מצוה:שיעבדו הכהנים והלויים במשמרות אך ברגלים יעבדו כולם בשווה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
ו וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה.
ז וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְהוָה.
ח חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת.
(דברים יח, ו-ח)
היא שציונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות. תעבוד כל משמרת שבוע אחד ולא יד הכל מעורבת יחד, זולתי ברגלים, שיעבדו כל המשמרות כולן בשווה וכל מי שבא מהם מקריב. וכבר נתבאר זה בדברי הימים, איך חלק דוד ושמואל אותם לעשרים וארבעה משמרות. והתבאר בסוכה שברגלים יד כולם שווה.
ולשון מצוה זו אמרו "וכי יבא הלוי וגו' ... ובא בכל אות נפשו ... ושרת בשם ה' אלהיו ... חלק כחלק יאכלו" (דברים י"ח, ו'-ח'). ולשון ספרי "ובא בכל אות נפשו" יכול לעולם? תלמוד לומר "באחד שעריך", בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד, וזהו בשלוש רגלים. יכול כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל? תלמוד לומר "לבד ממכריו על האבות". מה מכרו אבות זה לזה, אתה בשבתך ואני בשבתי, כלומר הסכמתם בכל סידור משמרות העבודה, משמרה בכל שבוע. וכן פירש אונקלוס: בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא.
וכבר בארו דיני מצוה זו בסוף גמרא סוכה.
שיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות, כלומר לכיתות ידועות, ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד בעבודה. חוץ מן הימים טובים בלבד, שהיו הכל עובדים יחד, כל הבא ימלא את ידו לשמחת הרגל. ובספר דברי הימים (דה"א כד, כו) מבאר איך חלקו אותם דוד ושמואל, שעשו מהן עשרים וארבעה משמרות כהנים ועשרים וארבעה משמרות לויים, כדי שיעבוד כל משמר מהם שתי שבתות בשנה. ובמסכת סוכה (דף נה:) אמרו זכרונם לברכה שברגלים היתה יד הכל שוה, ועל זה נאמר (דברים יח ו) וכי יבא הלוי וגו'. ובכלל הלוי הכהן, כי הלוי היה אב לכל השבט, ובא בכל אות נפשו. ושרת בשם יי אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם חלק כחלק יאכלו. ולשון ספרי ובא בכל אות נפשו. יכל לעולם, כלומר, אפילו שלא ברגלים? תלמוד לומר, לבד ממכריו על האבות, מה שמכרו אבות זה לזה טל אתה בשבתך, ואני בשבתי, כלומר הסכמתם בסדר משמרות העבודה כל שבוע משמרה, וכן פרשו התרגום בר ממטרתא דייתי בשבתא, דכן אתקינו אבהתנא.
משרשי מצות המשמרות ידועות וקבועות, לפי שכל המלאכות המוטלות על מספר אנשים ידועים נעשות כראוי, ואין העצלה והיאוש והקפדנות מצויה בהן, אבל המוטל על הרבים מבלי שיהיה בהם אנשים ידועים לעשותה, פעמים יטילו אותה קצתן על קצתן, ופעמים יקפידו אלו על אלו בענין, אין להאריך בדברים אלו ידועות הן בכל אנשי מנין, אבל ברגל מפני השמחה נצטוו להיות יד הכל שוה בהן.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"ד מהל' כלי מקדש ה"א) שבכל משמר ומשמר היה ממנה איש אחד, והוא ראש לכל אנשי המשמר, והוא מחלק אותן לבתי אבות, ובכל יום ויום מימי השבוע מחלקים ראשי האבות ביניהם, אנשים ידועים לעבודה, איש איש על עבודתו, ומיום שבת ליום שבת מתחלפים המשמרות, וחוזרים חלילה.
ונביאים ראשונים תקנו (רמב"ם שם א ג) שיתמנו מישראלים כמו כן עשרים וארבעה משמרות אנשים כשרים ויראי חטא, והם הנקראים בכל מקום בתלמוד אנשי מעמד, כלומר שהם שלוחי ישראל, לעמוד על קרבנות צבור, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (תענית כז א) אפשר יהא קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו? ועל כל מעמד היה אחד גדול ממנה על כולם, והוא הנקרא ראש המעמד, וכן היה דרכם של אנשי המעמד, בכל שבת ושבת מתקבצים, מי שהוא מהם בירושלים או סביב לה נכנס למקדש, ובין בירושלים, בין בשאר מקומות מתקבצים בבית הכנסת ומרבין בתפלות, ומתענין יום שני ושלישי ורביעי וחמישי מן השבוע, ושאר כל ענינם בתפלה ובקריאת התורה, כמו שמפרש במסכת תענית (שם), ומגילה (דף כב.). ואמרו זכרונם לברכה (סוכה נה ב) במשמרות כהנה ולויה שברגלים אין יד הכל שוה בהן, כי אם בקרבנות הרגלים, ובחלוק לחם הפנים, ובחלוק שתי הלחם של עצרת, אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותם, ואפילו ברגל, אלא משמר שזמנו קבוע, שנאמר חלק כחלק יאכלו לבד וגו'. כלומר, חלק כחלק יאכלו בקרבנות צבור ואינם חלק כחלק בשאר דברים, שכבר חלקו אותם האבות וקבעו אותם כל משמר ומשמר בשבתו. וכהן (רמב"ם שם ה"ז) שהיה לו קרבן הרי זה בא למקדש, ומקריבו בכל עת שירצה, שנאמר ובא בכל אות נפשו. כלומר בקרבן שהוא שלו, בכל עת יבוא להקריבו, והעור שלו. ויתר פרטי המצוה במסכת תענית, ומגלה, ובסוף סכה.
ונוהגת מצוה זו בזכרי כהנה ולויה בזמן הבית. והעובר על זה ומחה ביד חברו ברגל שלא לעבוד בכל אות נפשו, בטל עשה זה. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ מ"ע ל"ו) השיג בזאת המצוה על הרמב"ם זכרונו לברכה, ואמר שהיות הכהנים עובדים למשמרות אינו במשמע הכתוב כלל, כדעתו של הרב זכרונו לברכה, אלא הלכה למשה מסיני היא שיחלקו ביניהם העבודה למשמרות, ומשה רבינו הוא שהתחיל תחלה לחלקם, והוא עשה מהן שמנה משמרות, ארבעה מאיתמר וסיעתו, וארבעה מאלעזר וסיעתו, כך היא הקבלה. וזה שאמר הכתוב לבד ממכריו וגו', שלילות הוא, ולא מצוה כלל, כלומר, שיעבדו הכהנים בכל אות נפשם בכל עת בין בחל בין ברגל, לבד אם רצו והסכימו לחלק ביניהם העבודה למשמרות, וקבלנו הלכה למשה מסיני, שראוי לעשות כן, כדי שתעשה המלאכה כסדר ובזריזות, זהו תרף דברי הרב זכרונו לברכה (רמב"ם פ"ז שם).
מצות עשה להיות כל המשמרות שוות ברגלים וכל שיבא מן הכהנים ברגל ורצה לעבוד עובד וחולק עמהם ואין אומרים לו "לך עד שיגיע משמרך", שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו׳.
ומפרש בפ׳ החליל [במשנה דף נ״ה ובגמ׳ דף נ״ו] בד״א בקרבנות הרגל ובחילוק לחם הפנים ובחילוק שתי הלחם של עצרת, אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותן אפילו ברגל אלא משמר שזמנו קבוע, שנאמר חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות, כלומר חלק כחלק בקרבנות צבור ואינו חלק כחלק בשאר דברים שכבר חלקו אותם האבות וקבעו אותן כל משמר ומשמר בשבתו. [בתוס׳ שם דף נ״ה בד״ה ובחילוק] וכן עבודת לחם הפנים במשמר שזמנו קבוע, אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות. וכן תניא בתוספתא דסוכה [פ״ד] לחם הפנים עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות. נותן חצי חלק לכל המשמר והם מחלקין ביניהם. [בדף נ״ה דלעיל]
ומניין שאינו מדבר אלא ברגלים? שנאמר באחד שעריך מכל ישראל בשעה שכל ישראל באין בשער אחד. [מהמיימוני פ׳ ד׳ דהלכות כלי המקדש] ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים? שנ׳ חלק כחלק יאכלו ואין מתנות במקדש להאכל אלא לכהנים בלבד. וכן [תני׳ בב״ק דף ק״ט] ובמנחות [דף ע״ד] כהן שהיה לו קרבן, הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה, שנאמר בכל אות נפשו ושרת אפי׳ חטאתו ואשמו הוא מקריב ומכפר ע״י עצמו והעור של קרבנו ואכילתו שלו ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה להקריבו נותן ועור הקרבן ואכילתו ועבודתו לאותו כהן בלבד שנתן לו.
שנינו בתענית [דף כ״ו] א״א שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות צבור הן קרבנות של כל ישראל וא״א שיהו כל ישראל עומדין בעזרה בשעת הקרבן. לפיכך תקנו הנביאים הראשונים שיבררו מישראלים כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי ישראל לעמוד על הקרבנות, והם נקראים אנשי מעמד. וחלקו אותם כ״ד מעמדות כמניין משמרות כהונה ולוייה. ועל כל מעמד ומעמד אחד ממונה על כולם והוא הנקרא ראש המעמד. והיו מתענין בשני בשבת שלהם ובשלישי וברביעי ובחמישי אבל בערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד שבת וכן באחד בשבת שלא יצאו מעונג שבת לצום.
ובכל יום ויום משבת שהיא מעמדם היו מתפללין ארבע תפילות, שחרית מנחה ונעילה ועוד מוסיפין תפילה אחרת בין שחרית למנחה והיא יתירה להם. ונושאין כהנים כפיהם במעמד שלשה פעמים ביום, בשחרית ובתפלה זו היתירה ובנעילה. וקורין בספר תורה שלשה אנשים בכל יום, פעמים בשחרית ובתפילה השנייה שמוסיפין, אבל במנחה לא היה קורין בספר אלא על פה כקוראין את שמע. ולא היו מתקבצין לתפילת המנחה בערב שבת מפני שהם טרודים לשבת. ובמה היו קורין? ביום הראשון קורין במעשה בראשית, ויהי רקיע. בשני יהי רקיע, ויקוו המים. בשלישי יקוו המים, ויהי מאורות. ברביעי יהי מאורות, וישרצו המים. בחמישי ישרצו המים, ותוצא הארץ. בששי תוצא הארץ, ויכלו. פרשה גדולה קורין אותה בשנים וקטנה קורין אותה באחד, ושתי פרשיות שקורין שחרית הן שחוזרין וקורין אותם בתפלה השנייה בס׳, וחוזרין וקורין אותם על פה במנחה.
ושמנה ימי חנוכה לא היו אנשי מעמד עושין מעמד בשחרית, וכל שיש בו קרבן מוסף לא היה בו מעמד לא בתפלה שניה ולא במנחה, אלא בשחרית ובנעילה בלבד. שנינו בתענית [דף י״ז] כיצד אנשי מעמד אסורים לספר ולכבס כל השבת שלהם, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. ומפני מה אסרו לספר ולכבס? אמר רבי אלעזר כדי שלא יכנסו למעמדן כשהן מנוולים אלא יספרו ויכבסו מקודם.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.