מצוה:לא להיכנס למקדש בכל עת
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.
(ויקרא טז, ב)
שהזהיר כהן הגדול מהכנס למקדש בכל עת מפני כבוד המקדש וגדולתו, ויירא ויפחד מן השכינה. והוא אמרו יתעלה ואל יבא בכל עת אל הקדש.
ובלאו זה דינין חלוקין, וזה כי כהן גדול הוזהר מהכנס לבית קדשי הקדשים ואפילו ביום הכפורים אלא בעת הידועה מעבודה, וכן כל כהן מוזהר מהכנס להיכל גם כן זולתי בשעת העבודה. ויהיה פירוש ענין האזהרה שכל כהן לא יכנס במקום שאפשר לו ליכנס אלא בשעת עבודה, בין כהן גדול בפנים בין כהן הדיוט בחוץ.
ומי שעבר על לאו זה ונכנס שלא בשעת עבודה, אם נכנס לקדש הקדשים חייב מיתה ואם נכנס בהיכל חייב מלקות. ולשון ספרי "ואל יבא בכל עת" זה יום הכפורים, "אל הקדש" לרבות שאר ימות השנה, "מבית לפרכת" להזהיר על כל הבית, יכול במיתה תלמוד לומר אל פני הכפורת וגו' הא כיצד אל פני הכפורת במיתה אבל שאר הבית באזהרה. ובגמרא מנחות (דף כ"ז:) אמרו בפירוש על ההיכל בארבעים.
קישורים
שלא יכנסו הכהנים בכל עת במקדש וכל שכן זרים
שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל המקדש אלא בעת העבודה. שנאמר (ויקרא טז ב) ואל יבא בכל עת. ויזהיר בכאן כהן גדול מהכנס בבית קדשי הקדשים ואפילו ביום הכפורים אלא בזמן העבודה, [וכן יכנס באזהרה [זו] כהן הדיוט מהכנס בהיכל כל השנה אלא בזמן העבודה ע"פ ד"ו] ויהיה באור ענין המניעה לומר שכל כהן לא יכנס במקום שהוא ראוי אלא בזמן שהוא ראוי להכנס בו, דהיינו בשעת העבודה. ולשון ספרא, ואל יבא בכל עת זה יום הכפורים, אל הקדש לרבות שאר ימות השנה, מבית לפרכת להזהיר על כל הבית. יכול כל הבית במיתה? תלמוד לומר אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות, הא כיצד? אל פני הכפרת במיתה, ועל שאר כל הבית באזהרה. ובגמרא מנחות אמרו זכרונם לברכה (דף כז:) על ההיכל בארבעים.
משרשי המצוה. שיקבעו המשרתים בנפשותם גדלת המקום ומעלתו ותהיה יראתו תמיד על פניהם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה[1] שכהן גדול אינו נכנס לקדש הקדשים אלא ביום הכפורים שנכנס ארבע פעמים ולא יותר, שאם נכנס חמישית חייב מיתה בידי שמים וכהן הדיוט נכנס בהיכל לעבודה בכל יום, וכל הנכנס להיכל שלא לצרך עבודה בין כהן גדול בין כהן הדיוט כגון שיכנס אפילו להשתחוות לוקה, ואינו חייב מיתה, שנאמר אל פני הכפרת ולא ימות, על קדש הקדשים במיתה ועל שאר הבית בלאו. זהו דעת הרמב"ם[2] זכרונו לברכה בלאו הזה. וכבר כתבתי למעלה [3] דעת הרמב"ן זכרונו לברכה שאמר, שהכניסה בבית שלא לעבודה בפרוע ראש וקרוע בגדים מעלה היא מדבריהם, ואם כן לדעתו כל שנכנס להשתחוות אפשר שאינו במלקות כלל, ואסור זה דאל יבא יהיה בביאה ריקנית לגמרי, לפי שזה זלזול לכבוד הבית להכנס בו חנם. ויתר פרטיה מבוארים במנחות ובספרא [4].
ונוהגת בזמן הבית בכהנים. ואפילו עכשיו שלא בזמן הבית אמרו זכרונם לברכה (מגילה כח א) שמוזהרים אנו שלא להכנס למקדש, ודרשו הדבר מדכתיב (שם כו לא) והשמותי את מקדשיכם. ולא אמר מקדשיכם אשים שממה, דמשמע קדושתן עליהן אפילו כשהן שוממין וכיון שכן, יש לי למנות איסור זה בכלל אסורין הנוהגין היום.
שלא יכנס כ"ג בכל עת אל קדש הקדשים כי אם מיום הכפורים ליום הכפורים, שנ' "אל יבא בכל עת אל הקדש" וזהו קדש הקדשים. וכהן הדיוט נכנס בכל יום לקדש בהיכל לעבוד. והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו למקדש או לקדש הקדשים שלא בשעת עבודה, שנ' "אל יבא בכל עת אל הקדש" זה קדש הקדשים. עכשיו שנא' "מבית לפרכת" מיותר "אל הקדש" להזהיר על כל הבית.
אומר רבי' יצהק דהא דתניא בירושלמי דיומא ומביאה בפטום הקטרת חסר מכל סמן וסמן או שלא נתן לתוכה מעלה עשן כל שהו או שחסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ואמ' ר' זעירא ועובר משום הכנסה יתרה פי' חייב משום ואל יבא בכל עת אל הקדש שנכנס להיכל בחנם. כהן שנכנס לקדש הקדשים בשאר ימות השנה בין כ"ג בין כהן הדיוט או כ"נ שנכנס לשם ביום הכפורים שלא בשעת עבודה חייב מיתה בידי שמים שנ' ולא ימותו וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביום הכפורים ד' פעמים ואם נכנס ה' חייב מיתה בידי שמים כדתניא בת"כ [אחרי פ"ח משמעו כל הסוגיא מו"ס] והנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוייה בין גדול בין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה שנא' אל פני הכפרת ולא ימות. על קדש הקדשים במיתה ועל שאר הבית בלאו ולוקה. אליבא דרבנן במנחות [דף צ"ז] ומה ששנינו במסכת תמיד [דף ל"ג] בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות כו' בגמ' עבודה מדבר.
כהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אינו עובד מפני שהוא אונן ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור כדמסקינן בזבחים [דף ט"ו] אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנא' ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר אינו צריך לצאת מן המקדש ולהניח עבודתו שהרי אם עבד לא חילל, ותניא ביומא [דף י"ג] כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל, ועוד תניא [שם] היה כהן הדיוט עומד ומקריב ושמע שמת לו מת ר' יוסי אומר יגמור עבודתו והלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה שחולק עליו, ומניין שעבודת האונן פסולה דבי ר' ישמעאל תנא בזבחים [דף ט"ז] אתיא בק"ו אם בעל מום שאוכל בקדשים אם עבד חילל אונן שאסור לאכול בקדשים שנ' לא אכלתי באוני ממנו אינו דין שיחלל, ואע"פ שכ"ג עובד אונן אסור לאכול בקדשים כאשר ביארנו שנ' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' וכן אינו חולק לאכול לערב כדאיתא בזבחים [דף צ"ט וק"א עוד מסקינן שם [בדף ק' וק"א] כי ביום המיתה בלבד נקרא אונן מה"ת ובלילה הוא אונן מדבריהם, וביום הקבורה כולו אפי' אינו ביום המיתה הוא אונן מדבריהם אבל אינו תופס לילו ואפי' מדבריהם, וטובל ואוכל בקדשים לערב, ויום שמועה קרובה ויום ליקוט עצמות הרי הוא כיום הקבורה שאינו תופס לילו, [במ"ק דף ט"ו] האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה וכן המצורע כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה [בזבחים דף כ"ב וכ"ג] וטמא שרץ וכיוצא בו שולחין קרבנותיו ומקריבין עליהן, חוץ מפסח דאין שוחטין אותו על טמא שרץ לדברי רב בפסחי' [דף צ'] ושם [דף פ'] אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר [כך משמע בכלהו דלעיל ועיין בתו' דמ"ק בד"ה אחרי]:
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
- ^ (משנה, כלים א, ט)
- ^ (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ד)
- ^ (מצוה קמט, קנ)
- ^ (פ"ב מהל' ביאת מקדש)