מצוה:לקדש בכור אדם ובהמה טהורה וחמור
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.
(שמות יג, ב)
היא שצונו לקדש בכורות, כלומר להפרישם ולהבדילם למה שראוי שיעשה בהם, והוא אמרו יתברך "קדש לי כל בכור".
ומפורש בתורה שזאת הבהמה היא בקר וצאן ומין חמור לבד. וכבר נכפל הצווי בבכור בהמה טהורה, והוא המצוה שאנחנו מדברים בה עתה ואמר כל הבכור אשר יולד וגו'. ודין זה של בכור בהמה טהורה שיביאנו לכהנים ויקריבו חלבה ודמה ויאבלו שאר בשרה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות במסכת בכורות. והתבאר בסוף מסכת חלה (משנה חלה, ד) שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ. ולשון ספרי יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ? תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך", ממקום שאתה מביא דגן אתה מביא בכורות. הנה התבאר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ, בין שהיה בית המקדש קיים בין שלא היה, כמו שהוא עתה בזמננו זה, כמו מעשר דגן.
לקדש הבכורות, כלומר שיהיו כל הולדות הנולדים בראשונה – כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה, בין באדם בין בבהמה, הזכרים – קודש להשם, שנאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב). ודווקא בהמה, דהיינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה. ומכל בהמה טמאה, חמור לבד במצוה זו (בכורות י.).
ועניין המצוה בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר "הרי זה קדש". וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח, והם אוכלים הבשר בירושלים. ואינו נותנו לו מיד שיוולד אלא מטפל בו; בבהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום (בכורות כו:). ובחוצה לארץ, שאין לנו מקדש, נועל דלת בפניו ומת מאליו כדעת קצת המפרשים, ומהם שאמרו שממתין לו לעולם (המרדכי, ע"ז פ"א, בשם הרא"ם; רמב"ם בכורות פ"א). ואם נפל בו מום, יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו וכחולין הוא נחשב, כמו שכתוב: "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" (דברים טו, כב). וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות שלו (סוף פרק ה). ובכור אדם ופטר חמור – נפרש עניינם במצוות הפדייה שבכל אחד, בעזרת השם, והם בסדר זה ובסדר ויקח קורח.
משרשי מצוה זו, שרצה השם יתברך לזכותנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו ואין לו לאדם דבר בעולם, רק מה שיחלק לנו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טורחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו – מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם.
דיני המצוה באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאכלו, ועניין המומין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר, והחילוק שביניהם, ומי נאמן על מומיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואיזה חכם ראוי להורות במומיו, ודין בכור השותפים ישראלים או שותף גוי, ובאי זה עניין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דינו, ועניין יוצא דופן, טומטום ואנדרוגינוס, ויתר פרטיו מבוארים במסכת בכורות.
ונוהגת מצוה של קידוש בכור בהמה טהורה מדאורייתא בארץ ישראל בלבד, בכל זמן. וכמו שדרשו ז"ל (תמורה כא:) מדכתיב "ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך" (דברים יד, כג), מקיש וכו' (ועי' רמב"ם בכורות א, ה). ומדרבנן אף בחוצה לארץ ובזכרים ובנקבות – בין ישראלים, בין כהנים ולויים (בכורות יג.). ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חייב להקריב חלבו ודמו ויאכל הבשר בתורת בכור. ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתוב בעזרת השם, וזאת מן המצוות שחייבה בסיבת דבר.
"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובהמה לי הוא". וכל הבכורות לכהנים, שנאמר בפרשת קרח "כל פטר רחם כל אשר באדם ובבהמה יהיה לך" וגו׳ "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך" וגו׳. וכבר בארנו מצות בכור האדם ומצות בכור פטר חמור. [לעיל במ״ע קמ״ד וקמ״ה]
כתוב בפרשת ראה "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה׳ אלהיך" וגו׳. ונאמר בפרשת בחוקותי "אך בכור אשר יבוכר לה׳ בבהמה לא יקדיש איש אותו אם שור אם שה לה׳ הוא". ומפורש בערכין [דף כ״ט] כתיב "תקדיש" וכתיב "לא יקדיש", הא כיצד? אי אתה מקדשו קדושת מזבח, אבל אתה מקדשו קדושת חביבות. פיר׳ שמוזהר ישראל בהולד בכור בהמה טהורה לומר הרי הוא מקודש בקדושת בכור. אע״פ שהוא קדוש מעצמו, מצוה להקדישו בקדושת בכור מפני חביבות המצוה.
שנינו בבכורות [דף י״ג] הלוקח עובר פרתו של נכרי – והמוכר לו אע״פ שאינו רשאי, והמשתתף עמו, והנותן לו בקבלה, והמקבל ממנו – פטור מן הבכורה, שנאמר "כל בכור בישראל" ולא באחרים. וגרסינן בפ״ק [דף ג׳] אמר רבא לית דחש לה להא דר׳ יהודא דאמר שותפות גוי חייבת בבכורה. [בדף י״ג דלעיל] והכהנים והלוים חייבים, לא נפטרו אלא בפדיון הבן ופטר חמור, אבל לא מבכור בהמה טהורה.
פסק רבינו משה [בהלכות בכורות] כי הלוקח בהמה חולבת מן הגוי שחלב פוטר מן הבכורה שהרי בכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ורוב בהמות אינן חולבות אא״כ יולדות ואין הלכה כדברי האומר חלב אינו פוטר בו [בפרק הלוקח בהמה דף כ״ד] והא דמשמע בפ׳ הלוקח בהמה [דף כ׳] דרבי יוחנן אית ליה דרשב״ג דאמר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי פטורה מן הבכורה דלא מרחמא אא״כ ילדה משמע החלב לבדו שלא ראינוה מניקה אינו פוטר דחיישינן למיעוט דחולבות אף ע״פ שאינן יולדות אומר רבינו יצחק שלשם מדבר בראינוה חולבת קודם לידה דבההיא מודה דחלב לבדו אינו פוטר אם לא שראינוה מניקה אבל בעלמא סבירא ליה החלב פוטר דהלך אחר הרוב תדע שכן הוא דהא רשב״ג לא חייש למיעוט בע״ז [דף מ׳] דלא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום כדגזר ר׳ מאיר מטעם דחייש למיעוט וגם רבי יוחנן לא חייש בחולין [דף ה׳] דאכל משחיטת כותי ולא חייש למיעוט החשודים כדקאמר התם [בשבת דף קל״ה] גבי ר״מ דגזר על יינן ומה שאומר בפ׳ אם לא הביא [דף ו׳] שרשב״ג אומר כל שלא שהה ל׳ יום באדם אפי׳ נפל מן הגג או אכלו ארי הוא ספק נפל אלמא חייש למיעוט נפלים ושם [בדף קל״ו] פוסק כרשב״ג יש לחלק שחוששין למיעוט המצוי כזה כמו מים שאין להם סוף [ביבמות דף קכ״א].
דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו והרוצה לפטור בהמתו מן הבכורה בין טמאה בין טהורה לאחר שנתעברה הבהמה וניכר העובר דהיינו לשליש עבורה יקנה העובר לגוי במשיכה שימשוך הגוי הבהמה לקנות אזן הבכור דק״ל כרב הונא שאומר בפ׳ ראשון [דף ג׳] שאפי׳ בשותפות אזנו פטרה ואע״ג דרבה ורב חסדא מצריכין דבר שעושה אותה נבילה או טריפה כרב הונא ק״ל שהרי ר׳ יוחנן הולך בשיטתו שאומר [שם] שאפי׳ מום קל וכן היה עושה רב מרי בר רחל כאשר יתבאר דגרסינן בבכורות [שם כל הסוגיא עד סוף] דרב מרי בר רחל הוי ליה הנך חיותא דהוה מקני אזנייהו לגוים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהב להו לכהני׳ וכלו חיותא דרב מרי משום דמפקא להו מקדושתייהו ואע״פ שהי׳ אוסרם בגיזה ועבודה בחולין גמורין היה נוהג קדושה. ואומר שם כי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני אזנייהו לגוים דילמא אתי בהו לידי תקלה דגיזה ועבודה. ומקשה שם למה נענש רב מרי? והאמר רב יהודא בפר׳ כיצד מערימין [דף כ״ד] בזמן הזה שאין מקדש מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם שלא יבא לאיסור גיזה ועבודה. ומתרץ התם מקדושת מזבח מפקע ליה מקדושת כהן לא מפקע ליה הכא אפי׳ מקדושת כהן מפקע ליה ואומר שם לישנא אחרינא דרב מרי הוה ידע לאקנויי קניין גמור כעין שביארנו למעלה וכולי עלמא לא ידעי ויקנו קניין שאינו מועיל שיאמרו אזני עובר פרתי אני מוכר לך שזהו כמו פירות דקל אני מוכר לך ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולכך נענש אע״פ שעשה קניינו כדין שהקנה פרתו במשיכה לאזן עוברה שזהו כמו דקל לפירותיו וכבר ביארנו [לשל בסי׳ קמ״ה] בשם ר״י דדוקא רב מרי נענש משום דהוה אפשר ליה למיעבד כדרב יהודא ולא היתה שם הפקעה ללשון ראשון ולא תקלה ללשון אחרון אבל אנן דלא בקיאינן לא מיענשינן ולא עוד אלא מצוה לעשות כן שלא יבא לאיסור תקלה דגיזה ועבודה. וגרסינן בפרק מעשר בהמה [דף נ״ג] ומנא תימרא דחיישינן לתקלה דתניא אין מקדישין ואין מעריכין כו׳. וכשם ששותפות העובר פוטר בבכורה כך פוטר שותפות האם כדאמרינן בבכורות פ״ק [דף ג׳] אמר רב פפא ומאי שנא בו דבעינן כל בכור בישראל וליכא אם נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא ומביאה שם באותו הפרק לפטור שותפות האם גם בפטר חמור.
אם לא הפקיעו מקדושה ונולד, כיצד יעשה? ינעיל דלת לפניו וימית שלא יבא לידי תקלה כדתניא בע״ז [דף י״ג] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה, תעקר וכו׳. איזהו עיקור? נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה ואין לחלק בזה בין קדושה הבאה מאיליה לקדושה שאינה באה מאיליה. אמנם אמר לנו מורי רבינו יהודא בשם רבו רבינו יצחק והרב רבי אלחנן בנו [וכן בתוס׳ שם] שימתין עד שעה שיפול בו מום מאחר שהוא קדוש מאליו.
לפי שאמרנו למעלה שלשליש עיבורה ניכר העובר, אנו צריכין להביא הא דת״ר דבכורות [דף ח׳] שהבהמה דקה טהורה יולדת לחמשה חדשים וכנגדה באילן גפן. בהמה גסה טהורה לתשעה חדשים וכנגדה באילן זית. בהמה גסה טמאה לי״ב חדש וכנגדה באילן דקל. הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף הקיפוד לשלש שנים וכנגדן באילן בנות שוח. אפעה לשבעי׳ שנה וכנגדה באילן חרוב. חרוב משעת נטיעתו עד גמר פירותיו שבעים שנה וימי עיבורו שלש שנים והנחש לשבע שנים. והתרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדו באילן לוז. כלב לחמשים יום וכנגדו באילן תאנה. חתול לחמשים ושנים יום וכנגדו באילן תות. חזיר לששים יום וכנגדו באילן תפוח. שועל וכל מיני שרצים שלשה חדשים וכנגדן באילן תבואה.
ואם נולד בקדושה ונולד בו מום קבוע, נשחט עליו, דכתיב בפ׳ ראה וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה׳ אלהיך בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל. ובבכורות [דף ל״ז] פירשו חכמים איזהו מום קבוע? דהוי דומיא דעור ופסח. ואע״פ שיצא מקדושתו במומו, אינו נוהג בו כחולין לגמרי ונוהג בהן קדושה כפסולי המוקדשין שנפדו דתנן בבכורות [דף י״ד] ואין יוצאין לחולין ליגזוז וליעבד ומצינו בכור חמור מהן [שם פ״ה דף ל׳] דתנן כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר. ואפי׳ בבכור בעל מום קאמר כדאיתא בגמ׳ וכדאמרי׳ בפ׳ אלו טריפות [דף מ״ד] אמרה ליה בת רב חסדא לרבא אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא ומפרש טעמא משום דבשומא מזדבן ולא במתקלא ואיכא חשדא ובבעל מום קאמר דהא בבבל הוה ולאחר חורבן אלמא בעל מום אינו נשקל הילכך אפי׳ בעל מום אסור בגיזה ובעבודה.
בכור בעל מום מותר להאכילו לעכו״ם ולכלבים שנא׳ כצבי וכאיל. דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין [דף ל״ב] בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על בכור בעל מום, ובית הילל מתירין אפילו לעכו״ם. ואע״פ שחולק תנא דבריי׳ [שם] ואומר דבית הילל זר ולא עכו״ם קאמרי במתניתין ק״ל [בתוס׳ שם כל הסוגיא] בד״א בבכור שנשחט ונמצא כשר אבל בכור שמת או נשחט ונמצא טרפה אסור להאכילו לעכו״ם ולכלבים דכל היכא דלא קרינא ביה תאכלנו לא קרינא ביה כצבי וכאיל להתירו לעכו״ם ולכלבים. ומזה הטעם שנינו בחולין [דף ק״ל] ואם מתו יקברו שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים [כדאי׳ בפ״ו דתמורה דף ל׳ ול״א]. דכל היכא דלא קרינא ביה תזבח ואכלת לא קרינא ביה כצבי וכאיל אבל פסולי המוקדשין שנשחטו בכשרות מותר להאכילן לעכו״ם ולכלבים תדע שכן הוא שאם לא כן קשיא דר׳ עקיבא אדר׳ עקיבא שהרי ר׳ עקיבא אומר בבכורות [בדף ל״ב דלעיל] דבכור בעל מום מאכילין אותו לעכו״ם ואילו בזבחים [דף ק״ג] שנינו שרבי עקיבא אומר שהשוחט בכור בעל מום בגבולין ונמצא טריפה שיאותו הכהני׳ בעורו משמע ולא בבשרו. הרי למדת שמאחר שנמצא טריפה דלא קרינא ביה תאכלנו שלא יהנו בבשרו להאכילו לעכו״ם.
וכן פירש רבינו שלמה שלא התיר ר׳ עקיבא אלא עורו ולא בשרו וגר׳ שם [בדף ק״ד] אמר רבי חייא בר אבא הלכה כרבי עקיבא, ואף רבי עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה, אבל לא התירו מומחה לא. ויש ספרים שגורסין שם אח״כ והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה ועור בשריפה ורש״י אינו גורס שם אלא והילכתא כדברי חכמים ולא קאי אבכור בעל מום שדבר בו ר׳ עקיבא שמזה פסקינן הלכה שיאותו בעורו אבל קאי אעור קדשי מקדש וארישא קאי דא״ר חנינא סגן הכהני׳ [שם דף ק״ג] מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה. ואם הבכור בעל מום שראוי לישחט עליו אינו יכול לשוחטו אלא על פי שלשה ישראלים שיאמרו יכול לישחט עליו. דתנן בפ׳ כל פסולי המוקדשין [דף ל״ו] בכור שניסמת עינו ונקטעה רגלו או ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת. וגרסינן בגמרא [שם] התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת, פירוש שאינן מומחין. ואמר רבא ובמומין מובהקין ודווקא במקום שאין מומחה שנתן לו הנשיא או ראש גולה רשות להתיר בכורות. דאמר רב [שם] שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה הא במקום מומחה צריך מומחה. שנינו בערכין [דף כ״ח] השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו ר׳ יהודא מתיר ור׳ מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ואמרינן בגמרא [שם] דגזר רבי מאיר אפי׳ במומין שאינן עשויין להשתנות לאחר מיתה אטו מומין העשויין להשתנו׳ לאחר מיתה ואומר שם דקנסא הוא דקניס רבי מאיר. [בתוס׳ שם] לפיכך אין הלכה כר׳ מאיר כדפסק רב יהודאי גאון שהל׳ כרבי מאיר בגזירותיו אבל לא בקנסותיו גבי הא דתניא ביבמות [פרק החולץ דל״ו] לא ישא אדם מעוברת חבירו ומנקת חבירו שהסוגיא הולכת שם [דף ל״ז ובתוס׳ שם] כרבנן גבי מי עבוד רבנן תקנתא לכהן או לא.
שנינו בפרק עד כמה [ריש פירקא דף כ״ו] עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור? בבהמה דקה עד שלשים יום, ובגסה עד חמשים יום. ואם אמר הכהן בתוך הזמן הזה תנהו לי ואטפל בו, לא יתן לו מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ואם היה בעל מום ואמר תנהו לי שאוכלנו או תמים בשעת המקדש ואמר תנהו לי שאקריבנו מותר. [שם] ותנן הבכור נאכל בתוך שנתו בין תם בין בעל מום שנ׳ לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה וגו׳ וכי יהי׳ בו מום פסח או עור וגו׳ בשעריך תאכלנו. ותניא בגמ׳ [שם דף כ״ח] בכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם פי׳ שלא נולד בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים פירוש שהרי אין יכול להקריבו ורבינו שמשון [וכן בתוס׳ שם] כתב שלא נזדמן לו חכם אחר שנפל בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים ואין זקוק להוליכו למקום אחר רחוק במקום שהחכם שם ומשנר׳ להראותו לחכם נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י״ב חדש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפי׳ יום אחד ואפי׳ שעה אחת אבל מפני השבת אבידה לבעלים רשאי לקיימו שלשים יום ואמר רבי אלעזר [שם] בכור נותנין לו שלשים יום משעה שנולד בו מום ואע״פ שמתאחר לאחר שנתו. ומאימתי מונה לו? אמרינן בר״ה [דף ו׳] אם תם הוא מונה לו מיום השמיני שהוא ראוי להקרבה ואם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד והוא שכלו לו חדשיו שהרי נראה לאכילה ביום לידתו אבל אם לא ידע בוודאי שכלו לו חדשיו מונה לו מיום השמיני.
שנינו בפרק כל פסולי המוקדשין [דף ל״ה] כל מומין הראוין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אינם נאמנים רשב״ג אומר נאמן על של חבירו ואינו נאמן על שלו רבי מאיר אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ובפרק בתרא דיומא [דף ע״ח] פוסק כרשב״ג ובגמ׳ [דף ל״ה דלעיל] תניא רבי יהושע בן קפוסאי אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו שנפל בו מום מאליו ורשב״ג אומר אפילו בנו ואפילו בתו מעידין עליו ר׳ יוסי אומר אפי׳ הם עשרה והם בני ביתו אין מעידין עליו פירש מפני שכל הכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי לאוכלו בחוץ. ושנינו [שם דל״ג] שהמטיל מום בבכור לא ישחוט על אותו המום עד שיפול בו מום אחר מאליו. ופוסק התלמוד [בדף ל״ה דלעיל] והלכתא כרבן שמעון בן גמלאל ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא דאשתו כגופו דמיא. ובפרק חבית [דף קמ״ה] מסקינן שאין עד מפי עד כשר אלא לעניין עדות אשה ולעדות בכור בהמה שלא נפל מומו בידי אדם.
וכן בפ׳ כל פסולי המוקדשין [דף ל״ו], [פרק הלוקח בהמה די״ט] כל בהמה שהיא ספק בכור דינה שתרעה עד שיפול בה מום ותאכל לבעליה. ואם תפש אותה הכהן אין מוציאין אות׳ מידו כרבה דתניא כוותיה בבבא מציעה [דף ו׳] ואוכל אותה במומה אבל אינו מקריבה שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי שמא ישחוט חולין בעזרה. שני׳ בפרק הזרוע [דף ק״ל] ובבכורות [די״ד] כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצא לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר וכל מי שקדם הקדשו את מומו או מום עובר את הקדשו ונפדו פטורים מן הבכור ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה ואם מתו יקברו.
שני׳ במס׳ תמורה [דף כ״א] מה בין בכור והמעשר לבין כל הקדשים? שהקדשים נשחטין ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר. ויש להם פדיון ולתמוריהם פדיון, חוץ מן הבכור והמעשר. ובאין מחוץ לארץ לארץ, חוץ מן הבכור והמעשר. ואם באו תמימים יקרבו, ואם בעלי מומין יאכלו במומם לבעלים. ואומר בגמ׳ [שם] ורמינהו בן אבטינס העלה בכורות מבבל דא קיבלו ממנו א״ר ששת ההיא ר׳ עקיבא היא ומתני׳ ר׳ ישמעאל כו׳. דתניא ר״ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו? ת״ל "ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך ובכורות בקרך וצאנך". מקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ, אף בכור אינו בא אלא מן הארץ. ומה שממעט שם ר״ע בכור ח״ל דווקא לעניין הקרבה, אבל מקדש קדיש כמו שמוכיחות כל ההל׳ ההיא דאילו טריפות [דמ״ד] בבבל אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא. וההיא דהתרת בכור בח״ל שאמרנו למעלה [בעמוד שבסמוך] וכן הרבה. ובעניין זה מצינו מעשר בהמה במס׳ בכורות כאשר יתבאר במצות המעשר [שבסמוך].
ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, כמעשר דגן. עוד גרסי׳ שם בפ׳ אלו קדשים [דף כ״א] אחרי׳ אומרי׳ בכור שעברה שנתו יכול יהא כפסולי המוקדשין ויפסל? ת״ל "ואכלת מעשר דגנך", מקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה. עוד גרסי׳ בתמורה [ד״ח] אר״י אין רואין בכור לישראל אא״כ הי׳ כהן עמו פי׳ שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילד וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן.