מצוה:שלא יאכל טמא מן הקודשים
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.
(ויקרא יב, ד)
שהזהירנו מלאכול כל טמא קדשים. והוא אמרו יתעלה ביולדת בכל קדש לא תגע.
ולשון ספרי מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת אף קדש האוכלו בטומאה ענוש כרת. ויורה זה באמרו לא תגע באיש אשר יאכל קדש בטומאה בזדון כמו שנתבאר במכות, והוא אמרו שם (דף י"ד: ) טמא שאכל את הקדש בשלמא עונש דכתיב והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אזהרה מנלן אתיא מבכל קדש לא תגע, ושם אמרו אזהרה לאוכל אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא לנוגע תלמוד לומר בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש יש בו נטילת נשמה אף קדש יש בו נטילת נשמה ואי לנגיעה מאי נטילת נשמה איכא אלא לאכילה ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה למימרא דנגיעה כאכילה.
ומזה הכתוב יתבאר לך שטמא שאכל את הקדש חייב כרת אם היה מזיד ואם היה שוגג יקריב קרבן עולה ויורד כמו שזכרנו בע"ב ממצות עשה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בי"ג מזבחים.
קישורים
שלא יאכל טמא מן הקדשים
שלא יאכל טמא מן הקדשים עד שיטבל ויעריב שמשו, ואם הוא טמא שצריך כפרה עד שיביא כפרתו, שנאמר (ויקרא יב ד) בכל קדש לא תגע. ולשון ספרא (תזריע יולדת פרק א מ"ח) בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, מה מקדש הנכנס בו בטמאה ענוש כרת, אף האוכל קדשים בטמאה ענוש כרת. ואמרינן במכות (דף יד:) בכל קדש לא תגע, אזהרה לאוכל, אתה אומר לאוכל או אינו אלא לנוגע, וכו' כדאיתא התם.
משרשי המצוה. מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) לקבע בנפשותינו יראת המקדש וקדשיו, ולכן אין ראוי שיאכלום רק הטהורים, כי הטהרה מעלה וכבוד באדם, כידוע לכל מבין.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לג ב) שהטמאה שחיבין עליה היא שנטמא בטמאה דאוריתא שחיבין עליה כרת, פרוש על ביאת מקדש וקדשיו כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכג). ומה שאמרו זכרונם לברכה, (זבחים לד א) שאין חיבין על אכילת קדש שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו כלומר האמורין, וכמו כן הורונו זכרונם לברכה (מעילה י א) שכל שיש לו מתירין אין חיבין עליו משום פגול או נותר או משום טמא עד שיקרבו מתיריו כהלכתן, וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חיבין עליו. ויתר פרטיה בפרק שלשה עשר מזבחים [1]
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית בשר קדש טהור, או בשר קדש טמא בעודנו טמא טמאה דאוריתא, במזיד קדם שיטבל, חיב כרת. בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד, כמו שכתוב למעלה. ואם אכל אחר שטבל קדם שיעריב שמשו או קדם שיביא כפרתו כמו היולדת שצריכה להביא קרבן. וכן כל הצריך לכפרה לוקה ואינו חיב כרת, שנאמר בענין כרת זה (ויקרא ז כ) וטמאתו עליו, ופרשו זכרונם לברכה עד שתהיה כל טמאתו עליו. ואם היה טמא בטמאה של דבריהם, אינו לוקה. ואין צריך לומר שאין חיב כרת, אלא מכין אותו מכת מרדות.
טמא שאכל את הקדש, נחלקו בו במכות [דף י"ד] על אזהרתו. ריש לקיש אמר "בכל קדש לא תגע" אזהרה לאוכל דבר שיש בו נטילת נשמה דומיא דביאת מקדש. ורבי יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טומאתו ממטמא מקדש, מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר. ובטמא מקדש כתיב אזהרה "ולא יטמאו את מחניהם" אבל אינו יכול למצוא אזהרה ממקרא שנאמר בפרשת אומר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" שהרי אותו מקרא דורשו במסכת מכות [שם] וביבמות [דף ע"ד] בתרומה.
אזהרה שמענו, עונש מניין? דכתיב בפרשת אמור "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה". ובטומאת הגוף הכתוב מדבר, כמו שאומר בפרשת צו "ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם" וגו' "ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא". עוד דרשו בזבחים [דף מ"ג] טומאתו טומאתו ממטמא מקדש, מה להלן טומאת הגוף, שנ' "איש אשר יטמא ולא יתחטא", אף כאן טומאת הגוף.
ועוד עושה הוכחות אחרות תניא בת"כ [ריש ויקרא פ"א] ומביאה ביבמות [דף ז'] דבר שהיה ככלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמוד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כיצד? והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו דכתיב בפרשת אמור כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו ב"י לה' אלא יצאו ללמד על הכלל כולו ולומר מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאם אכלן בטומאת הגוף פטור.
ותניא [בת"כ פרשה אמור ספ"ג] אין לי אלא בדומה לשלמים שחייבין עליהן משום פיגול הקומץ והלבונה וכיוצא בה שאמרנו למעלה [ל"ת של"ז] שאין חייבים עליהם משום פגול מניין שחייבין עליהן משום טומאה ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות את כולן. ותניא [שם] יכול מיד שהוקדשו יתחייבו עליהן משום טומאה ת"ל יקרב. אמר רבי אליעזר וכי יש נוגע שהוא חייב אלא מה ת"ל יקרב בהוכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתיריו, אין לו מתירין משיקדשו בכלי שהוא מכשירו לאכילה האמורה בה. עוד שנינו במסכת מעילה [דף י'] זה הכלל כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא עד שיקריבו מתיריו וכל שאין לו מתירין כיון שקדשו בכלי חייבין עליו משום נותר וטמא, ופיגול אין בו.
עוד תניא במנחות [דף כ"ח] יכול יהיו חייבין עליו משום טומאה על בשר לפני זריקת דמים ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל וגו' מי שהיתה לו שעת הכושר להיות ניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה מי שלא היתה לו שעת הכושר להיות ניתר לטהורים כגון לפני זריקות דמים אין חייבים עליו משום טומאה, שנינו במסכת זבחים [דף ק"ו] טמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב ואע"פ שרבי יוסי הגלילי חולק [שם] בדבר דברי הרבים עיקר.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.