מצוה:לספור שבעה שבועות מיום הנף העומר
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן •
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.
(ויקרא כג, טו-טז)
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.
(דברים טז, ט)
היא שציונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום, והוא אמרו יתעלה "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, טז). ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה-שנה ושמיטה-שמיטה כמו שביארנו במה שקדם (עשה קמ), כך חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום-יום ושבוע-שבוע, שהוא אמר "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" ואמר "שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת תִּסְפָּר לָךְ" (דברים טז, ט).
וכמו שמניין השנים והשמיטים מצוה אחת כמו שביארנו, כן ספירת העומר מצוה אחת, וכן מנה אותם כל מי שקדמנו מצוה אחת והאמת מה שעשו בזה. ואל יטעך אמרם (מנחות סו.) "מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי" ותחשוב שהן שתי מצות. כי כל חלק וחלק מחלקי אי זה מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות החלק ההוא ממנה. ואמנם היו שתי מצות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה. וזה מה שלא ייעלם למי שיטעם הדבור. כי אתה כשתאמר חובה לעשות כך וכך הנה לא יתחייב מזה המאמר שהפעולה ההיא מצוה בפני עצמה. והראיה הברורה על זה היותנו מונים השבועות גם כן בכל לילה באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים. ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין מנינם כי אם בלילי השבועות לבד והיינו אומרים שתי ברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העומר ועל ספירת שבועי העומר. ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שתקנו.
ומצוה זו אין הנשים חייבות בה.
לספור תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר, שהוא יום ששה עשר בניסן, שנאמר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כג, טו). והמניין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום-יום, וכן השבועות, שהכותב אמר "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (שם, טז) ואמר גם כן "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ" (דברים טז, ט). ובפירוש אמר אביי בגמרא במנחות (דף סו.) "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי". ויש מן המפרשים (סוף ר"ן פסחים) שהיה דעתם כי כוונת הכתוב למנות השבועות דוקא כשהן שלימות, אבל להזכיר בכל יום ולומר שהן כך וכך ימים וכך וכך שבועות אין צורך. ויש מהם שאמרו (רא"ש בתשובה כלל כד סי' יג) כי הדרך הנבחר להזכיר מנין השבועות עם הימים תמיד בכל יום. וירא שמים יבחר דרכם להוציא מכל ספק, ולא יחוש לתפארת המלות, וכן נהגו היום בכל המקומות ששמענו.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה, ואל יטעה אותך אמרם זכרונם לברכה מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ותחשוב שחן שתי מצוות, שאין הכוונה בזה לומר שתהיה מצוה בפני עצמה, אבל הוא חלק מחלקי המצוה. ואמנם היו שתי מצוות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה, וזה מה שלא נעלם ממי שידקדק בדבר ויבארהו, שאתה כשתאמר יתחייב שיעשה כך וכך, לא יתחייב מן המאמר הזה שהענין ההוא מצוה בפני עצמה. והראיה המבוארת על זה, היותנו מונין השבועות כמו כן כל לילה, באמרנו שהן כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינה אלא בלילי השבועות בלבד והיו להן שתי ברכות, אשר קדשנו במצוותיו. וצונו על ספירת ימי העומר, ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שכתבנו עד כאן.
משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה וגו'". והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג, יב): "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.
ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות סו.) שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב, תמימות תהיינה, ואמרו זכרונם לברכה אימתי הן תמימות, בזמן שמתחיל מבערב. ומכל מקום פירשו המפרשים שאם שכח ולא מנה מבערב, מונה למחר כל היום. ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא , ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל. ומצוה מן המובחר למנות מעומד (פ"ז מהל' תו"מ הכ"ג), ומברך אשר קדשנו וכו'. ומי שמנה בלא ברכה יצא, ואינו רשאי לחזור ולמנות בברכה. ויתר פרטיה במסכת מנחות.
ונוהגת מצוה זו מספירת העומר מדאורייתא בכל מקום בזכרים, בזמן הבית, שיש שם עומר. ומדרבנן בכל מקום ואפילו היום שאין עומר קרב בעוונותינו. ועובר על זה ולא ספר ימים אלו בזמן הבית ביטל עשה.
וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה׳. תניא בת״כ [פרשת אמור פ׳ י״ב] ומביאה במנחות [דף ס״ו] מיום הביאכם יכול יספור ויביא ואימתי שירצה יקצור? ת״ל מהחל חרמש בקמה. כך הגירסא בתורת כהנים וכן הפירוש. יכול יספור ויביא ביום ב׳ ואימתי שירצה יקדים לקצור, אפי׳ שבוע קודם? ת״ל מהחל חרמש אינך רשאי להחל חרמש אלא ביום הספירה.
נחזור לברייתא. אי מהחל חרמש יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא? ת״ל מיום הביאכם. אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום? ת״ל שבע שבתות תמימות תהינה. אימתי אתה מוצא תמימות? בזמן שאתה מונה מבערב. הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום וכבר ביארנו שפוסק ר״ת כרבי אליעזר ברבי שמעון שאם לא קצר בלילה אינו קוצר ביום לפיכך אם לא ספר בלילה אינו סופר ביום ונהגו העם לספור בלא ברכה אבל בלילה מברכין אקב״ו על ספירת העומר [בתו׳ שם דף כ״ה] אבל זבה אינה מברכת על ספירתה מפני שאם ראתה סותרת ספירתה ונמצאת ברכה שברכה היתה לבטלה. [בדף ס״ו דלעיל]
אמר אביי מצוה למימני יומי שנא׳ תספרו חמשים יום ומצוה למימני שבועים שנא׳ שבע שבתות וגו׳ רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא והלכה כרבנן דבי רב אשי וכתב רבי׳ שמשון ברבי אברהם [וכן בתוס׳ שם בד״ה דלית] דלכל הפחות אהני מה שאינו אלא זכר למקדש דבספק חשיכה יכול לברך [בתוס׳ שם דף ס״ה בד״ה כתוב] פירוש המקרא כך הוא עד ממחרת השבת השביעית שהיא יום נ׳ תספרו ולא יום חמשים בכלל דבר אחר עד ממחרת השבת השביעית תספרו וביום חמשים תקריבו מנחה חדשה לה'.