סמ"ג לאו שד
שלא יכנסו מצורעין למחנה ישראל, שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם". ותניא בספרי [ריש פ' נשא] למה נאמר בפרשה זו, לפי שנ' "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מישראל כי את מקדש ה' טמא". עונש שמענו אזהרה מניין? ת"ל "ולא יטמאו את מחניהם", הר"ז אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש.
ותניא בפסחים [דף ס"ז כל הסוגיא] יכול יהיה זבים וטמאי מתים משתלחים חוץ למחנה אחת? ת"ל ולא יטמאו את מחניהם, תן מחנה לזה ומחנה לזה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה וגו' יאמר טמא נפש ואל יאמר זב ואני אומר ומה טמא נפש משתלח זב לא ב"ש מה ת"ל זב תן לו מחנה שניה יאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זב משתלח מצורע לא כל שכן מה ת"ל מצורע תן לו מחנה שלישית כשהוא אומר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו נותקו הכתוב לעשה אינו לוקה אם נכנס לירושלם כן פירש רבינו יצחק [בתו' שם] ורבי יהודה דורש בדד ישב שלא ישבו אפילו טמאים עמו. ושם תופס רב חסדא שיטתו כר"ש אבל משמע שלא שמע ברייתא זאת מדלא אמר הלכה כר"ש ואולי אם שמע אותה היה תופס שיטתו כר' יהודה שהלכה כמותו לגבי רבי שמעון כן נראה לי גם רבינו משה תופס [בפ"ג דהלכות ביאת המקדש ושם כל הסוגיא דלקמיה ועיקרה מספרי פרשה דלעיל ומפ"ק דכלים] שיטתו כרבי יהודה.
מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שלוחי משילוח חבירו אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו לפיכך משלחין המצורע חוץ לשלשה מחנות שהוא חוץ לירושלם מפני שהוא מטמא בביאה מה שאין כן בזב. ומשלחי זבים וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית מפני שהן מטמאין במשכב ובמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא. [בפסחים דלעיל] טמא מת ואפי' המת עצמו מותר ליכנס בהר הבית שנ' ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו במחנה הלויה שהוא הר הבית. אבל החיל מקודש הימנו, משלחים ממנו גוים וטמאי מתים ובועלי נדות, אבל טבול יום נכנס לשם שכבר טבל. ועזרת נשים משלחין ממנה טבול יום אבל לא מחוסר כפורים, שמחוסר בפורים העריב שמשו. ואיסור טבול יום במחנה לויה מד"ס [בזבחים דף ל"ב] מעזרת ישראל ולפנים אפי' מחוסר כפורים לא יכנס לשם שעדיין לא טיהר טהרה גמורה שנ' וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא גמרה טהרתה, ואפי' אחד מאצבעותיו לא יכניס דדרשי' בזבחים [דף ל"ב] בכל קדש לא תגע מה נגיעה במקצ' שמה נגיעה אף ביאה במקצ' שמה ביאה.
שנינו ביומא [דף ל'] אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' טהור עד שהוא טובל, ופי' רש"י לעבודה לאו דווקא ויש מפרש לעבודה דווקא. ומסקי' שם [בדף ל"א] אם הכניס שם אחד מאבריו שמה ביאה, שני' בסדר טהרות שאין חייבין על ביאת מקדש בטומאה מן המת אלא אדם שנגע במת שהוא אב הטומאה ובטמא מת שהוא ראשון, וכן תניא בתו' [דאהלות] שאין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ולביאת מקדש בראשון שנגע במת והשני שנגע בו בלבד, ומה ששני' [באהלות וכל הסו' מבוארת שם בפירוש ר"ש באריכות] ד' טמאין במת וה' טמאים במת זהו לתרומה וקדשים אמרי' בפסחים [דף ס"ה] תני תנא קמי דרב יצחק בר אבודימי ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה לימד על בעל קרי שאסור במחנה לויה ועניין לאו אחד הוא בכלל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה.
גרסינן בעירובין [דף ק"ד] אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור שנא' מזכר ועד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה יצא שרץ ונדחו שם דבריו אלא אפי' הכניס שרץ עצמו ענוש כרת שהרי טמא מקדש ה' אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפי' הם כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות שנ' ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו ודרשו רבותינו בת"כ [פ' אחרי פ' י"א] על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים לוקה מ' [בשבועות דף י"ז] וטמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור שנ' ואל המקדש לא תבא דרך ביאה חייבה תורה. אחד טמא שנכנס למקדש טהור או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה כגון שהיה מת תחת אהל במקדש ונכנס הוא תחת האהל ה"ז חייב כרת שהרי ביאתו וטומאתו באים כאחד.
נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס אפי' טימא עצמו שם במזיד ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה ואסור לו להשתחוו' ולשהות או לצאת בדרך ארוכה, ואם שהה או שיצא בארוכה אע"פ שלא שהה או שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אע"פ שלא שהה חייב כרת אם היה שוגג מביא קרבן כדאי' בשבועות [דף י"ד כל הסו'] וכמה שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה [להשתחו'] על הרצפ' וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו וזהו שיעור השתחויה והוא פסוק בדברי הימים, ואיזהו דרך ארוכה כל שאיפשר לצאת מן המקדש בדרך קצרה ממנה, יצא בקצרה אע"פ שלא רץ אלא הלך עקב בצד גודל אפי' כל היום כולו פטור יצא בארוכה אע"פ שרץ ורחק עצמו בכל כחו ונמצא שיעור זמן שהלך בו בארוכה פחות מכשיעור הזמן שמהלך כל אדם בקצרה הואיל ויצא בארוכה חייב כל עניין זה מפרש בשבועות [דף י"ז].