מת דינן שיעשה כדבר שהוא נוגע אם נגע במת דינן כמת ואם נוגע בטמא מת נעשה כטמא מת חוץ מכלים בכלים דלעולם אין השניים נעשים כראשונים הילכך כיצד ג' כלים הנוגעים במת נעשים אבי אבות [הטומאה] כמת. וכלים בכלים השניים אב הטומאה. השלישי בין אדם בין כלים ראשונים. וכיצד ארבעה. כלים הנוגעים במת אבי אבות [הטומאה]. ואדם בכלים אב הטומאה וכלים באדם נמי אב הטומאה כאדם. הרביעי בין אדם בין כלים ראשונים. והשתא בכיצד שלשה דקתני הוה מצי למיתני אדם הנוגע במת וכלים באדם טמאים טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב אלא מסיפא שמעינן דארבעה טמאין במת דאפילו אדם) וכלים [בכלים כצ"ל]. שנגעו במת וכלים באדם קתני טומאת ז' כ"ש אדם במת וכלים באדם דאיכא טומאת שבעה והרב רבי יצחק מסימפונ"ט פירש דכלי מתכות אינם משונים משאר כלים והא דדרשינן בנזיר פרק כהן גדול (דף נג:) מדכתיב בחלל חרב דחרב הרי הוא כחלל לאו דוקא חרב דה"ה כל כלים אפילו כלי שטף ובשבת וחולין ופסחים לא גרסינן חרב הרי הוא כחלל (לאו דווקא חרב ה"ה) דלא צריך כלל דכל מה שמדקדק יכול לדקדק בלאו הכי וכל סדר השנוי דשלשה וארבעה בכל הכלים גזירת הכתוב הוא) כדתניא בספרי פרשת פרה (במדבר יט) וכל אשר יגע (על פני השדה) בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהיא טמאה טומאת שבעה והטגע בה יטמא טומאת שבעה הא למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין תלמוד לומר (שם לא) וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים [וכו' כלים באדם] מנין אמרת קל וחומר היא ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת הרי הן טמאין כלים הנוגעים באדם הנוגע במת דין הוא שיהו טמאים או יהיה אדם מקבל טומאה מן המת נטמא את חבירו טומאת (כל) שבעה (צ"ל וק"ו הוא.) אמרת קל וחומר הוא ומה כלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב הרי הן מקבלין טומאה מן המת לטמא אדם טומאת ז' אדם שמטמא על גבי משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא חבירו טומאת שבעה תלמוד לומר (שם יט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואינו מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה והשתא מדדריש ליה מוכבסתם בגדיכם שמע מינה דחרב לאו דוקא ועוד הביא ראיה מהא דתניא בתוספתא דכלים פרק אין כלי חרס [פ"ו] החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון לתוכה הוא טהור והתנור טהור. פי' דתוכו ולא תוך תוכו. בא הטהור ואחז בו והעלהו נטמא וטימא החמת חזרה החמת וטימאה את התנור פירוש דעצם כשעורה מטמא במשא אלמא אדם הנוגע במת מטמא חמת לטמא תנור אע"ג דחמת של עור ולא של מתכת. ואין משם ראיה כלל דהתם טעמא משום דהוי טומאה בחיבורין כדאמרינן פרק אין מעמידין (דף לז:) דיקרב בדיקרב מסאב. ועוד קשה לפירושו מהא דתנן פרק כ"ג (דף נד.) על אלו טומאות) אין הנזיר מגלח [ומזה] בשלישי ובשביעי וקא חשיב כלים הנוגעים במת ודייק בגמ' הני כלים בני הזאה נינהו אלא ש"מ אשארא כלומר אדם הנוגע בכלים) (איהו) [מי] (גי' יעב"ץ מי.) הוה בר הזאה (מאי הוי) ולדבריו הא אמרי' דכלים ואדם טמאין טומאת שבעה ואפי' כלים באדם וכלים אבל לפירוש ר"ת ניחא דאע"ג דאיכא לאוקומה בכלי מתכות משמע ליה מתני' דהתם בכל כלים אי נמי אי בכלי מתכות כיון דחרב הרי הוא כחלל היה נזיר מגלח עליו כמו על המת ומיהו זה לא יתכן דבהדיא קתני בתוספתא אין הנזיר מגלח אכל הני דמתני' ואומר רבינו תם דלא חייש לאוקומה בכלי מתכות דעל כורחין לאו אכולה קאי מדקתני מצורע בימי ספרו והא דדריש לה בסיפרי מוכבסתם איכא לאוקומה בכלי מתכות כגון תכשיטי זהב וכסף כדאשכחן גבי בגדי כהונה דכתיב (שמות כח) ואלה הבגדים אשר יעשו וקא חשיב חשן ואפוד ומעיל וציץ הוא טס של זהב. ועוד פירש הרב רבי יצחק מסימפונ"ט בענין אחר דשנים טמאין במת ושלשה טמאין במת מיירי בלא חיבורין אבל ארבעה טמאין במת מיירי על ידי חיבורין משום דקתני לה בתוספתא דומיא דזב. וזה לשון הירושלמי בנזיר פרק כהן גדול תמן תנינן שנים טמאין במת אחד טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. ג' טמאין במת שנים טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. ארבעה טמאין במת שלשה טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. כיצד. ב' בני אדם הנוגעים במת טמאים טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב, רבי יוחנן בשם ר' ינאי וכולהן תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חיטוי חייב על ביאת מקדש ושאין טעון חיטוי אינו חייב על ביאת מקדש התיבון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת טעון חיטוי והוא שני אמר רבי אבין בר חייא בטומאת איש באיש ולא טומאת איש בכלים. מילתיה דרבי אבין בר חייא אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון בלבד וכאן אינו חייב אלא על הראשון בלבד. א"ר יוסי והוא שטבל אבל אם לא טבל הדא היא דרבי דרבי אמר כל הטמאין בטומאתן עד שיבאו במים. אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא והוא שלישי כדא"ר אבין בר חייא בטומאת איש באיש אדם חייב על טומאת מקדש. התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים. רבי זריק' בשם רב המנונא תני תניין תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן החלמא וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת המקדש מפני שחציו מן החלמא וחציו מן הגללים אבל אם היה כולו מן החלמא חייב. מנו חייב לא הנוגע לא שני שנגע בראשון הוא אמר רבי פנחס קומי רבי יוס' תיפתר בשזרקו אמר ליה אי בשזרקו בדא תני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים משום מכניס כלים טמאים למקדש אמר רבי אלעזר בר רבי יוס' קומי רבי יוסי אוף אנן תנינן הדא מסייעא להדין תנייא קדמייא דתני רבי אלעזר אומר משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת מקדש. שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש. אמר רבי יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן אין חייב עליהם על ביאת מקדש. חצי לוג דם וחצי קב עצמות שהנזיר מגלח עליהן חייבים עליהן על ביאת המקדש. א"ר ירמיה הוינן סברין מימר מה פליגין לקרבן אבל למלקות לוקין אפי' על השלישי אפילו על הרביעי. תני רבי יוסי ציידניה קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש אמר רבי יוסי בר רבי בון משום ר' יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן אין חייבין עליהן. חצי לוג דם וחצי קב עצמות שהנזיר מגלח עליהן לוקין עליהן. עד כאן הירושלמי. וזהו פירושו על הראשון אדם שנוגע במת או כלים שנגעו במת והכניסן למקדש ומשום מכניס כלים נקט לשון על דהמכניס כלי טמא למקדש כדאיתא שני שנגע בראשון. מה טעם כלומר ולמה הוא פטור אם נכנס למקדש וכן המכניסן למקדש נמי למה אינו חיוב ודריש ליה מקרא (במדבר יט) דואיש אשר יטמא ולא יתחטא משמע דלא מיחייב אלא הטעון חיטוי ופריך מאדם הנוגע בכלים הנוגעים במת דטמא טומאה חמורה ובעי הזאה ורבי יוחנן פטר כולהו לבר מראשון. ומשני רבי אבין בטומאת איש באיש שני פטר מאיש ממה נפשך דלא בעי חיטוי ומפרש הש"ס מילתיה דרבי אבין דהכי קאמר מאחר דאדם באדם השני פטור אדם בכלים נמי פטור אע"ג דבעי חיטוי כיון שהוא שני. ומסיק עלה רבי יוסי והוא שהוא טבל דלא מיפטר שני אלא אם כן טבל דקלשה ליה טומאתו ואדם בכלים דבעי הזאה לאחר שטבל בשביעי שלו מיפטר כמו שמדקדק מדרבי דאמר כל הטמאין בטומאתן עד שיבואו במים. ושמא פליגא אדר' יוחנן דאמר דלא חילק ומשמע לר' יוסי בעל הראשון חייב אפי' טבל בשביעי שלו כיון דמחוסר הערב שמש דדומיא דפטר בשני מיתייב בראשון. אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר חייב אדם הנוגע בו אבל כלים הנוגעים במת פטור אדם הנוגע בהן. ופליגא דרבי יוחנן דלא חילק בכל שני דפטור כדקאמר אינו חייב אלא על הראשון בלבד. אמרה ואמר טעמא כלומר רבי אילא אמר דבר זה והוא עצמו פירש הטעם משום דכתיב (במדבר יט) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא דדוקא באיש הנוגע במת חייב הכתוב את הנוגע בו ואע"ג דפשטיה בחיובא דראשון איירי מכל מקום דריש הכי מייתורא דאיש ופריך כלים באדם וכלים דליחייב אכלים שניים אם הכניסם למקדש דמכח טומאת איש קאתו ומשני דכיון דאותו איש אתי דמכח כלים לא מיחייב והדר מסיק רבי זריק' דתני תניי תמן כלומר יש תנאים בעלמא חלוקים על רבי אילא כדמפרש דכלי שכולו מן החלמא אם נגע בו מת חייב. חלמא הוא דבר המקבל טומאה ונעשה אב הטומאה שיהא בר הזאה כדמוכח הכא מדמיחייב עליה אביאת מקדש. ובפרק אחד עשר בכלים פירשתי מה הוא חלמא. ומי הוא חייב לא אדם הנוגע בו בתמיה אלמא פליגא על רבי אילא ומשני דלעולם לא פליגא וחייב דקתני היינו אדם הזורקו למקדש ופריך אם כשנזרקו וכי על זה שנינו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל בגדיו בארבעים אלא ודאי בנוגע איירי והדר מסיק מתניתא מסייע לתניי קדמייא דהיינו לרבי יוחנן משום רבי ינאי ורבי ינאי ורבי יוחנן גופיה דוחה סיועא זו וכולה פשוטה עד סוף. גם פירש דחרב הרי הוא כחלל היינו דוקא היכא דנחלל בו המת לא שנא חרב ולא שנא כלי שטף כולם שוין אם נהרג בו נעשה אבי אבות אבל כפירוש רבינו תם קיבלנו וכן עיקר:
תניא בתוספתא [פ"א] כל הטמא במת טומאת שבעה טמא בזב טומאת ערב כל הטמא במת טומאת ערב טהור בזב מכלום. כיצד אדם באדם שנים במת ואחד בזב כלים בכלים שלשה במת ושנים בזב כלים ואדם וכלים ארבעה במת ושלשה בזב בד"א בתרומה ובקדשים אבל אין הנזיר מגלח עליו אלא על המת בלבד ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד. פירוש אדם הנוגע בזב אין מטמא אדם ואפילו בשעת חיבורו דדרשינן בפרשת זאת תהיה ומרבי כל הנוגע במשכב כל כלים כבגדים חוץ מאדם וכלי חרס שזב גופיה ממשכב גמר וכלים בכלים שנים בזב היינו משכב הזב דמטמא אדם וכלים וכלים ואדם וכלים שלשה בזב היינו הנוגע במשכב כל זמן שלא פירש דמטמא אדם וכלים דנחשב אב הטומאה כל זמן שלא פירש כדמוכח בסוף זבים דמטמא שנים ופוסל אחד ואע"פ שעושה כלל שלו ממת לזב לא דמו אהדדי דמת מיירי בכלי מתכות דוקא וזב מיירי דוקא במשכב ובמושב. ויש לדקדק מכאן דאין חרב נעשה כחלל לענין נזיר דהא קתני אין הנזיר מגלח עליו אלא על המת בלבד. ויש מדקדקין דאין כהנים מוזהרין על טומאת חרב הרי הוא כחלל משום דתניא בתוספתא דמכות (פ"ג) ובמסכת שמחות (פ"ד הלכ"א) זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהן סופג את הארבעים אין הנזיר מגלח עליו אין כהן סופג את הארבעים ואומר ר"ת דכללא משום רישא דעל כרחין כללא דסיפא לאו דוקא דהרי רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליו כדתנן בנזיר (דף נד.) וכהן מוזהר כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (דף עב.) ובריש סנהדרין (דף ד.) דמרבי' רביעית דם הבאה משני מתים מדכתיב על כל נפשות מת לא יבא ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד ה"ה הנוגע בשרץ ונבילה ובכל טומאת (שוה טומאה) (צ"ל שהטומאה.) יוצאה מגופן מדכתיב גבי מטמא מקדש בפר' ויקרא ולא אתא אלא למעוטי נוגע בכלום דאין טומאה יוצאה מגופן. ותימה דמשמע בפרק כיצד צולין (דף עט.) דחייבין גבי כלי שרת טמאין דאמרינן כשנטמא סכין בטומאת מת דמעיקרא כי קא מתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מתעביד. ויש לומר דפלוגתא דתנאי בנזיר בסוף כהן גדול (דף נו.) דתנן וכל טומאת מת שאין הנזיר מגלח עליו אין חייב עליה על ביאת מקדש. אמר רבי מאיר לא תהא קלה מן השרץ והשתא סוגיא דכיצד צולין כרבי מאיר וברייתא כתנא קמא. ובתוספתא דנזיר [פ"ה וע"ש] משמע דפליגי ברביעית דם דהכי תניא יהודה בן פרחיה אומר רביעית דם אין נזיר לענין טומאת מקדש נוגע בכל אב הטומאה כגון משכב ומושב ומורכב ואפשר דמאן דממעט רביעית דם היה ממעט נמי אלו. ובירושלמי דנזיר פרק כהן גדול מייתי הך משנה דשנים טמאין במת שלשה טמאין במת וגרסינן עלה רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכולהו תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת מקדש אינו חייב. הירושלמי כתבתי למעלה:
יש לי חמישי. באהל המת של פשתן איירי דמטמא טומאת אהלים ולפי מאי דקא חשיב רבי עקיבא אהל הוה מצי למימר יש לי להוסיף ששי כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דחרב נעשה כחלל אף לטמא אחרים באהל (המת) כדמוכח בנזיר פרק כהן גדול [דף נג:] דכולה קרא דוכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת מוקמינן ליה התם בדברים מטמאין באהל דתניא על פני השדה זה המאהיל על פני המת. בחלל זה אבר מן החי ויש בו כדי להעלות ארוכה. חרב הרי הוא כחלל. או במת זה אבר הנחלל מן המת. או בעצם אדם זה (אבר) רובע עצמות. או בקבר זה קבר סתום וקאמר התם (אילו) ואילו גבי נגיעה תניא משמע דהני כולהו מטמו באהל. משום דמנה ת"ק עד ד' קאמר רבי עקיבא יש לי ה' וה"ה אם היו מודים לו חכמים בחמישי היה אומר עדיין יש לי להוסיף ששי אלא השיבוהו אין האהל מתחשב לפי שנחשב השפוד בו כנוגע במת עצמו ועוד נראה דלא דמי כלל דהא דאין אהל מתחשב לאו משום דמאהיל על המת ועל השפוד ונחשב כל כך המונח באהל המת כנוגע במת דבהא ודאי מודה רבי עקיבא דאין מתחשב אלא רבי עקיבא בשפוד שנוגע באהל מבחוץ איירי ואפי' הכי אין האהל ממנין סדר משנתינו כמו שהוכחתי (לעיל) ממתני' דלקמן דטבליות וכי האי גוונא ודאי אהל שני מן המנין:
שהכלים שלשה. כגון כלים שנגעו במת וכלים בכלים ועוד כלים שלישים בשניים כולן טמאים: והאדם ב'. כגון אדם במת ואדם באדם אבל אדם השלישי בשני טהור: שהוא באמצע. האדם. כגון כלים ואדם וכלים דהרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב וכולה הך משנה שמעינן ממתני' דלעיל וקשיא מכאן למאן דמפרש שנים וג' בלא חיבורין וארבעה בחיבורין דהכא משמע או כולהו בחיבורין או כולהו שלא בחיבורין ועל כרחין רישא דאדם בלא חיבורין כדמוכח בפרק אין מעמידין (דף לז:) דבחיבורין דיקרב בדיקרב מסאב:
מטמא בגדים. כל זמן שלא פירש כדתנן בסוף זבים מטמא ב' ופוסל אחד (צ"ל אלמא) אלא נחשב אב הטומאה: ואין בגדים הגוגעים בזב מטמא בגדים. אפי' בשעת חיבורן כדתניא בת"כ בפרשת זאת תהיה דחיבורי הזב טהורין: הנושא את הזב. דהיינו משכב ומושב:
עד שתצא נפשו. כדדריש בסיפרי בפרשת פרה אשר ימות מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות ומכאן אתה דן לשרץ וממעט מפרפר: מגוייד. מלשון (דניאל ד) גודו אילנא: זוקק ליבום. דכל זמן שהוא גוסס יבמתו אסורה לינשא: ופוטר מן היבום. דאם מת והניח בן גוסס אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום: מאכיל בתרומה. את אמו כגון בת ישראל לכהן ופוסל אמו מן התרומה אם בת כהן לישראל היא: וכן בהמה וחיה אין מטמאין עד שתצא נפשם: הותזו ראשיהן. פ"ק דחולין (דף כא.) אמרי' מאי הותזו ריש לקיש אמר הותזו ממש רבי אסי אמר רבי מני כהבדלת עולת העוף דרבי אלעזר בר שמעון והתם גרסינן כזנב הלטאה כלומר פירכוס זה דומה לזנב הלטאה.
תני"א בתוספת"א [רפ"ב] ישראל ששחט בהמה טמאה לעובדי כוכבים ושחט בה שנים או רוב שנים ועדיין מפרכסת מטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות כולה מייתי לה פרק העור והרוטב (דף קיז:):
האברים. צריך שיהא בהם בשר גידים ועצמות דבכך נחשב אבר כדמשמע בסוף גיד הנשה (דף קב.) וכל משנה זו מייתי לה בפרק יוצא דופן (דף מג:) ומיירי בין באבר מן החי בין באבר מן המת:
שלשים בפיסת הרגל כיצד ששה בכל אצבע. דהיינו שלשים לחמש אצבעות וכן גבי פיסת יד נמי כיצד קתני. פיסת הרגל היא הפרסה דהוא כף הרגל וכן פיסת היד הוא כף היד כדכתיב (מ"א יח) ככף איש עולה מים תרגומו פיסת ידא:
קרסול. מלשון (תהלים יח) ולא מעדו קרסולי מקום חיבור הרגל והשוק:
קטלית. למעלה בראש הירך.
בקנה. עצם המחובר ליד מלשון (יחזקאל מ) קנה המדה שבו מודדין האמה:
מרפק. רויד"א בלע"ז כדתנן פרק האומר משקלי עלי בערכין (דף יט.) משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו עד מרפקו ובגמרא תניא משקל ידי ומשקל רגלי עלי ממלא חבית מים ומכניס ביד עד האציל וברגל עד הארכובה פי' מרפק ואציל הכל אחד כדכתיב (יחזקאל יג) על כל אצילי ידי תרגום על כל מרפקי ידי משמע דמרפק ביד כנגד ארכובה ברגל ובפרק שני דזבחים (דף יח:) ולא יחגרו ביזע אין חוגרים [במקום] שמזיעין [כדתניא כשהן חוגרין אין חוגרין] לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם וזהו כנגד הקוד"ה ששם דרך לחגור בו מתניו וצא ולמד ממנין סדר משנתינו. וי"מ דמרפק הוא השחי ולא יתכן כדפרישית ומיהו מדכתיב בירמיה (לח) שים נא בלויי הסחבות תחת אצילי ידיך שלא יזיקו לו החבלי' כשהעלוהו מבור הטיט משמע כדברי וכן מדתנן פרק המצניע (דף צב.) גבי הוצאה בפיו ובמרפקו ושם פירשתי:
מאה ואחד מזה. כל מה שמנה מנה מצד אחד של הגוף כגון יד אחד ורגל אחד ודופן אחד:
בשר כראוי. כדתנן פ"ק דכלי' (מ"ה) שיעור בשר כדי להעלות ארוכה ר' יהודה אומר אם יש במקום א' כדי להקיפו בחוט ערב יש בו להעלות ארוכה:
תניא בתוספתא [פ"א] כשם שאבר מן החי ואבר מן המת שחסר עצם באדם טהור כך בנבלות ובשרצים טהור אבר שאין עליו בשר כראוי באדם טמא בנבלות ובשרצים טהור המוח בין באדם בין בבהמה בין בחיה בין בעופות בין בנבלות בין בטרפות בין בשקצים בין ברמשים טמא וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא ומטמא כזית במשא וכעדשה במגע כללו של דבר מוח הרי הוא כבשר לכל דבר. תנן במסכת עדיות פרק קמא אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר בשר טמא חסר עצם טהור. פי' חסר בשר טמא כדתנן במתניתין דאם אין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל. חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהא בו כזית בשר וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מכברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי: