מצוה:להקריב את לחם התנופה (שתי הלחם) בחג השבועות
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.
יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה.
יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.
כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן.
(ויקרא כג, טז-כ)
היא שצונו להביא שתי הלחם חמץ למקדש, עם הקורבנות שהם יבואו בכלל הלחם בעצרת המוגבל להקריב קרבן כמו שבא בויקרא. ושיאכלו הכהנים שתי הלחם אחר הנפתם עם כבשי השלמים. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה.
וכבר התבאר במנחות שזה הקורבן הבא בגלל הלחם, חלוק ממוסף היום, ושזה זולת זה. וכבר ביארנו אנחנו זה ביאור מספיק, בפירוש מסכת מנחות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו כולם במסכת מנחות בפרק ד' וח' וי"א.
להקריב ביום חג השבועות לחם חמץ מן חיטה חדשה, וזה נקרא בכתוב (ויקרא כג, טז): "מנחה חדשה". והם שתי ככרות, כמו שכתוב (שם, יז) "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים".
והענין היה כן: שהיו מביאים שלש סאים חטים חדשות ושפין אותן ובועטין בהן כדרך כל המנחות וטוחנין אותן, ומנפים מהם שני עשרונים בשתים עשרה נפה, ולוקחין אותן ועושין מהן שתי חלות, ומביא שאור ונותנו לתוך העשרון. ואורך כל חלה שבעה טפחים, ורחבה ארבעה, וגובהה ארבע אצבעות, ומרובעות היו. ואופין אותן מערב יום טוב, ולמחר אחר הנפתן, היו נאכלות לכהנים כל אותו יום, וחצי הלילה.
ואותה מנחה היא ראשונה לכל המנחות הבאות מן החטים. ומקריבים עם הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים לעולה, ושעיר לחטאת, ושני כבשים לשלמים, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים חומש במדבר - פרשת פינחס. כל זה היה קרב עם הלחם, מלבד קרבן מוסף היום שהוא שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים לעולה, ושעיר עזים אחד לחטאת, ואלו הן הקרבנות האמורות בספר ויקרא. ובפירוש נתבאר כן בפרק רביעי ממנחות שזה הקרבן יבוא עם הלחם חלוק ממוסף היום, ואחר הנפת הלחם היה נאכל לכהנים עם כבשי השלמים.
משרשי המצוה, כתבתי במצות העומר י' שבסדר זה, מה שמספיק גם לשתי הלחם על צד הפשט. ועוד אומר לי לבי בענין, כי מפני זה היתה המצוה בחטים להיות המנחה בככרות של לחם, ובמנחת שעורים בקמח, לפי שהחטים למאכל אדם ועל כן ראוי להכינם בענין שהאדם נהנה וניזון מהם. וכל זה מן השורש אשר נטענו בתחילה בענין הקרבן על צד הפשט, כי מתוך המעשה תתעורר מחשבת האדם אל הדברים, ועל כן כפי חשיבות הקרבן והכנתו הטובה, לב אדם מתעורר עליו יותר.
מדיני המצוה, מה שאמרו (שם פג, ב) שאם לא מצאו חדש יביאו מן העליה. וחטין שירדו בעבים לא יביא לכתחילה, מפני שיש בהן ספק אם אני קורא בהן ממושבותיכם, ואם הביא כשר. לישתן של שתי הלחם ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים ככל המנחות, ואין אפייתן דוחה יום טוב שנאמר (שמות יב, טז): "יעשה לכם", ולא לגבוה. הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים היתה נעשית בעודן חיים. וכהן גדול נוטל אחת מן הככרות, והשניה מתחלקת לכל המשמרות. ויתר פרטיה, מתבארים במנחות פרק ד' ה' ח' י"א:
ונוהגת מצוה זו בזכרים וכו', כמו שכתבנו במצות העומר, י':
מצות עשה להביא בחג השבועות שתי הלחם, היא המנחה חדשה, עם הקרבנות הבאים על הלחם, כמו שאומר בפרשת אמור: והקרבתם מנחה חדשה לה׳ ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפנה ביכורים לה׳ והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה׳ ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה׳ ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה׳ על שני כבשים קדש יהיו לה׳.
שתים שני עשרונים עשרון לכל חלה. [במנחות דף פ״ג] ואין שתי הלחם באות מחוצה לארץ שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה לחם תרומה המורם לשם גבוה ביכורים ראשונה לכל המנחות אף מנחת קנאות הבאה שעורים לא תקרב מן החדש קודם שתי הלחם על הלחם בגלל הלחם חובה ללחם.
ותניא במנחות [דף מ״ה] יכול שבעה כבשים ושעיר האמורין בספר ויקרא הם שבעת כבשים ושעיר האמורים בפרשה פנחס? אמרת כשאתה מגיע אצל פרים ואלים תמצא העניין הכוך אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן אלו באין למוספין ואלו באין בגלל לחם. והניף הכהן אותם, מלמד שטעונים תנופה חיים. יכול כולם? ת״ל על שני כבשים. ומפרש במנחות [דף ס״ב] שנותן לחם בצד הכבשים ומניף. ועל זה פי׳ בסמוך קדש יהיו לפי ששלמי יחיד קדשים קלים הוצרך לומר בשלמי ציבור שהיו קדשי קדשים. שנינו במנחות [שם] זבחי שלמי ציבור טעונין תנופה חיין ושחוטין. ות״ר בגמ׳ [שם ובדף ס״ח] זבחי שלמי צבור טעונין תנופה ותנופתן כמו שהם דברי רבי וח״א בחזה ושוק פירוש שלאחר שהניפו כבשים חיים שוחטן ומפשיטן ולוקח חזה ושוק מכל א׳ משניהם ומניחן בצד שתי הלחם ומניח שתי ידיו מלמטה ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות מוליך ומביא מעלה ומוריד ומקטיר האימורים והבשר והלחם נאכל לכהנים.
שנינו במנחות [דף צ״ד] שתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת ואומר שם [בדף צ״ו] שאורך כל חלה שבעה טפחים ורחבה ד״ט. [שם דף צ״ה] אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים, לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת. ולא שבת בלבד אלא אפי׳ י״ט שנאמ׳ הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה [בפסחים דף מ״ז]. לפיכך אם היה ערב י״ט שבת אופין אותו מערב שבת ונאכלין בשלישי לאפייתן שהוא י״ט כמו ששנינו שם בסוף הפ׳ [דף ק׳]. שנינו במנחות [דף נ״ב] חמץ תאפנה רבי מאיר אומר השאור בורה להם מתוכן ומחמצן רבי יהודא אומר אף היא אינה מן המובחר אלא מביא השאור ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה ודברי רבי יהודא עיקר כדאמרי׳ בפ׳ מי שהוציאהו [דף מ״ו].